גזר דין בעבירת תאונת דרכים קטלנית

כמו כן נפסל רישיונו של המערער למשך חמש-עשרה שנה, ונקבע כי יפצה את אשת המנוח בסך של 20,000 ש"ח. המערער הפנה את עירעורו כנגד הכרעת הדין, ולחלופין כנגד גזר הדין ביחס לרכיבי העונש של מאסר בפועל ופסילת רישיון נהיגה.

שלושה כללים מנחים בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים קטלנית.

...

נקבע בפסיקה כי כניסה לצומת על ידי רכב בניגוד לרמזור אדום מלמדת על מודעות, שעשויה לבסס את המסקנה כי תאונת דרכים שנגרמה מכך עונה על עבירת ההריגה.

כאמור, המחלוקת בעניין ההרשעה בעבירה זו נסובה סביב צבע הרמזור שהוצב בפני המערער טרם נכנס לצומת, ולא במסקנה המשפטית הנגזרת מכך.

דין הערעור על גזר הדין להידחות.

לא נעלמה מעיניי ההלכה, לפיה כאשר המדובר בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית, ראוי, ככלל, לגזור עונש של מאסר לריצוי בפועל, כפי שנקבע, למשל, ב-ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, בפיסקה 6 (16.11.2009) [להלן: "עניין אלמוג"]: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." (ההדגשה שלי – י.ג.) (עיינו גם: רע"פ 2384/18 ניב דורה נ' מדינת ישראל, בפִסקה 10 (21.5.2018); ורע"פ 9454/12 מסעוד טקאטקה נ' מדינת ישראל, בפִסקה 9 (7.1.2013)).

כפי שפסק בית-משפט זה: "כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בעבירות אלה- מן הסתם- הם אנשים מן הישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי משפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקורבנות, ותחושת האין אונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קורבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים" (ראו רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (9.1.06), מפי כב' השופט א' רובינשטיין ; ראו גם ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל, 23.9.07).

...

י' גריל, שופט עמית [אב"ד] השופטת א' דגן: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובחוות דעתו של אב בית הדין כב' הש' י. גריל, אני מסכימה, מכל נימוקיו המפורטים, שאין להפחית את הענישה באופן שניתן יהיה להסתפק במאסר לריצוי בעבודות שירות.

לדעתי יש לדחות את הערעור ולהותיר את גזר דינו של בית המשפט קמא על כנו.

אין בידי לקבל עמדתו.

יוער כי מלכתחילה הוגש העירעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, אולם לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, ובעקבות הערותינו, חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין, ובהתאם נדחה העירעור על הכרעת הדין בפסק דין חלקי שניתן בתום הדיון, ביום 6.7.2020.

בגזר דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי הערך החברתי שביסוד עבירת ההריגה הוא קדושת חיי אדם; כי פגיעת המערער בו חמורה במיוחד בהיתחשב בנסיבות ביצוע העבירה; וכי הלה הפגין "זילזול עמוק בערך המוגן של שלום חיי המשתמשים בדרך". בית המשפט הוסיף וקבע, כי ניכרת מגמת החמרה בענישה בגין עבירות שעניינן בתאונות דרכים קטלניות שנגרמו עקב נהיגה תחת השפעת סם משכר או אלכוהול, תוך שעמד על מדיניות הענישה הנוהגת; וכי עניינו של המערער חמור אף ממעשיהם של הנוהגים ברכב תחת השפעת סמים או אלכוהול וגורמים במישרין לתאונת דרכים קטלנית.

...

יוער כי מלכתחילה הוגש הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, אולם לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, ובעקבות הערותינו, חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין, ובהתאם נדחה הערעור על הכרעת הדין בפסק דין חלקי שניתן בתום הדיון, ביום 6.7.2020.

יודגש, כי אין בפסיקה אליה הפנה בא כוח המערער כדי להביא למסקנה אחרת.

יתירה מכך, בנסיבות העניין, אנו סבורים כי העונש שנגזר על המערער מקל עימו.

לנוכח הזלזול שהפגין המערער בשלומם של משתמשי הדרך ומעשיו החריגים, ובשים לב לעברו הפלילי והתעבורתי המכבידים – ספק בעינינו אם עונשו אכן מבטא כראוי את חומרת מעשיו, ומכל מקום, ודאי כי אין מקום להקל בו. אשר על כן, הערעור נדחה.

גזר הדין בבית משפט קמא בית המשפט קמא עמד בגזר דינו על צרכי הענישה בעבירה של גרימת מוות בשל נהיגה רשלנית ה"פוגעת בערך המקודש של קדושת החיים מפרקת מישפחות והשלכותיה על כל המעורבים הרסנית" (פסקה 34).

הבקשה למתן רשות ערעור, שבמסגרתה ביקש המערער להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לצורך הפחתת חודש אחד מעונשו, לתשעה חדשים, ולאפשר נשיאתו בדרך של עבודות שירות, במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 133 – הוראת שעה), התשע"ב-2018, בדומה לעתירתה של המערערת בפנינו, נדחתה באותו מקרה על ידי בית המשפט העליון, ונקבע על ידי כב' השופט קרא כדלקמן: "בית משפט זה עמד זה מכבר על הכללים המנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות (ראו ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל... ). בעניינינו, נקבע בפסק הדין כי רשלנות המבקש נימצאת בדרגה בינונית – והמבקש גם לא טוען בבקשה שלפני ביחס לקביעה זו – ועל כן, הענישה שהוטלה על המבקש משקפת יישום ראוי של הכללים האמורים.

גזירת-דינה של המערערת היא בבחינת "אתגר קשה", כפי שנקבע בעיניינם של נאשמים בעבירות דומות ב-רע"פ 2996/13 ‏ טטיאנה נייאזוב נגד מדינת ישראל (13.8.2014): "האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של מישפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו אפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 '...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן היתנהגותו של האדם הנוהג ברכב'. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; בעת שבאים לגזור עונשו של אדם שהורשע בגרימת מותו של אדם אחר, בנסיבות של נהיגה לא זהירה...". המערערת עשתה ככל יכולתה להכות על חטא היתנהגותה.

...

נוכח החומרה שבעבירת השכרות ורמת הרשלנות שהביאה לתוצאה הקשה מנשוא במותו של המנוח, תוך שאנו לוקחים בחשבון את "האשם התורם" עקב אי-חגירת חגורת בטיחות, אנו קובעים, שמתחם העונש ההולם את האירוע נע בין 10 – 30 חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה משמעותית ופיצוי.

עם זאת, ומבלי שאנו מתעלמים מהמלצת שירות המבחן, לא מצאנו מקום להימנע מהטלת מאסר בפועל, נוכח שיקולי הענישה הרחבים והאיזון ביניהם, במרכזם האינטרס הציבורי המחייב להילחם בנגע תאונות הדרכים באמצעות ענישה מחמירה, שהוא בנפשינו.

נוכח האמור, החלטנו לקבל את הערעור באופן חלקי כך שהמערערת תישא עונש מאסר בפועל המצוי ברף התחתון של מתחם העונש ההולם אותו קבענו.

בע"פ 6755/09 "ארז אלמוג נ.מד"י" [פורסם בנבו] נפסק זה מכבר כדלקמן (ציטוט): "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן שקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". (סוף ציטוט).

ברע"פ 5094/12 חטיב נ' מד"י [פורסם בנבו] נאמרו על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א. רובינשטיין) הדברים הבאים (ציטוט): "... אך הגיוני הוא כי גזר דין המבוסס על הודיה יקל במידת מה עם הנאשם...ביחס לגזר דין באותו כתב אישום שניתן לאחר שמיעת הוכחות, שאינו זוכה ל'הנחת הודיה' כמקובל". לסיכום : מלאכת גזירת הדין היא מלאכה של איזונים.

...

בע"פ 2918/13 "אחמד דבס נ. מד"י" [פורסם בנבו] היתווה בית המשפט העליון את הדברים העקרוניים הבאים לעניין מלאכת גזירת הדין (ציטוט) : "... בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי – אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים; (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו-(4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג'(א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון האם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד' ו-40 ה' לחוק (סעיף 40 ג'(ב) לחוק). ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתחום המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפורטות בסעיף 40 י"א לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות (סעיפים 40 ג'(ב) ו-40 יב' לחוק)..." (ציטוט מ-ע"פ 2913/13 אחמד דבש נ' מד"י, [פורסם בנבו] מפי כב' השופט ע. פוגלמן).

"יודגש, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, שעל מנת לבער את נגע תאונות הדרכים מן הראוי להשית על הנהגים המורשעים בגרימת מוות ברשלנות בנסיבות אלו, עונש מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה ממושכת (ע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 24.3.2011)), וזאת על אף נסיבותיהם האישיות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 16.11.2009); רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 26.6.2012)). בראי הלכה זו, לא חרג בית המשפט לתעבורה מנורמת הענישה המקובלת, בהטילו על המבקש, בין היתר, עונש של עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה של 11 שנים". (סוף ציטוט) .

ובהמשך (שם)(ציטוט): "מסכים אני להכרעתה של חברתי המשנה לנשיא ולהערותיה של חברתי השופטת ברק-ארז. בסופו של יום, מקום שקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג,המדיניות השיפוטית היא ענישה במאסר בפועל, תוך קביעת אורכו בהתאם לנסיבות התיק.." ברע"פ 7913/07 אברהם רמז נ. מד"י הביע בית המשפט העליון את הדברים הבאים (ציטוט) : "אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש. בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, מצווים בתי המשפט להחמיר עם עברייני התנועה. עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). מעשהו של המבקש חמור מאוד. בהתנהגותו הרשלנית הוא יצר סכנה בכביש שקיפדה חייו של המתהלך במעבר חצייה אשר לו זכות הקדימה על פי חוק". גם ברע"פ 8992/14 רפאל נ. מד"י חזר וציין בית המשפט העליון (ציטוט) : "יודגש, בהקשר זה, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, כי מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות, הינה השתת עונש מאסר בפועל. בכך ניתן ביטוי לערך קדושת החיים ולשיקולי ההרתעה". לכשהגעתי בתיק זה לכלל מסקנה כאמור לעיל לעניין רף רשלנותו של הנאשם כנהג במקרה שבפני, ולכשקובעת הפסיקה כי אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא כאמור דרגת הרשלנות , אזי , העונש המתבקש כאן הוא, עם כל הצער, מאסר בפועל.

לאור המצוי בפני אני סבור כי מתחם העונש ההולם הינו בין 10 ל- 24 חודשי מאסר בפועל , ופסילת רשיון נהיגה לתקופה שבין 10 ל- 18 שנים.

ברע"פ 5094/12 חטיב נ' מד"י [פורסם בנבו] נאמרו על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א. רובינשטיין) הדברים הבאים (ציטוט): "... אך הגיוני הוא כי גזר דין המבוסס על הודיה יקל במידת מה עם הנאשם...ביחס לגזר דין באותו כתב אישום שניתן לאחר שמיעת הוכחות, שאינו זוכה ל'הנחת הודיה' כמקובל". לסיכום : מלאכת גזירת הדין היא מלאכה של איזונים.

לאחר כל אלה , ובשים לב לשיקולים לחומרא ולקולא , אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים : קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר בתמורה.