גביית חוב ארנונה חלוט מבעל שליטה בחברה עקב נסיבות אישיות

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

יתר על כן, ואף שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתייחס לנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, סבורני כי גם לעניין חוב הארנונה חל הכלל האמור בסעיף 119א(ג) לפקודה, ולפיו מקום בו הועברו נכסים לבעל השליטה עם הפסקת פעילות החברה, לרבות אם העברת הנכסים מבוססת על חזקה, עדיין לא ניתן לגבות מבעל השליטה אלא כדי הנכסים שהיו בחברה ובהתאם לשווים.

בין שתי גישות אלו מעדיף אני, כאמור, את הגישה השנייה, בין היתר על שום היותו של סעיף 119א חריג לעקרון בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה ולפיכך יש לפרשו בצמצום ובמשורה.

זאת ועוד, הטלת חבות אישית על בעל השליטה לחובות החברה מנוגדת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרחבת המצבים שבהם תוטל אחריות אישית, תיפגע בעקרון ותטשטש את ההפרדה בין בעל השליטה לחברה, הפרדה שהיא מיסודות דיני החברות.

...

[ההדגשות הוספו] לאור מסקנתי האמורה איני נדרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים בעתירה זו, ובכלל זאת לטענת העותר כי העירייה נמנעה מלגבות את החוב במשך שנים רבות, כך שהחוב התיישן, כי העירייה זנחה את דרישת החוב עם הסכמתה לביטול העיקול הקודם שהוטל על חשבון העותר, כי לא החזיק בנכס לפחות מאז שנת 2012, כי המבנה על הנכס ממילא נהרס וכן כי יש לראות בהשגה שהגיש כמי שנתקבלה שכן העירייה לא השיבה לה. אשר לטענות העירייה לשיהוי בהגשת העתירה, סבורני כי באותה מידה ניתן לזקוף לחובת העירייה שיהוי מצידה בהפעלת הליכי גבייה כנגד העותר.

לא מצאתי יסוד של ממש לטענות העירייה לפיה יש לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר ניקיון כפיים מצדו של העותר.

מאחר והעותר מיקד בסופו של יום את טיעונו בטענה באשר להליכי הגבייה, איני רואה גם מקום לדון בטענתו באשר לשאלת החזקתו בנכס, וממילא לא בטענת העירייה לפיה היה על העותר להגיש השגה, ולאחר מכן ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה ביחס לסוגיה זו. סוף דבר העתירה מתקבלת במובן זה שאין לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר, כבעל שליטה.

בנוסף, יש לידון בטענה אותה העלתה הערייה רק בסיכומיה, ולפיה מתקיימים במקרה דנן התנאים להרמת מסך ההיתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה, בהתבסס על סעיף 6 לחוק החברות, כך שניתן להטיל את החיובים החלוטים, שבהם חבה החברה, על בעלי מניותיה.

דיון והכרעה האם היתקיימו התנאים להרמת מסך בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים...". (ההדגשה שלי - י.ל) היות שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מפנה להוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודה, אזי יש להדרש לסעיף זה הקובע כך: "בלי לגרוע מהוראות פסקות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". (ההדגשה שלי - י.ל) מכאן שהתנאים המצטברים הנדרשים לצורך ייחוס החוב לבעלי השליטה בחברה, בהתבסס על הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה, הם: מדובר בנכס שאיננו משמש למגורים; המחזיק בנכס הנו חברה פרטית, שאינה דייר מוגן; החברה המחזיקה לא שילמה את חוב הארנונה; בעל המניות, ממנו מבקשים לגבות את חובות החברה, הוא "בעל שליטה" בחברה; החברה התפרקה או הפסיקה פעילותה מבלי ששילמה את חוב המס האמור; יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה, אלא אם הוכח אחרת.

הנתבעים טוענים עוד, שהעדה היחידה מטעמה של הערייה היתה הגב' מננה יוספשווילי (סגנית מנהל מחלקת עסקים בערייה), כלל לא התייחסה בעדותה לפעילות החברה, וממילא לא הראתה שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה לצורך המנעות מתשלום חוב המסים.

סעיף 6(א) לחוק החברות קובע: "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

...

לאור קביעתי הנ"ל, ובשים לב שאין מחלוקת ביחס לסך של 788,080 ₪, הוא הסכום הנתבע בכתב התביעה, אזי ביחס לנתבעים 3 ו- 4 התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שאני מחייב אותם לשלם לעירייה חלק יחסי מהחוב לעירייה, כשיעור חלקם בהון המניות.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת במלואה.

התביעה בעניינם של הנתבעים 3 ו- 4 מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שנתבע 3 ישלם לעירייה סך של 120,182 ₪ ואילו הנתבע 4 ישלם לעירייה סך של 147,765 ₪.

משלא צלחה המשיבה בגביית החוב מהחברה, נשלחה לעותר ביום 23.12.15 דרישה להטיל עליו את חיובי הארנונה החלוטים שהוטלו על החברה, בהיותו בעל שליטה בחברה כאמור בסעיף8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן: (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; סעיף 8(ג) לעיל מחייב את קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובע כדלקמן: 119א (א)(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

ראו בעיניין זה גם עת"מ (חי') 26026-05-12 יעקב כהן נ. עריית חיפה (26.7.12) "מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, ואולי אף גסה, בנגוד לעקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת.

...

המשיבה טוענת מנגד, כי דין העתירה להדחות.

לשיטת המשיבה, העותר לא הציג בפניה אסמכתאות לפיהן לא קיבל דבר מנכסי החברה; לא הגיש דו"חות כספיים לשנים 2012-2013 ואת טופס הפחת לשנת 2014; לא הציג בפני המשיבה הסכם למכירת הציוד שלפי דו"חות החברה היו בשווי מספק לכיסוי חוב הארנונה, או כל חשבונית מס המעידה על מכירת הציוד ששימש להפעלת העסק בנכס, וכן שבעלי הנכס, אליו הועבר הציוד, הופיעו ברישומי החברה כשכירים בה. כל אלו מובילים לכדי מסקנה שהליכי הגבייה המנהליים הופעלו כדין.

מקובלת עלי לפיכך עמדת המשיבה כי החברה הייתה בעלת ציוד (נכסים) עובר למועד בו הפסיקה את פעילותה, למצער, חזקה זו לא נסתרה ע"י העותר .

סוף דבר: העתירה נדחית.

24 אחריות אישית של הנתבע 2 לחובות הנתבעת 1: בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק ולסעיף 119 א(א)לפקודת מס הכנסה נקבע כי על מנת שרשות מקומית תוכל לגבות חוב ארנונה של חברה מבעל השליטה בחברה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים מצטברים : החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.

בתא (י-ם) 1180/06 עריית תל אביב נ' ק.קצמן בע"מ נקבע כי :"נטל ההוכחה של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית וחזקה זו אינה חלוטה אלא ניתנת לסתירה, והנטל לסתור אותה מוטל על בעלי השליטה כי אין לייחס להם את חובות הארנונה של החברה" (ראה סעיף 66 בתא (ת"א) 10100-02-14 עירית תל –אביב יפו נ' פיצה א.ב.ג ישראל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.7.20).

כעולה מתאמ (הרצ') 28840-12-09 דרך החופש בע"מ נ' אדר טורס בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 17.6.14) : "49....על כשל כלכלי לגיטימי אין להטיל אחריות אישית, אך על הפרה בוטה של הסדר שבא בעקבות הכשל הכלכלי יש להטיל אחריות אישית. ניתן להעזר במבחן "תום הלב" הקבוע בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים לצורך קביעת קיומה של אחריות אישית, כך שככל שנקבע שאורגן בחברה נהג שלא בתום לב כלפי הצד השני, הרי שתחול עליו אחריות אישית והוא לא יוכל להסתתר מאחורי גבה של החברה כפועל יוצא של עיקרון הפרדת האישיות המשפטית.

בנסיבות אלו אין זה המקום להטיל אחריות אישית על בעל השליטה בחברה.

...

לאור הבחינה המהותית של המונח "מחזיק" ולאור מכלול הנסיבות שהובאו בפניי מצאתי שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

סוף דבר: לאור האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, כך שעליה לשלם את תשלומי הארנונה לגביהם התביעה לא התיישנה, דהיינו מיום 1.4.09 עד ליום 31.12.09.

עפ"י רשומי הערייה, חוב הארנונה של החברה בגין החזקה בנכס מיום 12/2013 ועד 12/2017 הנו 253,482 ₪.

לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת השלמת טיעונים בע"פ, הגעתי למסקנה לפיה דין העירעור להדחות מהנימוקים כדלקמן: סעיף 4 לחוק החברות קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות: "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות".   במקרה דנן, מכתב התביעה עולה כי עילות התביעה ביחס אליהן ביקשה המשיבה לחייב את המערער בחיוב אישי מבוססות על הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות וכן מכוח סעיף 8 (ג) לחוק הסדרים בשילוב עם סעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה.

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;           "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;          "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

  תנאי נוסף הוא הגדרת מי שמבקשים לחייב בחוב הארנונה של החברה כבעל שליטה בה. ביחס לשאלה מיהו "בעל שליטה" בחברה מפנה סעיף 8 (ג) לחוק הסדרים לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה אשר קובע כי בעל שליטה הוא "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א);". כמו כן, סעיף 8 (ג) קובע כי ניתן לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה רק אם מתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה המוגדרות כ"גביית מס בנסיבות מיוחדות".

...

תמצית טענות המשיבה: מרבית כתב הערעור מוקדש לקביעה לכאורה לפיה יש לחייב את המערער בחובות החברה על יסוד סעיף 6 לחוק החברות; אולם בימ"ש קמא דחה את תביעת המשיבה ביחס לעילה של הרמת מסך לפי סעיף 6 (א) לחוק החברות; כך שהערעור הינו על החלטה שלא ניתנה, ולכן יש לדחות את הערעור על הסף.

      יתר הטענות שהועלו בערעור דינן להידחות.

המסקנה לפיה לבקוביץ הוא בעל השליטה בחברה נומקה כדבעי ובימ"ש הגיע אליה על סמך מכלול של עדויות וראיות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.