גיל פרישה שונה מעובדים אחרים

הילכת פינצ'ב לא רלוואנטית לעניינו שכן התובע הגיע לגיל פרישה בשונה מגב' פינצ'ב שלא הגיעה לגיל פרישה וההלכה עוסקת בחייבים שלא הגיעו לגיל הפרישה.

לא הובאה כל ראיה כי כל הפוליסות שועבדו והנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת מדוע במשך 7 שנים לא שילמה לתובע את קצבת הזיקנה על בסיס הפוליסות האחרות.

...

כאמור, ההכרעה בשאלות אלה תתייתר אם נגיע למסקנה כי מתקיימת זכות קיזוז במקרה דנן.

האם פסק הדין שניתן כנגד התובע סותם את הגולל להגשת תביעתו כאן? סבורים אנו שלא.

סוף דבר: הנתבעת רשאית לחלט את כספי הפוליסה שמספרה 594572 בלבד ובכפוף להוראת סעיף 8 לחוק הגנת השכר ותשלם לתובע את קצבת הזקנה המגיעה לתובע.

בעיניין דיון (ארצי) מח/3-40 דבורה חבקין - גחלת - גמול חסכון לחינוך בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 29.1.88 נדחתה תביעה בעילת נוהג תוך קביעה כי "ראיה כי לגבי כשני שליש מהעובדים במשק קיים גיל פרישה שונה לעובד ולעובדת איננה עונה על מידת ההוכחה הדרושה להוכחת נוהג". אף בעיניין ע"ע 348/99 "צים" חברת הספנות הישראלית - שמשון שרעבי [פורסם בנבו] מיום 20.11.03, נדחתה טענת הנוהג אף שהתובע הוכיח כי בעיניינם של 13 עובדים חל ה"נוהג" לו טען, ונקבע כי "עצם קיומם של מקרים בהם שולם מענק פרישה אינו מלמד, בהכרח, על קיומו של נוהג ולהוכחת נוהג אין די בהצגת מספר מקרים. לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים." משהתובע הציג 2 דוגמאות בלבד שכלל לא מראות על שיטה , נוהג או על אחידות ומשאף לא הביא אותם לעדות ולא טען בכתב תביעתו דבר בנידון, לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכחת נוהג.

אם מובילות הראיות הנסיבתיות לשתי מסקנות אפשריות וסבירות אזי אין לבסס עליהן את הטענה כנגד העובד: "נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובעניינינו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת היסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בעניינינו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען". ר' דב"ע 3-79/נג לובה יונייב - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.11.93.

...

משכך שוכנענו כי בנסיבות אלה התובע זכאית לפדיון חופשה בסכום של 110,737 ש"ח ₪ (33000/30 ₪ x 100.67 ימים).

סוף דבר תביעת התובע מתקבלת בחלקה באופן בו על הנתבעת לשלם לתובע סך תוך 30 ימים מהיום את הסכומים כמפורט: סך של 338,415 ₪ בגין פיצויי פיטורים , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעים ישלמו לתובע סך של סך של 20,000 בגין פיצוי בגין לשון הרע בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ראוי לשקול אם קיימת אפשרות להמשך העסקתו של העובד בדרך אחרת, דוגמאת הפחתת משרתו למישרה חלקית או העזרות בו כיועץ חצוני (והשוו, בעיניין השיקולים הרלבאנטיים ובשינויים המחויבים, לעניין זוזל; באותו עניין אומנם נפסל מנגנון דומה של הגשת בקשה מצד העובד לצורך הארכת שרותו, אך זאת כאשר דובר על פרישה כפויה 10 שנים טרם גיל הפרישה המקובל).

היא מוסיפה לאיזון בין צרכיהם של "שחקנים" שונים בשוק העבודה ומתיישבת עם מנגנון הפרישה הקיים בשירות המדינה, המאפשר להאריך את שרותו של עובד מעבר לגיל הפרישה במקרים מסוימים (סעיף 18(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות); תקנות שירות המדינה (גמלאות); הוראות סעיף 82.54 לתקשי"ר; הנחיית נציב מס' 8.3 מיום 21.12.2014; עיינו גם נציבות שירות המדינה, המטה ליישום הרפורמה אגף תורה וניהול ידע "מיסמך מדיניות בנושא הארכת שירות מעבר לגיל פרישה (דצמבר 2014)

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטת הנציב בבקשת התובעת להארכת השירות.

כמו כן, לא מצאנו כי נפל פגם בהליכי סיום העבודה בהם נקט הנתבע בעניינה של התובעת או בהמלצה שנתן בבקשתה להארכת השירות.

אשר על כן, תביעת התובעת נדחית במלואה.

טענת התובעת לאפליה מחמת גיל בכך שהעמידו את גיל פרישתה שלה על 60 שנים בעוד שלעובדים אחרים נקבע גיל פרישה שונה - היתיישנה.

...

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, הן בשל התיישנות בהגשתה והן לגופו של עניין.

טענות הצדדים טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה, הן מחמת התיישנות והן לגופה, בין היתר מן הנימוקים שלהלן – האירוע הביטוחי שזיכה את התובעת בתשלום חודשי בגין אובדן כושר עבודה ארע ביום 1.3.10, ומשכך התביעה התיישנה.

בנסיבות אלה, לאור העובדה שמדובר על תקופה שחלה 13 שנים טרם הגשת התביעה לבית הדין, מצאתי כי מתקיימים כל הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, כפי שפורטו בהרחבה לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת נדחית בשל התיישנות בהגשתה, ובכל הנוגע לתביעה בסך של 52,099 ₪ בגין ההפרשות הפנסיונית, היא נדחית גם לגופה.

חרף התוצאה אליה הגעתי, נוכח העובדה שהתרשמתי שמצבה של התובעת אינו מן המשופרים, החלטתי שלא לחייבה בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

אשר לגיל הפרישה, בהנתן תצהירו של התובע ולפיו רצה ליצבור ניסיון מעשי בתחום ניהול הכספים על מנת שיוכל לעבוד בחברות גדולות ובגופים צבוריים, לא ראיתי מקום לקבוע בעיניינו של התובע גיל פרישה שונה מזה של שכירים אחרים, 67.

...

לטענת ב"כ הנתבעת יש לדחות את התביעה בעניין זה. לא הוגשה חוות דעת מקצועית לעניין עלויות הביטוח, לא העיד סוכן הביטוח והתובע לא הראה כי פנה לחברות ביטוח אחרות כדי לקבל ביטוחים זולים יותר.

לפיכך התביעה לפצוי בגין ראש נזק זה דינה להידחות.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 3,859,550 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%.