גיל תושבות לפי סעיף 240 ביטוח לאומי

ביום 11.8.15 מסר הנתבע כי התביעה נדחית, מהטעם שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו, לפי סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

בפסק דין שניתן זה לא מכבר (עבל 39020-11-13 עטאללה נ' המוסד לביטוח לאומי (25.6.18)) ערכה כב' הנשיאה ורדה וירט-ליבנה סקירה מפורטת של ההלכות הנוגעות לאופן פרשנותו של המונח "תושב ישראל": "פרשנות המונח 'תושב ישראל' [תיעשה] על בסיס המבחן העקרי, והוא – הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל, במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי...

הבחינה צריכה להעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של 'תושבות' בהתאם לגיל המבוטח.

...

למעשה, אין מחלוקת שאם בכלל רק לאחר הנישואין – כך לטענת התובעת –היא עברה לגור עימו בישראל; שלישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי כי המנוח אינו מופיע כלל במחשביו, לא כמי שעבד בישראל ולא כמי שהיה עצמאי בישראל, כך שאין אינדיקציה מבחינה זו לכך שהוא התגורר בישראל בכלל, ובסמוך למותו בפרט; רביעית התובעת מודה שבתקופה שמיד לאחר מותו של המנוח היא התגוררה, בעיר טול כרם, שם מתגוררים מרבית בני משפחתה (ראו בסעיף 29 לתצהירה), ובכך מצאנו חיזוק מסוים לטענת הביטוח הלאומי שגם קודם לפטירתו לא התגוררו השניים בישראל; וחמישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי לפיה הדיון בצוואתו של המנוח נעשה בבית-דין שרעי ברשות הפלשתינית, ואין כל מידע על פטירתו במשרד הפנים הישראלי האם עמדה התובעת בנטל להוכיח את תביעתה? לאחר ששקלנו את מסכת הראיות, וטענות הצדדים, הגענו לכלל שהדבר לא עלה בידה, דהיינו היא לא הוכיחה כי המנוח היה תושב ישראל בסמוך למותו.

לטעמנו, אין די ברישום ובבדיקה אחת כדי להעיד כי מרכז חייהם של בני הזוג היה בישראל, בהינתן בין היתר שסביר שלשניים היה אינטרס להירשם בקופת חולים כתושבי ישראל, כדי לקבל שירותים רפואיים באמצעות הקופה.

גרסה זו מעלה תמיהות לכל הפחות; שביעית, בשתי התביעות לקבלת גמלת שארים שהגישה התובעת (נספח א' לתצהירה ונספח א' לכתב ההגנה), היא ציינה כי נישאה למנוח ביום 1.7.08 וזאת בסתירה לאמור בסעיף 20 לתצהירה ולעדותה שם העידה שהם נישאו ביום 6.3.09 (ע' 8 ש' 5); שמינית, סתירה מהותית נוספת בעדותה, שפגעה אף היא בעדותה, מצאנו בכך שבעוד שבחקירתה בפנינו טענה שלא עבדה כלל בישראל במהלך הריונה (עמ' 9 ש' 6), הרי שבסעיף 29 לתצהירה טענה כי "משכורתי היתה קטנה", ואילו בדיון בתביעה האזרחית שלה (ראו הפרוטוקול מיום 3.1.17 שצורף לתיק המוצגים שלה), מסרה כי "עבדה יומיים שלושה בשבוע, היא היתה בהריון, היא עבדה כדי להתפרנס ולצאת מהבית"; תשיעית, התובעת ביקשה להסתמך על תוצאות ההתדיינות בתביעה האזרחית שהגישה (ת"א 4644-10-11, מסמכי התביעה הוגשו בתיק המוצגים שלה), אך משתביעה זו הסתיימה ביום 20.7.17 בהסכם פשרה, ללא שמיעת ראיות, אין לתוצאת התדיינות זה משקל ראייתי כלשהו בהתדיינות שלפנינו; ולבסוף לא נעלמה מאיתנו העובדה, שבצו הירושה שניתן אחר המנוח בבית דין שרעי בשטחים (נספח ג' לכתב התביעה), נכתב שהוא מתגורר בקלנסווה, אך לא מצאנו שיש בכך בלבד כדי להטות את כף המאזניים הראייתית.

סוף דבר התביעה נדחית.

הנתבע דחה את תביעתה של התובעת, מהטעם כי המנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו, לפי סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"א- 1995 (להלן: "החוק") (החלטה מיום 1.1.12, נספח א' לתצהיר התובעת).

בעיניין זה נפסק, כי תנאי התושבות בענף ביטוח זקנה ושאירים, וכן בענפים אחרים של הביטוח הלאומי, מושתתים על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה ארעיות או זמניות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הבטחון הסוצאלי (דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי – עבד רדואן, פד"ע כ"ח 103, עמ' 112).

בעיניין זה נפסק בפרשת שפינט: "המבחן לקביעת תושבתו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הנו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; היבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוואנטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "התושבות" בהתאם לגיל המבוטח".

...

סוף דבר: דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כך שעניינה של התובעת יוחזר לנתבע לצורך בדיקת תושבתו של המנוח עפ"י המבחנים שהתוו בפסיקה, וקביעת שאלת זכאות התובעת לקצבת שארים בהתאם.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ההליך הנוכחי בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום.

כאמור בפתח הדברים, התביעה נדחתה בהחלטת הנתבע מיום 15.4.2010 וזאת "לפי סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1965 סיבת הדחייה היא: המנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו". מכאן התביעה שלפנינו.

לאור זאת, את המונח "מבוטח" שבמילים "...אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר" שבסעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי (וכן את המונח "מבוטח" שבמילים "אף אם לא היה מבוטח לפי סימן ב' ערב הגיעו לגיל המזכה אותו לקיצבת זקנה" שבסעיף 244(ג) לחוק) אין לפרש כמכוונות למונח "מבוטח" שבסעיף 240(א) לחוק הביטוח הלאומי ("תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים"), אלא כמכוונות למי שנמצאים במעגל המבוטחים שבעדם משתלמים דמי ביטוח לאומי לפי סעיף 335(ט) לחוק הביטוח הלאומי".

...

בנסיבות אלה, בא בית הדין הארצי לכלל מסקנה כי: "...הפירוש שיש לתת לסעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי...., צריך להינתן על פי ההקשר החקיקתי של סעיף זה, שבא, כאמור לעיל, לשלבו עם התיקונים המיטיבים את התנאים בדבר תקופת אכשרה לקצבת זקנה ולגימלת שאירים. לפיכך, דרישת התושבות הישראלית נשארה שרירה וקיימת לגבי מבוטח, הן בעת הגיעו לגיל קצבת זקנה, על מנת שיהיה זכאי לקצבת זקנה, והן בעת פטירתו, על מנת ששאיריו יהיו זכאים לגמלת שאירים

מכל מקום, בנידון דידן מקובלת עלינו טענת הנתבע כי בכתב ההגנה ביקש להבהיר ביתר פרוט את גרסתו לאמור במכתב הדחייה.

החוקר העיד לפנינו מפורשות, ועדות זו מקובלת עלינו במלואה, כי הדברים שאמר לגבי חקירת התובעת אינם פרי זכרונו, בשל חלוף הזמן, אלא נאמרים על פי האופן שדרך כלל נגבות עדויות (עמ' 22, שורות 5-2).

סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה נדחית והרינו קובעים כי במועד פטירתו לא היה המנוח מחמד ערמין ז"ל 'מבוטח' כמשמעו בסעיף 240 לחוק, דהיינו, לא היה תושב מדינת ישראל.

בית הדין לעבודה ב"ל 1822/09 בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת השופט, חיים ארמון נציגת ציבור (עובדים): גב' ברכה נודלר נציג ציבור (מעבידים): מר שמעון אלמלם בפני: אנה ידינק בענין: התובעת ע"י עו"ד יוסף בן משה נ ג ד 1. המוסד לביטוח לאומי הנתבעים ע"י עו"ד עדי עינב-גולן 2. מדינת ישראל - המשרד לקליטת עליה ע"י עו"ד אביבית נחמיאס פ ס ק ד י ן

אחד התנאים לכך שתושב ישראל יהיה מבוטח לענין פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, לפי סעיף 240(א) לחוק זה, הוא שמדובר בתושב ישראל שלא הגיע לגיל הקובע לגביו בטרם היותו לתושב ישראל.

...

חוסר השוויון הנובע מהוראות חוק השבות ככל שטענות התובעת מכוונות כנגד חוסר השוויון בין התובעת לבין אחרים הנחשבים "מבוטחים" לפי הפרשנות המילולית של הגדרת "מבוטח" בסעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי, בשל היותם עולים שעלו לישראל לפי חוק השבות - אין אנו מקבלים את טענותיה.

לפיכך, כאמור, ככל שטענות התובעת בענין הצורך לראותה כ"מבוטחת" בביטוח סיעוד, נובעות מטענות כנגד ההוראה המקנה זכויות יתר לעולים לפי חוק השבות, אין אנו מקבלים את הטענות האמורות.

אי-התקינות של אותה תוצאה, לא היתה אמורה להביא למתן סעד לתובעת, אם היה מתברר שיש הצדקה לאבחנה בינה לבין בני הפלשמורה שהגיעו לישראל בהעדר זכאות לפי חוק השבות, אלא שבכל הנוגע לזכאות לביטוח סיעוד, ביטוח המאפשר מינימום של שמירת כבוד האדם לקשישים שכבר אינם מסוגלים לדאוג בעצמם לצרכיהם הבסיסיים ביותר - לא מצאנו הצדקה לאבחן בין התובעת לבין אחרים שאינם זכאים למעמד של "עולה" מכח חוק השבות.

בשל המסקנה שראיית התובעת כמי שאינה מבוטחת בביטוח סיעוד, בעוד אחרים שאינם זכאים לעלות לפי חוק השבות אך קיבלו סל קליטה בשל מדיניות עלומה הינה אפליה פסולה - יש לתקן את האפליה האמורה ולקבוע כי נכון לראות את התובעת כמי שזכאית להיות מבוטחת בביטוח סיעוד.

אשר על כן, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי על המל"ל להתייחס אל התובעת כאל "מבוטחת" בביטוח סיעוד, ולבחון לגופה את שאלת זכאות התובעת לגמלת סיעוד.

כמו-כן, טען הנתבע כי התובעת אינה מקיימת את התנאים שבהסכם מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי, שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי, לעניין תשלום קיצבאות זקנה מיוחדות, שחל על תושב ישראל שחוק השבות לא חל עליו.

התובעת קיבלה אשרה מסוג א/5 (תושבת ארעית) ביום 1.12.2011 וכל עוד התגוררה בישראל מעל 183 ימים, היא זכאות לגימלת זקנה מיוחדות החל מחודש 6.2012, כיוון שהיא עונה על הגדרת "תושב". התובעת נכללת בהגדרה שבסעיף 3 (א) להסכם מ-1988, ולפיה היא נחשבת תושבת ישראל, לא נשואה ואינה מבוטחת בהתאם לסעיף 240(1) לחוק הביטוח הלאומי, מאחר שהיא נעשתה תושבת ישראל לאחר שהגיעה לגיל המזכה בקיצבת זקנה (היא כיום בת כ-70).

דהיינו, תושב ישראל שביום קבלת החוק (18/11/53) הגיע לגיל 67 ואינו יכול להחשב תושב לפי פרק י"א – יהיה זכאי לקיצבת זקנה מיוחדת לפי סעיף 3 (א)(3) להסכם 1988.

...

לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת לגמלת זקנה מיוחדת.