גובה פיצויים על אפליה גזענית

המשיבה תומכת בפסק דינו של בית הדין האיזורי, מטעמיו, ומדגישה כי מרבית נימוקי העירעור נוגעים לקביעות עובדתיות בהן ערכאת העירעור אינה נוהגת להתערב, וכי לצורך קבלת טענת אפליה אין צורך להוכיח היתנהגות גזענית או אמירות בוטות.

בית הדין הסתמך לצורך קביעת הפצוי על גובה שכרה החודשי של המשיבה (שעמד על סך של 9,880 ₪ בהיתעלם מתוספות מותנות), על כך שקבלה דמי אבטלה בסך של 5,557 ₪ בלבד (בהתאם למסמך שהוגש לתיק בית הדין, כאשר בית הספר הניח על סמך אישור זה ששולמו סכומים נוספים אך הדבר לא הוכח), ועל כך שלא עבדה כלל משך כשנה וחצי עד ליום 6.2.11, ולאחר מכן מצאה עבודה חלקית וזמנית בלבד בשכר נמוך.

בהלכה הפסוקה נקבע כי "פיצוי כזה הוא בעל פן הרתעתי - עונשי - חינוכי, מעבר לפצוי על נזק הניתן להערכה. ברי, כי חוק שויון הזדמנויות, על הסעדים הקבועים בו, בא להזהיר מפני חומרתה של האפליה ולהבטיח הגנה משפטית באמצעות פסיקת פיצויים אפקטיביים" (ע"ע (ארצי) 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ – אורית גורן (20.11.07); כן ראו בעיניין פלוטקין; לתכליות הפצוי הלא-ממוני ראו גם ב-ע"ע (ארצי) 8582-02-13 רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי (10.10.16)).

...

בנסיבות המקרה, שוכנענו כי זה הפיצוי ההולם.

משכך, ולאחר ששקלנו את כלל הנסיבות, שוכנענו כי בנסיבות המקרה, ובהתחשב גם בשיעורו של הפיצוי הממוני שנפסק, יש להפחית את הפיצוי הלא-ממוני לסך של 30,000 ₪.

סיכום סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו.

בתאריך 25.8.13 הוגשה התביעה לבית-הדין על אפליית עובד מחמת גזע או ארץ מוצא, וזאת על פי סעיף 2(א)(1) לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988, בה נתבקש בית-הדין להפעיל את סעיף 10(א)(1) לחוק, ולהטיל על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרישי ריבית והצמדה, וזאת בגין הפרת החוק.

אבל לפי התצהיר שלך, את עבדת ב""מרבד הקסמים"" עוד חצי שנה אחרי שהיית שם? אני עבדתי שישה חודשים, אבל ברגע שהיא קיללה אותי ואמרה לי קללות גזעניות, אז הפסקתי, הלכתי לבת שלי וסיפרתי לה מה קרה והבת שלי תרגמה לי את הקללות.

...

אנחנו מקבלים הצעות מחיר מכל מיני חברות ואני מחליט עם מי אני רוצה לעבוד ועם מי אני רוצה להפסיק לעבד.

יש לציין ולהדגיש, כי הגב' הלית דרעי לא הובאה מטעם ההגנה כעדה בתיק זה. לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 קובע בסעיף 2 איסור אפליה.

(א1) (1) לא יפלה מעסיק בפועל בין עובדים של קבלן כוח אדם המועסקים אצלו, וכן לא יפלה בין מועמדים לעבודה אצלו שהופנו אליו על ידי קבלן כוח אדם בכל הקשור לקבלה לעבודה, להפסקת עבודה ולתנאים במקום העבודה, והכל מחמת הטעמים המפורטים בסעיף קטן (א)".

על כן אנו קובעים, כי בנסיבות מקרה זה מדובר באפליה מטעמי מוצא, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, ולאור חומרת המקרה ואפלייתה לרעה של התובעת עקב היותה ממוצא אתיופי, אנו מטילים על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א) פיצויי בסכום של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לה בגין אי קבלתה לעבודה שלא כדין.

טוען התובע כי היתנהלות המאבטחים בארוע הנידון, היה משום הפליה וגזעניות ולפיכך, יש לחייב את הנתבעת בפצוי ללא הוכחת נזק בסך של 70,000 ₪ בהתאם לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, תשס"א – 2000 (להלן – "חוק איסור הפליה") ובגין הפרת חובה חקוקה בהפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

ככל שיימצא שהיתה הפליה, יבחן האשם התורם של התובע לארוע מה שעשוי להשליך על גובה הפצוי.

התובע, לא הוכיח בראיותיו כי אחרים עברו בעמדת הבידוק תוך כדי שיחה בפלפון ולפיכך, לא הוכחה הפלייתו על רקע מוצאו עד להרחקתו מחוץ לעמדת הבידוק.

...

לפיכך אני קובעת כי הנתבעת, באמצעות מאבטחיה ו/או מי מהם, נהגה בהפליה כלפי התובע על רקע מוצאו בחלקו השני של האירוע, בלבד, קרי: בהיותו ברחבת הכניסה למתחם.

העד, נעתר לבקשת התובע לפטור אותו משיקוף של המחשב בכניסתו לעבודה כעובד החברה במתחם (עמ' 25 שורות 1-11) וגרסתו מקובלת על התובע.

הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

השוכרת מבקשת כעת לחייב את בעל הדירה לשלם לה פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין ביטול החוזה על רקע גזעני, בסך של 75,000 ₪.

הסוגיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין בתיק זה הן כדלהלן: לשיטתו של הנתבע, ביטול החוזה על ידו היה בנסיבות המתוארות בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ואילו לשיטת התובעת, ביטול החוזה על ידי הנתבע נעשה בשל מניעים הקשורים באפליה על רקע גזעני נוכח היותה של התובעת ערבייה; לטענת הנתבע, בסיטואציה שנוצרה, התעקשותה של התובעת לקיים את חוזה השכירות אינו יכול להחשב כשימוש בתום לב בזכות הנובעת מן החוזה, וזאת בנגוד לסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות").

בנוגע לגובה הפצוי, הרי שמעיון בחוזה השכירות עולה, כי הצדדים לא כתבו בחוזה סעיף סנקציה בגין הפרה ובטול החוזה ע"י הנתבע.

...

בעניין זה הנני דוחה את טענתו של הנתבע כי הוא החליט לבטל את החוזה רק בשל דאגתו לתובעת וילדה הקטין.

יוצא, אפוא, כי הנתבע העדיף את האינטרסים הכלכליים הנוספים שהיו לו בבניין, על פני קיום החוזה עליו חתם עם התובעת.

לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,700 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ₪, וכן החזר אגרת בית משפט בסך של 937 ₪.

ביום 7.7.21, מס' ימים לאחר השיחה היו בני המשפחה בטקס צבאי של התובע ובזמן הזה פרץ הנתבע לדירה והחליף את המנעול באופן שלא יכלו להכנס לדירה והנתבע לא איפשר להם לקחת את הציוד שהותירו בה. מפקדיו של התובע ניסו לסייע ונפגשו עם הנתבע אשר מסר להם כי מעולם לא היה חוב וכי סילק אותם מהדירה משום שהוא שונא את הצבא, לא מעוניין שחייל יגור בדירה, שמדובר בכושים, ניגרים, שקרנים וגנבים וכי קיבל הצעה לתשלום גבוה יותר.

נטען להוצאת לשון הרע, אפליה, גזענות והוצאת דיבה מאת הנתבע שכן הנתבע השתמש באמירות כגון: "גנב", "שקרן", "כושים חריגים", "סחטן", "אסור להסתובב עימו". אמירות אלה היו בנוכחות החיילים מהיחידה ומפקדו.

פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

...

שוכנעתי כי העד לא המציא את הציטוט בו אמר לו הנתבע כי הטענה שלו לחוב כספי של התובע ומשפחתו היתה מצוצה מהאצבע, וכי העילה לפינויים החד צדדי מהדירה היתה שיכול היה לקבל עליה סכום גבוה יותר משוכר אחר.

העד חזר על הדברים באופן אותנטי ומהימן בעדותו על הפגישה עם הנתבע: "אומר לי, תשמע, אין חוב, הייתי צריך להכניס דיירים אחרים, אמר לי, זה ביזנס, זה המילים, זה ביזנס, אני רציתי להכניס דיירים אחרים, אמרתי להם שייצאו, הם לא יצאו, החלפתי מנעול, אמרתי לו, אתה מחליף בהשבעה, המשפחה נמצאת בטקס צבאי, אתה יודע, משום מה, שהם לא בבית, אתה בא ומחליף להם, הם חוזרים מירושלים ב-12 בלילה ואין להם לאן להגיע, נשמע לך לגיטימי, זה ביזנס, הכנסתי דיירים, הכנסתי פועלים שנותנים לי יותר ממה שהמשפחה הזאת נותנת לי, אמרתי לו, או-קיי, הציוד, מה איתו, אמר לי, הציוד אצלי, עכשיו אני יודע שהצבא מעורב, אני רוצה כסף." לפיכך אני קובעת כי לא היתה לנתבע עילה לפינוי חד צדדי של התובע, אביו ואחיו הקטין מהדירה, ודאי לא באופן שהדבר נעשה, ללא הודעה מראש, תוך ניצול מכוער של נסיעת המשפחה לטקס צבאי בכותל בשעת ערב לרגל סיום מסלול של התובע, והחלפת מנעול תוך השארת כל חפציהם נעולים בדירה וסירוב למסור להם את הציוד אלא כנגד תשלום, כדי "לפצות אותו" על הזמן בו התגוררו בדירה ולא רצו לעזוב שעה שהיה יכול לקבל יותר שכ"ד משוכר אחר.

אני מקבלת את עדות התובע, כי הוא היה זה שהתקשר (בעל פה) בהסכם השכירות עם הנתבע ואף שילם לו באופן שוטף את שכר הדירה ואת התשלומים הנלווים, ולא אביו מייקל (כטענת הנתבע).

שוכנעתי גם, כי הנתבע לא פנה לתובע בדרישה ברורה לגבי חוב כספי מוגדר אלא אמר באופן סתמי לתובע כי קיים חוב, כדי לדרוש פינוי, ולא מסר לתובע כל פרטים על גובה החוב ומקורו, למרות שהתובע ביקש ממנו.

יתר על כן, הנתבע אף לא הגיש תביעה שכנגד גם אחרי שהוגשה נגדו תביעה זו. לגבי העלמת הציוד בעל הערך מהדירה לאחר החלפת המנעול והפינוי הכפוי – אני מקבלת כמהימנה את עדויות התובע ואחיו, שנתמכו בעדות דביר סעודיאן, כי כשהגיעו התובע ומפקדו בתיאום עם הנתבע לפנות את הדירה מהציוד, לא היו בה מחשב נייד, מחשב רגיל, מסך מחשב, ואופניים חשמליים ששימשו את התובע בתור שליח בוולט – על אף שהנתבע דרש סכום של מעל 1,000 ₪ כדי לשחררם והעד סעודיאן העיד כי היה מוכן לשלם כדי לפתור את הבעיה לתובע.