גביית יתר על ידי רשות מקומית: היבטים משפטיים

לאחר שהמערער חתם על גבי הסכם למכירת המקרקעין לידי צד ג' בתאריך 18.2.2016 פנה התובע אל הנתבעת באמצעות עו"ד ידידיה במכתב דרישה להשיב לידיו את מלוא הסכומים ששולמו על ידו בסך של 233,953 ₪ בנימוק שבתאריך 31.5.2016 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בעיניינה של הנתבעת בתיק עע"מ 8329/14 עריית קריית אתא ואח' נ' נילי קורן ואח' ולפיו במקרה שבו לא הוכח כי הרשות המקומית נקטה כלפי החייב בהליכי גבייה אקטיביים במשך זמן ממושך הרי שאין כל הצדקה לגבותו.

שנית, בהנתן קביעתו החלוטה של ביהמ"ש המחוזי ולפיה הסעד הנתבע הנו סעד להשבת כספים ששולמו ביתר ו/או שלא כדין ולכן לעניין זה יפים קביעותיו בית המשפט העליון בעיניין רע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ מיום 19.9.2005 שבו הובהרו הכללים המנחים להגשת תובענות כספיות כנגד רשויות מקומיות להשבת סכומי כסף ששולמו לרשויות המקומיות בגין היטלים וחיובים המשולמים מכח חוקי העזר השונים אל מול עתירות לביטול או שינוי החלטותיה של הרשות המקומית : "... כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הנו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים יש סמכות לידון בתובענה לפיצויים שעילתה במיכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מנהליים הוסמך, לעת הזו, לידון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הנו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לידון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית... נתאר לעצמנו שאדם מקבל דרישה מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהוא. בדרישה נאמר, כי עליו לשלם ההיטל תוך 60 ימים מקבלת הדרישה. עוד נניח, כי מקבל הדרישה מעונין לתקוף את הדרישה מטעמים שונים. הסעד המבוקש הנו ביטול הדרישה. ההוראות שבתקנות לעניין שהוי יחולו במקרה זה. נשנה מעט את הנתונים ונניח, כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נידרש לשלמו. במקרה רגיל ובהיעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות (אם כי ייתכן שאורכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה יהא אחד השיקולים שישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי הוא להשבה: השוו, ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 331-327). אילו נתקבלה גישתה של המבקשת, היו משתנים באחת סדרי בראשית הנוגעים להגשת תביעות השבה. מגיש התביעה היה מוצא עצמו לפתע מול טענת שהוי, שהוא היה מתקשה ליתן לה תשובה. אין לקבל שבדרך לא דרך שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות, שחוק בתי משפט לעניינים מנהליים חל לגביהן". בנוסף לכך, גם יפים לעניינו קביעותיו של ביהמ"ש העליון בעיניין רע"א 546/11 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ מיום 25.7.2011) : "אשר לסוגית הסמכות העניינית – כבר נפסק בעבר כי מקום שבו משלבת התביעה סוגיות מתחום המשפט המינהלי וסוגיות מתחום המשפט האזרחי, סיווג ההליך לצרכי איתור הערכאה המשפטית המוסמכת לידון בה יעשה על פי קביעת היסוד הדומינאנטי בתביעה על פי מהותו האמיתית של הסיכסוך ותכלית הפניה לערכאה השיפוטית (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד סא(3) 822, 849 (2006)) (להלן: עניין צ'רני)". אשר על כן, הנני מוצא לנכון לקבוע כי בית משפט זה מוסמך לידון בתובענה זו. האם החוב הכולל הופחת במסגרת הסדר פשרה ? עיקר המחלוקת בעניינינו מיתמקדת בשאלה האם הנתבעת כפתה על התובע לשלם לה את החוב הכספי הכולל אשר הצטבר שלא בידיעתו (233,953 ₪) כעשר שנים לאחר משלוח דרישת התשלום הראשונה וכ- 15 שנים לאחר השלמת ביצוע העבודות, והאם קמה לתובע עילה משפטית לידרוש את השבתם של הכספים לידיו מטעמים של היתיישנות/שהוי לאחר ששילם לנתבעת חוב מופחת מכפי שנידרש לשלם בתחילה.

...

למען הסדר הטוב, יצוין ברישת פסה"ד כי תיק זה הוגש בתאריך 20.7.2017 כעתירה מינהלית אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים אולם במהלך הדיון מיום 29.10.2017 מצא בית המשפט (כב' השופטת בטינה טאובר) לנכון ליתן פס"ד המורה על העברת התיק לבית משפט השלום בדרך של תביעה כספית/אזרחית תוך התחשבות בהוצאות הנתבעת בגין ההליך אשר התנהל כנגדה בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר : לאור כל המקובץ, לא מצאתי הצדקה לקבל את התביעה, ובהתאם התובענה נדחית.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בפני כב' סגן הנשיא משה סובל ת"צ 24550-03-14 המבקשות 1. ליליאן מדינה 2. ענת כהן ע"י ב"כ עו"ד עינב כהן המשיבות 1. עריית ירושלים ע"י אגף היועץ המשפטי בעריית ירושלים 2. חברת הגיחון בע"מ ע"י ב"כ קרמר-שפירא-שניידר ושות', עו"ד החלטה

תחת זאת יש לקבוע כי "עילת התביעה של נישום אשר לו יתרת זכות הרשומה בספרי הרשות המקומית, נולדת במועד הווצרות היתרה. זאת משום שככלל זהו המועד הראשון שבו יש בידי הנישום העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו ולקבלת סעד אם תוגש... על כן, בהיבט זה אין מדובר בעילה המתחדשת מאליה" (שם, פסקה 22).

זאת משום שסעיף זה עוסק בזקיפת תשלומים, היינו במצב שבו נישום בעל מספר חובות לרשות מקומית מעביר לה סכום כסף לסילוק חובותיו, ולא במצב שבו נישום אשר חויב ביתר על ידי הרשות נידרש לשלם לה חוב נוסף (שם, שם).

אילו היו המבקשות צודקות בטענתן כי עילת ההשבה העומדת להן וליתר חברי הקבוצה כלפי עריית ירושלים אינה מוגבלת לכספים שגבתה מהם הערייה בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור, אלא חלה גם על פקדונות המים שנגבו על ידי הערייה מכוח חוק העזר לפני שנת 2011, או אז לא היה כל מקום להגביל את התובענה הייצוגית בפרשת חידוש סוכנויות לביטוח בע"מ נ' עריית תל-אביב יפו או את הסדר הפשרה המתוקן שאושר שם, לכספי אגרת הביוב שהעירייה גבתה מחברי הקבוצה ביתר במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת התובענה.

...

דרישה זו אינה מתקיימת בתשלומים אותם גובה המשיבה 2 מהצרכנים בגין שירותי המים והביוב שהיא מספקת להם, כפי שנפסק (על ידי הרכב שופטים מורחב) בבג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (13.11.2014), ולאחרונה שוב בדנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (17.12.2019): "משדן בית המשפט בעניין רשות המים בשאלת סיווגם של אותם התשלומים ממש אשר בהם נוגע ההליך שבפנינו – תעריפי מים וביוב – וקבע, על פי מבחן העלות הריאלית, כי מדובר ב'מחיר' ולא במס, אגרות או בתשלומי חובה אחרים, אני סבורה כי יש לפסוע גם במקרה דנן בתלם הפרשני שכבר נחרש שם ואשר בו כבר פסעה הפסיקה לגבי תשלומים שונים בבואה לפרש את המונחים 'מס, אגרה או תשלום חובה אחר' בפרט 11 לתוספת השנייה. תלם פרשני זה מוליך אותנו אל המסקנה כי התשלומים נושא ההליך דנן, הנוגעים לריבית על תעריפי המים והביוב, אף הם 'מחיר' ולא 'מס, אגרה או תשלום חובה אחר', ועל כן הם אינם באים בגדר פרט 11 לתוספת השנייה" (שם, פסקה 25 לפסק דינה של הנשיאה חיות).

היות שבמהלך תקופה זו לא נגבה מאף אדם פיקדון מים לפי חוק העזר (בהינתן שהגביה הופסקה עוד בתחילת שנת 2011), דין בקשת האישור והתובענה הייצוגית להידחות אף נגד משיבה 2.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את בקשת האישור ואת התובענה הייצוגית, ולחייב את המבקשות, יחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך כולל של 3,000 ₪.

כחודש לאחר מתן היתר הבניה, שיגרה התובעת לנתבעת מכתב דרישה להחזר סך של 5,783,503 ₪ אשר נגבו לטענתה ביתר ושלא כדין, והכל כפי שיפורט להלן; הנתבעת דחתה את דרישות התובעת, ראו מכתב התשובה מטעמה מיום 12.11.18, שני המכתבים צורפו כנספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה.

כך טוענת התובעת שהעירייה גבתה סכומי כסף משמעותיים נוסף להיטלי הפיתוח (בגובה 13 מיליון ₪), שלא לפי דין או הסכם; כך טוענת התובעת שהנתבעת ניסתה לטעון כי קיבלה חוות הדעת המשפטית טרם הוצאת דרישת התשלום, בעוד במהלך שמיעת הראיות התברר כי זו התקבלה בדיעבד (ראו עדות גב' יעקובי בעמ' 50, שו' 24-30); הציגה דוגמה מטעה לחישוב לפי "בית עסק" (אשר עסק בהקמת בית קפה) במסגרת חפוש אחר חיוב פרויקטים של "דיור מוגן" אחרים שלא על פי "מגורים"; טענת הנתבעת לפיה כלל המקרים הקודמים בהם חיוב "דיור מוגן" נעשה על פי "מגורים" הם המוטעים, בעוד החיוב הנוכחי בוצע כהלכה.

בהסתמך על המקורות המצוטטים לעיל טוענת הנתבעת כי עבור התובעת השמוש בנכס מהוה שימוש עסקי גרידא, ולכן אין להגדיר את הנכס כמקרקעין למגורים (ומפנה בעיניין זה ע"מ (ת"א) 94-97 ליברמן יהושע נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקוה [פורסם במאגרים 21.12.98] (להלן: "פס"ד ליברמן") בעמ' 6: "אין ספק כי את דיירי הדיור המוגן משמש המקום למגורים, ואולם מבחינת העותרים המדובר בשימוש עסקי... לא ניתן להיתעלם מן ההיבט העיסקי שבבסיס הדיור המוגן". עוד טוענת הערייה כי היטלי פיתוח, בשונה מארנונה, מוטלים על בעלי הנכס ולא על המחזיקים בו. הסיבה לכך לדבריה טמונה בעובדה כי "...עקרון זה מבוסס על התפיסה שמערכת התשתית המותקנת על ידי הרשות המקומית מיועדת להשביח את הנכס, לשרתו ולהגדיל את אפשרויות הניצול שלו וההנאה ממנו - כל זאת לטווח ארוך ולשנים רבות. לפיכך הינה והמוטב העקרי מהתקנתה של מערכת התשתית הוא בעל הזכויות בנכס, ועל כן הוא שאמור לשאת בעלות מימונה, ולא זה המחזיק בו לתקופה קצובה" (מתוך דבריו של עפר שפיר בספרו 'אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות').

באשר לחוות הדעת שניתנה על ידי עו"ד יונתן מוטעי (נספח י"ב לתיק המוצגים של הנתבעת), טוענת הנתבעת כי פנתה לקבלת ייעוץ משפטי טרם הוצאת דרישת התשלום, ולאור חוות הדעת שקבלה נקטה בחיוב לפי תעריף עסקים ולא בית מגורים.

בפס"ד עמותת דיירי הדיור המוגן נקבע בסעיף 21 כדלקמן: "בבואנו לפרש הוראת חוק אנו רשאים להביא בחשבון גם את פרשנות הרשות הלכה למעשה  (בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, פ"ד נד(1) 454, 462 (1999) והאסמכתאות שם). יש בפרשנות הרשות כדי להוסיף נופך של תמיכה וחיזוק לפירוש העולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הנוהגת (רע"א 3527/96 צ'צקס אקסלברד נ' מנהל מס רכוש אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 408-407 (1998) והאסמכתאות שם. לדיעה אחרת, לפיה משקלה של הפרקטיקה לפיתרון סוגיה של פרשנות הוא כמשקל נוצה, ראו דעתו של השופט חשין בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 743-742 (1999))". ובבג"ץ אלקושי שנזכר לעיל נקבע: " כבר אמרנו לא אחת בעבר, כי כאשר מבקשים אנו להכריע בשאלת פרשנותה של תקנה, רשאים אנו להביא בגדר שיקולינו הפרשניים גם את הפרשנות הנתנת לתקנה הנדונה על-ידי הרשות המינהלית, המיישמת את הוראותיה. אכן, הפרשנות הנהוגה בידי הרשות אינה מחייבת אותנו, ובית-המשפט הוא שיכריע בעיניין הפרשנות הנכונה, אך בין יתר השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו לפרש תקנה או הנחיה מינהלית, רשאי הוא בנסיבות המתאימות להביא בחשבון גם את הפרשנות הנוהגת על-ידי הרשות, הפרשנות המיושמת על-ידיה הלכה למעשה". במקרה שלפנינו הוכח בפניי כי במקרים אחרים, "משען" ו"גבע" חייבה הנתבעת "דיור מוגן" כבניין מגורים, לצורך חיוב בהיטלי פיתוח.

...

לטענת הנתבעת, אף שנוסח ההסדר הקבוע בתוספת השלישית לתקנות היתר בניה שונה בשנת 2006, והנוסח המחייב הוא הנוסח שעמד בתוקף במועד החיוב (קרי הנוסח החדש), הרי שעדיין אין הדבר מוביל למסקנה כי פירי מעליות אינם שטחים ברי חיוב בתשלום היטלי פיתוח, שכן נמחקה ההגדרה של המונח "שטח קומה". חרף שינוי זה, נוסח תקנה 1.00.2 לתוספת השלישית כיום קובעת כי "שטחו של בנין או תוספת לבנין הוא השטח הכולל שהותר לבניה, המחושב לפי תקנות אחוזי בניה, והכולל שטחים למטרות עיקריות ושטחי שירות...", תוך הפניה לתקנות חישוב שטחים, בהם שטחי שירות מוגדרים כ"שטחים שנועדו בתכנית רק למתן שירותים נלווים למטרה מן המטרות העיקריות.

כן ראוי להפנות גם בנקודה זו להלכה בדבר התנהלות הרשות במשך השנים, התומכת בפרשנות התובעת, והתנהלותה בעניין תדהר, ראו גם המובאות בעניין זה בסעיפים 45-46 לעיל, היפים גם לנקודה זו. לפיכך, לא מצאתי כי המקרה נדון מצדיק החלת קריטריונים אחרים ביחס לתובעת, ויש לקבל את תביעת התובעת במלואה, ככל שנוגעת היא לרכיב זה. לאור המסקנות אליהן הגעתי בעניין הסיווג, ומאחר ונדרש חישוב על פי הקריטריונים אותם קבעתי לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענה השלישית החלופית, בדבר סבירות תעריפי הנפח.

סוף דבר (לשלב זה) – יש לפעול כאמור בסעיף 50 לעיל; יש להשיב את הסכומים הנדרשים בגין חיוב יתר הנובע מפירי המעליות.

ואולם מורכבות זו מעוררת קושי ביתר שאת עת עסקינן במוסד ההתיישנות, שאחת מתכליותיו הבולטות היא יצירת ודאות משפטית, באמצעות שרטוט גבולות זמן חדים וברורים (להרחבה נוספת על אודות שקולי המדיניות שביסוד מוסד ההתיישנות, ובהם שיקול הוודאות, ראו ע"א 4859/11 עריית נס ציונה נ' סאדאב חברה לבניין בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 (7.11.2013); עע"מ 867/11 ‏עריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה [פורסם בנבו] (28.12.2014).

לעניין הגשת תביעה על ידי רשות מקומית, הוסבר בספרות כי "דינה של רשות מקומית, לענין הגשת תביעה בענין אזרחי, כדין כל אדם" (אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות – כרך א' 23 (מהדורה חמישית, 1998); וראו גם פסקה 8 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעיניין נסייר).

השופט הנדל מחדד, כי היתרון הניתן לרשות המקומית במעמדה המינהלי אינו מחלחל אל תוך הדין האזרחי המהותי, להלן: "אם כן, לרשות ניתן כלי עבודה נוח יותר במישור המנהלי, אך לא זכות יתר במישור הדין האזרחי. למעשה, טענת הערייה היא כי היתרון במעמדה המנהלי "מחלחל" אל תוך הדין האזרחי המהותי.

השופט הנדל סיכם סוגייה זו כך: "המסקנה העולה מהניתוח התכליתי היא כי חוק ההתיישנות אינו מאפשר לרשות להקפיא את מירוץ ההתיישנות באמצעות ביצוע הליכי גביה. תכליתו של סעיף 15 לחוק שלובה באופן ניהולם של הליכים בערכאה שיפוטית. לא נובעת ממנו התוצאה של הקפאת מניין ימי ההתיישנות לנוכח הליכי גביה מנהליים חד-צדדיים שונים, הכוללים גם משלוח התראות או התניית העברת זכויות בתשלום החוב. אין איפוא מקום לטענת הערייה כי יש לקרוא את הסעיף כאילו הוא אינו כולל רק תובענות, אלא גם הליכי גבייה. האחרונים שונים במהותם מתובענות, ונקיטתם אינה מצדיקה מתן הטבה לרשות, שבעלי דין אחרים אינם זכאים לה. הינה כי כן, יש הרמוניה בין הפרשנות הלשונית והפרשנות התכליתית של הסוגיה המונחת לפנינו. " יפים דבריו גם אלה לענייננו: "כך או אחרת, העיקר הוא שהמחוקק קבע הסדר מנהלי מיוחד – אך לא הסדר אזרחי מיוחד. לשון חוק ההתיישנות ברורה, והיא אינה מעניקה לרשות מעמד מיוחד ושונה מזה של בעל דין רגיל. הליכי גבייה מנהליים אינם בגדר תובענה – זו מוגדרת כהליך בבית משפט. גם מתכלית חוק ההתיישנות לא נובע כי רצוי לאפשר לרשות לעצור את מניין תקופת ההתיישנות באמצעות נקיטת הליכי גבייה. זאת בשונה מההסדר המנהלי המיוחד העוסק בהליכי הגבייה המנהליים עצמם. מתכליתו של הסדר זה אכן עולה בחירתו של המחוקק להעניק לרשות כלי גבייה מנהלי גמיש, הכולל גם אפשרות לגבות את החוב על פני תקופה ארוכה יחסית, בכפוף לשהוי שנפל בפועלה של הרשות. אומר זאת כך: כל נתיב בו צועדת הרשות סלול וחרוש בפני עצמו. משהחלה צועדת הרשות במסלול המנהלי – קיים היגיון בכך שצעדיה במסגרתו ישפיעו על המשכו, קרי, יעצרו או יאפסו את מירוץ ההתיישנות. הסדר מעין זה עשוי, כאמור, לתת מענה לנוקשות מוסד ההתיישנות במקרים המתאימים, ולמנוע תוצאות לא רצויות. ואולם, המסלול האזרחי הוא מסלול נפרד. משעברה הרשות לצעוד בו, יחולו עליה הכללים האזרחיים – ואין בפעולות שנקטה בנתיב המנהלי כדי להסיטו. " וגם: "היבט נוסף קשור לכך שהפער בין המסלול המנהלי לזה האזרחי בשאלת גבולות הזמן היה קיים מימים ימימה. אמנם בהילכות נסייר וסלומון הפער צומצם, עת הוכפף המסלול המנהלי (האקטיבי והפסיבי) לדיני ההתיישנות, אך אין בכך כדי לחייב זהות מוחלטת בין המסלולים. הפער בין שני סוגי ההליכים – תובענה אזרחית וגבייה מינהלית – נובע, כאמור, מבחירתו של המחוקק להעניק לרשות אפיק גבייה מיוחד, הקשור לאופייה הצבורי. בגדרי אפיק חקוק זה מסוגלת הרשות למה שאין היא מסוגלת לו כבעל דין רגיל בהליך אזרחי. המסלול המשולב מאזן בין האנטרס של האזרח והאנטרס הצבורי, באמצעות מתן כוח רב יותר (אך עדיין מוגבל) לרשות הפוסעת בנתיב המנהלי, והגבלת כוחה עת החליטה לפסוע בנתיב האזרחי. " (ההדגשה לא במקור – ח.ק.).

ובסיום דבריו קבע השופט הנדל בהילכת פרידמן, כך: "דעתי היא, וכך אציע לחבריי, כי יש לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, ערעור הוגש על פיה – ולדחות את העירעור לגופו. בהתאם, יש לקבוע בסוגיה העקרונית – כפי שקבעו אף ערכאות קמא – כי ככל שעסקינן במירוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים או מאפסים את המירוץ. כפועל יוצא, בנסיבות המקרה הפרטני, לו תשמע דעתי, מסקנת בתי משפט קמא לפיה תביעתה של הערייה נגד המשיב היתיישנה – תעמוד על כנה. כאמור, וכעולה מהילכת סלומון, יינתן בתיק זה ובדומיו משקל להגשתה של תובענה אזרחית על ידי הרשות במסגרת מירוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המינהליים, כך שפרק הזמן שבו הייתה התובענה האזרחית תלויה ועומדת לא בהכרח ייזקף לחובת הרשות. " (הדגשה לא במקור- ח.ק.).

...

יחד עם זאת, הטענה כי יש לעצור את מרוץ ההתיישנות לחצי שנה נוספת לאור הסכמת הצדדים במסגרת הסכם הפשרה- אין בידי לקבל.

הווה אומר, הצדדים לא נקבו בטווח זמנים כלשהו לעניין אי נקיטה בהליכי גבייה מנהלית בגין החוב, ולכן אין בידי לקבל את הטענה כי יש לעצור את ההתיישנות למשך שישה חודשים נוספים, שכן לא הייתה כל הסכמה כזו.

משכך, יש להמשיך ולבחון את התביעה רק בגין חודש יולי 2010 בנכס מס' 208 באונ' ת"א. סוף דבר: לאור האמור לעיל, ניתן פסק דין חלקי, לפיו אני דוחה את התביעה בחלקה מחמת התיישנות, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

הנאשם 2 מסביר בעצמו כי התשלומים שקבל היו בזיקה לאישורים של הועדה המקומית והמחוזית: "כל זמן שהועדה המחוזית לא אישרה, לא יכול לגבות מהם את הכסף. לשאלתך, אבל קבלתי כסף לפני, אני משיב שמה שלא היה צריך וועדה מחוזית ואושר במקומית וכל הלווי מסביב קבלתי את הכסף, ולאחר שאישרה המחוזית ביקשתי את הכסף וקיבלתי את הכסף ואישור בועדה המקומית אינו מחייב את המחוזית. ש: אם לא היו מאשרים במחוזית לא היית מקבל כסף? ת: לא. ש: ואם לא היו מאשרים במקומית לא היית מקבל את הכסף? ת: גם לא הייתי מקבל את הכסף" (ת/238, עמ' 38).

יתר על כן, אותה "עצת זהב" כפי הנלמד, לא יושמה על ידי היזמים, שכן חישוב תוספת יחידות הדיור בדרך של הקלה יחד עם תוספת יחידות הדיור בועדה המחוזית, מעלה כי בפועל במנת שיווק זו, הקבלנים זכו לתוספת של 20% (וראה ביחס לכך המלצת וועדת המשנה מיום 22.2.06 וכן פרוטוקול הועדה המחוזית מיום 30.10.06, ס' 7, מהם עולה כי אושרה תוספת כוללת של 118 יחידות דיור ל-502 שאושרו מלכתחילה).

ביתר שאת, בית המשפט בעיניין גוזלן לא נידרש במסגרת הכרעת הדין לקבוע כל ממצא עובדתי או משפטי בנוגע לטיב הקשר בין הנאשם 2 לבין פרימק, וכך גם בנוגע לטיב הקשר בין הנאשם 2 לבין יואל ישראל.

אך מתבקש לסיים פרק זה באמירתו הנורמאטיבית של בית המשפט העליון בע"פ 1542/19 מדינת ישראל נ' אליהו שמעון גוזלן (פורסם באר"ש, 3.2.20): "...מבחינה נורמאטיבית אין לקבל מצב בו חבר מועצה ברשות מקומית או חבר ועדה מקומית לתיכנון ובניה יקבל תשלום בגין פעילותו וטיפולו בקבלת אישורים הנדרשים מגורמים שונים לצורך קבלת היתר בניה, בפרויקט המטופל על ידי הרשות המקומית והועדה המקומית בה הוא חבר...". ורוב מילים אך למותר.

התיווך בא לידי ביטוי גם בכך ש: "ליווה את העסקה בהיבטים שונים שלה". הנאשם 1 לא היה מודע בעת מכירת המיגרש כי קלוד נחמיאס שותף ביחד עם יצחק חדד בחברת "יחד הבונים". הנאשם 1 לא הישתתף בדיון בנוגע למגרש שנערך בישיבת וועדת המשנה מיום 20.7.05 שבו אושרה הקלה לבנייתן של 74 יחידות דיור וכך גם לא בישיבה מיום 17.8.05 שבה אושרה הפקדת תכנית מפורטת בפרויקט.

חדד עומת עם כך שקנה מיגרש חרף הקשיים הנוגעים למימוש הזכויות שנותרו בו. במענה, חדד הגיב כימעט בבטול בנוגע למצב התיכנוני של המיגרש כשלדבריו כבר במעמד הקנייה היה בטוח שתאושר לו התוספת בבחינת זכות קנויה: "אני לא הייתי קונה מיגרש כזה אם זה היה המצב כפי שאתה מתאר אותו...עם כל הכבוד לועדה המקומית יש הירארכיות אחרות מעליה ולצדה ובסופו של דבר מגיעים איתם לפה לבית משפט אם צריך". בכל הכבוד, הניסיון להמעיט מהבעייתיות הקשורה לזכויות הנותרות אינו עולה בקנה אחד עם ניסיונות קודמים לעשות כן שכשלו, על ידי אנשים לא פחות מיומנים מחדד או מיועציו המשפטיים.

...

בשל כל המפורט לעיל, שוכנעתי כי העסקתו של זהבי בפרויקט מהווה מתת.

. הרצל: בסוף מתי אני מקבל היתר? יצחק: אתה בא, עכשיו, לשתות קפה אצלי בבית.

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל, הוכח בפניי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים 3-1 ביצעו את המיוחס להם ועל כן הנני להרשיע אותם בכל המיוחס להם בכתב האישום.