גזר דין בעבירת שוד בהסדר טיעון ללא הסכמה על העונש

רקע המערער, יליד 1991, הורשע ביום 13.2.2014 על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

בקביעתו את המיתחם, עמד בית המשפט המחוזי על העונשים המקובלים בפסיקתו של בית משפט זה לעבירת השוד, ואף ניכר שהעונש שלבסוף הושת על המערער אינו ממוקם ברף העליון של הענישה במקרים דומים.

גזר הדין מעלה שאכן הובאו בחשבון גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי, הודאתו ונטילתו אחריות על מעשיו, והדבר מקבל ביטוי גם בעונש שנפסק.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בנימוקי הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בנוסף, אין בידי לקבל את טענות המערער, לפיהן בית המשפט המחוזי לא בחן כראוי את נסיבותיו ואת האפשרות לנקוט במסלול עונשי-שיקומי בעניינו.

סוף דבר, דין הערעור להידחות.

מבוא הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בשנית (סומן א), כחלק מהסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעונש.

שירות המבחן נימנע מהמלצה טיפולית והמליץ על ענישה מוחשית שתציב גבול ברור ותמנע הישנות העבירות.

לאחר שנסתיימו הטיעונים לעונש בישיבת 24.2.2015, וכאשר שני הצדדים ממתינים להכרעתי, האם יתבקש תסקיר נוסף או יינתן גזר דין, בחר הנאשם לפתע להיות אקטיבי, ולנסות "לקבוע עובדות" בדרך של ביצוע פעולות ומשלוח הודעות ובקשות לבית משפט.

"זיגזוגו" של הנאשם בלט כבר בישיבת 18.12.2013, עת הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, הסניגור הודיע כי הקריא והסביר לנאשם את עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם בתגובה טען כי לא ראה את כתב האישום המתוקן, לאחר הפסקה בדיון בה הסביר הסניגור לנאשם את המיוחס לו, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, הרשעתי אותו ובמהלך הקראת הכרעת הדין בקול רם, לפתע טען הנאשם כי אינו מודה בעבירה של הפרעה לשוטר, ביטלתי את הכרעת הדין ודחיתי את המשך הדיון.

באשר לרישום הפלילי, (ט/1) לנאשם הרשעות רבות, הוא ריצה עונשי מאסר רבים לתקופות לא קצרות מחודשיים ועד לשלוש שנים, הראשונות שבהן ביצע בחודש ינואר 1992, עת היה כבן 13.5, בשנת 1999 כשהיה הנאשם כבן 20 הוא נדון ל-3 שנות מאסר בגין עבירות של שוד מזוין והתפרצות לדירה וכך המשיך לבצע עבירות ללא הפסקה, לטענתו בסה"כ נשא בעונשים המצטברים ל-15 שנות מאסר, כך שגם עברו הפלילי מעיד על כך שהנאשם לא מורתע, (כפי שלמעשה טען גם בפניי), איני מוצא סיבה להקל עימו כשהוא מורשע בהחזקת סמים מסוכנים לא רק לצריכה עצמית בהתאם להודאתו.

...

באשר לרישום הפלילי, (ט/1) לנאשם הרשעות רבות, הוא ריצה עונשי מאסר רבים לתקופות לא קצרות מחודשיים ועד לשלוש שנים, הראשונות שבהן ביצע בחודש ינואר 1992, עת היה כבן 13.5, בשנת 1999 כשהיה הנאשם כבן 20 הוא נדון ל-3 שנות מאסר בגין עבירות של שוד מזוין והתפרצות לדירה וכך המשיך לבצע עבירות ללא הפסקה, לטענתו בסה"כ נשא בעונשים המצטברים ל-15 שנות מאסר, כך שגם עברו הפלילי מעיד על כך שהנאשם לא מורתע, (כפי שלמעשה טען גם בפניי), איני מוצא סיבה להקל עימו כשהוא מורשע בהחזקת סמים מסוכנים לא רק לצריכה עצמית בהתאם להודאתו.

סיכום לאור האמור לעיל אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: · עונש של 54 חודשי מאסר מתוכם 42 חודשי מאסר בפועל והיתרה-12 חודשי מאסר על תנאי.

· אני מחייב את הנאשם לשלם קנס בשיעור של 15,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו, הקנס ישולם עד לא יאוחר מיום 1.3.2016.

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"פ 3155-07-13 מדינת ישראל נ' כלייבאת בפני כב' השופט אברהם אליקים המאשימה מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז חיפה – פלילי הנאשם אבראהים כלייבאת ת.ז. 305104374 ע"י ב"כ עו"ד ביסאן גזר דין

הנאשם הודה בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שאינו כולל הסכמה לעניין העונש.

עבירת השוד בוצעה כשהנאשם מזויין בסכין והיא בוצעה בצוותא עם אחרים, הנאשם שדד את המכשירים הניידים של שני המתלוננים (שלושה מכשירים) ואת כספם, 2,700 ש"ח, הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק שהעונש המרבי הקבוע בחוק עומד על 20 שנות מאסר.

...

סעיף 40 ד' לחוק מאפשר לחרוג ממתחם הענישה כאמור במקרים בהם הנאשם "השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם". לאחר שבחנתי את טענותיו של הסנגור ביחד עם האמור בתסקירי שירות המבחן, אני סבור כי לא הונחה תשתית כל שהיא המצביעה על אפשרות שיקום ובוודאי לא "סיכוי של ממש" כדרישת החוק, הפנייה לריצוי מאסר בעבודות שירות לכשעצמה אינה מהווה שיקום.

סיכום לאור האמור לעיל אני דן את הנאשם לעונש המתאים הבא: · עונש של 36 חודשי מאסר בפועל, מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם היה הנאשם עצור, מיום 18.6.2013 ועד ליום 5.8.2013.

אני מחייב את הנאשם לפצות כל אחד מהמתלוננים (עדי תביעה מס' 20 ו-21) בסכום של 7,000 ₪ (ובסה"כ 14,000 ₪).

ביום 20.2.2020 הודיעו באי כוחם של המערערים וב"כ המשיבה, כי הגיעו להסדר טיעון ללא הסכמה על עניין העונש, והמערערים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן.

עוד היתחשב בית המשפט בכך שלגבי האדם הנוסף, שבעת הארוע היה בגיר, והורשע בסיוע לעבירת השוד, הסכימו ב"כ הצדדים לעתור לעונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות.

בהיתחשב במכלול הנסיבות, גזר בית המשפט על כל אחד מהמערערים את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי, שיופעל אם יעברו עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע בתוך שנתיים מיום גזר הדין; 3 חודשי מאסר על תנאי, שיופעל אם יעברו עבירת רכוש או אלימות מסוג עוון, במשך שנה מיום גזר הדין; חודשיים פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה; ו-6 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, שתופעל אם יעברו עבירה של נהיגה פזיזה ורשלנית, או עבירה לפי התוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה.

...

אינני מקבל את טענת המערערים, לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ באופן מלא את המלצת שירות המבחן.

אשר לסוגיית אי-ההרשעה, אמנם עניינם של קטינים נבחן באופן מקל לעומת עניינם של בגירים, אולם "אין אנו מקבלים את ההנחה כי הכלל הרחב הוא שכאשר מדובר בקטינים נקודת המוצא צריכה להיות טיפול ללא הרשעה" (רע"פ 5228/00 פלוני נ' מדינת ישראל (18.06.2001)).

סוף דבר – סבורני כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ביום 20.07.2021 הורשע המערער, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון ללא הסכמה על העונש, בעבירה של החזקה ונשיאה של נשק ואביזרים לנשק, לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא וסעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בשים לב לשיקולים אלה, נקבע עונשו של המערער על 18 חודשי מאסר בפועל; לצד מאסר מותנה בן 15 חודשי מאסר למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בנשק; וקנס בסך של 5,000 ש"ח. המערער מיאן מלהשלים עם גזר דינו ומכאן העירעור שלפנינו.

כפי שהיטיב לתאר זאת השופט מ' מזוז: "התופעה של החזקת נשק שלא כדין על ידי אזרחים מהוה איום על שלום הציבור ועל הסדר הצבורי. היא התשתית ו"הגורם בלעדו איין" (causa sine qua non) למגוון רחב של עבירות, החל בעבירות איומים ושוד מזוין, המשך בעבירות גרימת חבלה חמורה וכלה בעבירות המתה.

...

סוף דבר, לאור האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור.