טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה הפניתה לחומרת הנסיבות, לכך שהנאשמת ניצלה את האמון שניתן בה בהיותה מטפלת של קשישה בביתה וניצלה שעת כושר לפרוץ לביתה כשזו אינה בארץ, לרכוש הרב שנגנב, המאשימה טענה כי מיתחם העונש ההולם לעבירת ההתפרצות והגניבה נע בין 12-24 חודשי מאסר ולעבירת ההונאה בכרטיסי האשראי נע המיתחם בין 6-12 חודשי מאסר.
ראו לעניין זה את דברי בית המשפט העליון בע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח:
"בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להיתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטיין של עבירות אלה, לחשש של מאות מישפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שניגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטאלי. עבריינים אלה, שפוקדים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על איזור שלם ומשליטים טירור בין תושביו..."
באשר לשיקולי הענישה בעבירה של גניבה בידי עובד ממעביד ראו ע"פ 3587/12 דדון נגד מדינת ישראל, שם דובר בעובדת שגנבה כספים ממעבידה:
"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שיש ליתן משקל רב לשיקול ההרתעתי, תוך מתן משקל מופחת לנסיבות אישיות, במסגרת שקולי הענישה בעבירות "כלכליות" אשר מבוצעות עבור בצע כסף ואשר כוללות שליחת יד לכספי המעביד או לכספי הציבור, על מנת ליידע עבריינים פוטנציאליים כי "הסיכון גובר על הסיכוי".
ראו גם דבריו של בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 72220/04 מדינת ישראל נ' כהנים מרדכי:
"אפשר וצריך לידרוש ממעסיק שינקוט אמצעי הגנה מירביים כדי לשמור על רכושו, כנגד גנבים "מן החוץ" – אך קשה אם לא בלתי אפשרי, להיתגונן מראש כנגד עובד "מבפנים", שבתוקף תפקידו ומכוח האימון שהמעביד רוחש לו – יש לו גישה טבעית לרכושו של המעביד.
על כן, מתחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה"
לנאשמת אמנם לא יוחסה עבירה של גניבה ממעביד, שכן סיימה את תקופת העסקתה אצל המתלוננת בטרם ההתפרצות לביתה, אך היתה לה הכרות ו"גישה קלה" לדירתה ורכושה של המתלוננת על רקע היותה מועסקת במקום בעבר ואת המפתח לדירה החזיקה בחזקתה עוד מהתקופה בה היתה מועסקת במקום.
...
בשים לב שהסך 80,000 ₪ לא צויין בכתב האישום, והנאשמת לא הודתה בסכום זה, ובשים לב שבשלב הראיות לעונש לא הוצגו קבלות המלמדות על הסך הנ"ל, על אף עדותה של המתלוננת, לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי זהו הסכום המדוייק של הרכוש שנגנב.
לאור כל האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לאירוע בכללותו, נע בין 10-24 חודשי מאסר וענישה נלווית.
כאמור, לא נעלמה מעיני המלצת שירות המבחן להסתפק בענישה בדמות מבחן ופיצוי אלא שבשים לב לחומרת העבירות בנסיבות שבפניי , אין בידי לקבל המלצה זו. אף אין בידי לקבל את עמדת ב"כ הנאשמת כי ניתן להסתפק בהוספת רכיב ענישה בדמות של"צ.
אני סבורה כי לאור חומרת המעשים, וכאמור, אין מדובר במעידה רגעית, אלא מסכת עבריינית שנמשכה על פני למעלה מחודש, ועל אף נסיבותיה האישיות של הנאשמת ועל אף המלצת שירות המבחן, יש מקום להטלת ענישה מוחשית בדמות מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.
