גובה שכר טרחת עורך דין פלילי בהליך הפלילי

בנסיבות העניין, עולה כי לא מתקיימות דרישות הפסיקה לפיהן יש מקום להעתר לסעד זה. עוד יצוין, כי התובע לא הציג אסמכתא לפיה שילם מכיסו את שכר טירחת עורך הדין בהליך הפלילי, בו הואשם בהעסקת עובד זר שלא כדין.

לפיכך, על התובע לשלם לנתבעת סך של 30,000 ₪ בגין יתרת שווי הרכב, וזאת בנוסף לתשלום בגובה 6,000 ₪ בגין מוצרי סופר קלין, כפי שפורט לעיל.

...

דא עקא, הנתבעת נמנעה מלעשות כן, ואף האשימה את התובע בהאשמות חסרות בסיס, דבר שאילץ את התובע להגיש תביעה זו. לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: אי מתן הודעה לעובד 3,000 ₪ גמול שעות נוספות 332,128 ₪ דמי הבראה 7,331 ₪ דמי נסיעות 6,353 ₪ הפרשות לפנסיה עובד ומעסיק 11,061 ₪ שכר עבודה 10-11/2018 13,445 ₪ סה"כ 373,317 ₪.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סך של 337,317 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

ת"א 12596-10-16 מבוא לפני תובענה שהוגשה ע"י התובע, עו"ד סער רשף, כנגד הנתבעים , לתשלום סך של 114,029 ₪, המהוה את סך שכר טירחה אשר לטענת התובע הנתבעים חבים לו מכוח הסכם שנערך בין הצדדים, באשר לייצוג הנתבעת בשני הליכים משפטיים, הן ההליך הפלילי והן בהליך האזרחי- ערעור המס מושא פסק הדין לעיל.

לצד זאת בעת עדותו בפני טען התובע כי "...בפועל מדובר בפקדון שעבר בפקדון ויצא מהפקדון, הוא הגיש חשבוניות על הפקדון, הוא גם לא מצהיר שהוא שילם את זה. 25,000 ₪ האלה זה החזר עירבון וזה לא חשבונית, זה פקדון..." ( עמוד 23, שורה 23 ואילך) השאלה שבמחלוקת האמנם השכיל התובע להוכיח את גובה שכר הטירחה עליו הסכימו הצדדים, בהסכם בע"פ? מה הוא אותו הסכם שכר טירחה עליו הסכימו הצדדים? האמנם הצדדים סיכמו ביניהם שכר טירחה גלובאלי עבור הייצוג בהליך אזרחי/ערעור המס ובהליך פלילי כאחד? האם התובע השכיל להוכיח מה הסכום שבסופו של יום שולם לו ע"י מי מהנתבעים וכי הנתבעים נותרו חייבים לו כספים בגין הייצוג בשני התיקים? דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אשר הופיעו בפני הגעתי להכרעה כי דין התובענה להדחות, וכי התובע לא השכיל להוכיח כי הסכם שכר הטירחה הנו כנטען על ידו ופועל יוצא הוא שהתובע אף לא השכיל הוכיח כי הנתבעים לא שילמו לו את שכר טירחה הנטען על ידו, ולהלן נימוקי בהרחבה: כלל ידוע במשפט האזרחי הנו כי המוציא מחברו- עליו הראייה.

זאת ועוד, התובע לא הציג מכתבים, מיילים, או פנייה אחת בלבד ללקוח שלו, בטרם הגשת התביעה כנגדו, ואשר בו עותר הוא להשלמת החוב, כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג ככל ששכר הטירחה אכן לא הושלם, וכפי שעולה אף מחובתו האתית של עורך הדין המייצג את הלקוח, ועל כך אף העיד בפני בעדותו מיום ה- 14/1/19 ( ראו 21 שורה 2 ואילך).

...

סוף דבר ת.א. 68157/12/15 ות.א. 12596/10/16 נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את עו"ד סער לשלם לתובעת חן חיים בע"מ סך של 10,500 ₪ בלבד.

יתר רכיבי התביעה בת.א. 68157/12/15 נדחים, ודין התביעה בת.א. 12596/10/16 להידחות על כל רכיביה.

בנסיבות העניין ולאור העובדה כי קבעתי שבהתנהלות הנתבע, עו"ד סער רשף- נפל פגם בייצוג התובעת – חן חיים בע"מ ובשים לב כי תביעת הרשלנות ברובה המכריע נדחתה, ובמיעוטה התקבלה, ובשים לב כי התביעה לתשלום שכר הטרחה אף היא נדחית, איני עושה לטובת אף לא אחד מהצדדים צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בבקשה הפנה הנאשם לחלקים מהכרעת הדין וטען כי מאחר וזוכה מהעברות שיוחסו לו בכתב האישום, ואף נקבע כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום אשר הגשתו גרמה לפגיעה חמורה בהגינות ההליך הפלילי, בתחושת הצדק וכן באימון הציבור ברשויות אכיפת החוק, יש מקום לקבל את בקשתו, תוך שהפנה לע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נגד מדינת ישראל (15.01.13) (להלן: "עניין בוגנים").

(ב) נוכח בית המשפט שבנסיבות העניין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טירחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט.

...

לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי לקבל את טענות ההגנה במלואן וזיכיתי את הנאשם.

" לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי תובע סביר לא היה בוחר להגיש את כתב האישום בתיק תוך גרימת עוול לנאשם בהגשתו, ועל כן הנאשם זכאי להחזר הוצאות הגנתו.

סוף דבר, לאחר שבחנתי את כלל השיקולים הרלוונטים, לרבות ההליך הקודם והתנהלות הנאשם במהלכו והודאתו בטרם הוכרע דינו כי הוא אף עושה שימוש במבנה, מצאתי כי תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה לפיה אין מקום להגיש את כתב האישום, וכי ההחלטה להגישו לקתה בחוסר סבירות קיצוני ונראה כי הזיכוי היה צפוי מראש, מצאתי כי מתקיימת העילה הראשונה שקבע המחוקק בסעיף 80 לחוק, ולא היה יסוד לאשמה.

בשים לאמור לעיל ובתקנות הפיצויים עבור לימוד התיק ושלוש ישיבות אני מקבלת את הבקשה ופוסקת לנאשם החזר הוצאות הגנתו על סך 3,670 ₪ + מע"מ. המאשימה תשלם את הסכום הנ"ל לנאשם תוך 45 ימים, מיום מסירת החלטה זו לידיה.

נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וניקיון כפיים שעה שהמבקש, שהורשע במסגרת התיק העקרי והוכרז כסוחר סמים, טוען מחד לדמי מחיה סבירים, ומאידך מנהל אורח חיים "בזבזני ופזרני" שאינו הולם את מצבו, ובכלל זה – משלם אגרת רשוי בגובה אלפי שקלים לרכב יוקרה; מבקש לשלם שכירות לתקופה של חצי שנה מראש לדירת מגורים ברעננה, כל זאת לאחר שבמסגרת ההחלטה הקודמת שוחררו לידיו 75 אלף ₪ כדמי מחיה סבירים, בנוסף לסכום נכבד שיועד עבור דיור מוגן לאימו הקשישה.

בכל הנוגע לשימוש בחלק מהכספים ששוחררו עבור תשלום שכר טרחת עורך הדין המייצג בהליך הפלילי, הרי שהפסיקה עמדה לא אחת על כך שמדובר בשכר טירחה המתבקש מכספים שנטען לגביהם כי הם כספי עבירה, היינו – רכוש הציבור – כשאין להסכים למצב בו יפרע הנאשם את חובותיו או יממן הגנתו מרכוש שקיימת לגביו הנחה לכאורית שאינו שייך לו, וככל שטוען נאשם להיעדר אמצעים למימון הגנתו באמצעות ייצוג פרטי הרי שסלולה דרכו לחסות בצל הגנתה של הסנגוריה הציבורית (ראו: רע"פ 1047/12 עו"ד מנחם רובינשטיין נ' מדינת ישראל (11.03.2012); צ"א (מחוזי ב"ש) 19822-07-12 יניב קנרש נ' מדינת ישראל (18.03.2013)).

...

ייאמר כבר עתה כי לאחר שנדרשתי לטיעוני הצדדים ולנסיבות העניין לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולשנות מההחלטה בדבר הארכת תוקף החזקת התפוסים, וזאת למעט החזרת שעון ה"רולקס" לידי המבקש.

יחד עם זאת, בבואי להחליט על אפשרות השבת השעון לידי המבקש, ומבלי להתעלם מהעובדה שלעת הזו הורשע המבקש על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, הוכרז כסוחר סמים ולא עומדת לו עוד חזקת החפות, הרי שנתתי דעתי גם לשיקולים הבאים – ראשית, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מדובר בחלוף זמן רב, של כשנה וחצי, מאז הגשת כתב האישום המקורי, כשבמהלך תקופה זו החשדות שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש בגין עבירות חמורות של העלמת הכנסה והלבנת הון – ואשר היוו משקל בהחלטתי הקודמת להארכת תוקף החזקת התפוסים (שם, בעמ' 14, פסקה 18 להחלטה) – הוסרו ברובם ונותרו חשדות בעלי חומרה פחותה בנוגע לעבירות אי דיווח, שאף טיבן עדיין לא התברר די צרכו; שנית, בבואי לשקול הבטחת אפשרות מימוש החילוט בתום ההליך הפלילי אל מול מידתיות הסעד הזמני שננקט, אני סבור כי אפשרות מימוש החילוט בתום ההליך, ככל שזו תידרש, לא תפגע מקום בו יוחזר השעון למבקש בשלב זה, נוכח קיומו של רכוש תפוס בשווי רב מאוד, שניתן לממשו במידת הצורך.

לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה ואני מורה כי השעון יוחזר לרשות המבקש.

כמו כן, נטען כי על המאשימה לפצות את הנאשמת על ההוצאות הנילוות שנגרמו לה כתוצאה מניהול ההליך, כדוגמת שכר טירחת עורך דין (ובעניין זה הפנה הסניגור לע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (08.05.1997); לת"פ (תל אביב) 13102-05-11 ספיאשווילי נ' מדית ישראל [פורסם בנבו] (12.01.2014); לע"פ 1042/05 מדינת ישראל נ' פדרמן [פורסם בנבו] (18.11.2007); ולמאמרו של ד"ר עומר דקל (דקל, "הזכאי זכאי לפיצויים?", עלי משפט ט' תשע"א 523, 549)).

בהמשך לאלו נטען כי גם עיון בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 מלמד, כי ניתן לשלם שכר טירחת עורך דין גבוה מזה שנקבע אך לא יותר מחמישים אחוז מזה שנקבע בו. משכך, לדידה, דרישת ההגנה לתשלום שכר טירחת עורך דין לא רק שאיננו מגובה באסמכתאות, אלא עולה על הסכום המאקסימאלי הקבוע בחוק.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם יוער, כי ברי שאין חקר לתבונת סניגור מוכשר (ראו והשוו, ע"פ 35/50 מלכה נגד היועמ"ש, פד ד 429, בע' 433)), ועדיין נדמה כי החשש שהועלה בפסיקת בית-המשפט העליון שלפיו הליך השיפוי והפיצוי יביא לחזרה על משפט פלילי בהיפוך, כך שהנאשם שזוכה יהיה מאשים ואילו המדינה תהא נאשמת (ראו, פרשת שגיא ופרשת דבש, לעיל) – למרבה הצער היתממש בבקשה שהונחה להכרעתי.

...

האם יש מקום להיעתר לבקשת הנאשמת לפסיקת הוצאות משפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז- 1977, (להלן: "חוק העונשין","החוק"), לאחר שבית-המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגדה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), כעתירת המאשימה ובהסכמתה, זו השאלה העומדת לפתחי.

לאחר שבחנתי את הבקשה בהתאם לקווים המנחים ולשלוש הקטגוריות הכלליות שנקבעו בפסיקה להבניית שיקול דעת בית-המשפט באשר לעילה זו (ראו לעניין זה, ע"פ 7235/16 כהן נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.02.2018), מצאתי באשר לקטגוריה הראשונה שעניינה נסיבות הנוגעות להליך המשפטי, כי החל מהשלב שבו התיק נקבע להוכחות הדיונים בתיק זה התנהלו בקצב משביע רצון, תוך שניתנה לנאשמת שהייתה מיוצגת כל העת ע"י בא כוחה לנהל את הגנתה כדבעי; באשר לקטגוריה השנייה שעניינה טיב הזיכוי, הרי שאין המדובר בזיכוי "קלאסי" אלא בביטולו של כתב האישום שאינו מבוסס על קביעה פוזיטיבית כי הנאשמת לא ביצעה את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום (ראו עניין זה, ע"פ 2366/03 עסאף ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (01.12.2014), אלא בהחלטת המאשימה בהסכמת הנאשמת לחזרה מכתב אישום בטרם שמיעת הראיות בתיק.

יוצא אפוא, כי בעניינה של הנאשמת לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות זיכויה ומשכך, עניינה אינו חוסה בגדר העילה השנייה המזכה נאשם שזוכה (או שכתב האישום בוטל כנגדו בהסכמת הצדדים), בפיצויים והחזר הוצאות.

סוף דבר ומכל הטעמים שנמנו לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה.