ביום 19.2.2023 הורשע המשיב, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: ריבוי עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק); פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ו-335(ב)(2) לחוק; וכן ריבוי עבירות של היתעללות בקטין לפי סעיף 368ג סיפא לחוק.
הלכה היא עמנו כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות בהן גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו: ע"פ 7848/22 אנסארי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2.5.2023); ע"פ 2880/23 מדינת ישראל נ' עיסא, פסקה 10 (25.4.2023); ע"פ 5836/22 יוגב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.4.2023)).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בגזר הדין של בית משפט קמא, ולאחר בחינת טענות הצדדים – אלו שהועלו בכתובים ואלו שנטענו בעל-פה – באתי לכלל מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל וכי עלינו להחמיר בעונשו של המשיב.
סבורני כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור – זאת, מאחר שהעונש שהוטל על המשיב אינו נותן ביטוי הולם לחומרתם המופלגת של מעשיו; לנסיבות ביצועם, אשר כוללות פגיעה חמורה בחסרי ישע שהיו נתונים למרותו; לעובדה שמדובר בעבירות המבוצעות בחדרי-חדרים שלא קל לגלותן כדי למצות את הדין עם מבצעיהן; וכן לרף הענישה הראוי והמקובל.
בהתאם, סבורני כי העונש שהוטל על המשיב אינו מבטא את מכלול השיקולים שמניתי לעיל, וכי אכן יש ממש בטענת המדינה כי בענייננו מתחם הענישה שתחילתו בשנת מאסר אחת בלבד אינו הולם את חומרת העבירות ואת נסיבות ביצוען על ידי המשיב.
