בתים של עמידר שנבנו ללא היתר בניה

בתביעה, שסומנה ת"א 20981-07 (להלן: התביעה הקודמת), עתרה עמידר לסילוק ידם של הנתבעים מהמושכר, הריסת תוספת בנייה בלתי חוקית שנבנתה במושכר ותשלום דמי שימוש בתוספת בסך 7,560 ₪ (לפי חוות דעת שהעריכה ב-90 ₪ את דמי השמוש החודשיים).

ביום 1.6.2009 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, על-פיו התחייבו עיסא, סבחה ופריאל להרוס את תוספת הבנייה אותה הם בנו במידה ולא יקבלו עבורה היתר בנייה ולשלם לעמידר דמי הסכמה בגין בניית תוספת הבנייה ושכר דירה רטרואקטיבי.

...

לאור זאת, אני דוחה את התביעה בכל הנוגע להריסת תוספת הבנייה ולתשלום דמי שימוש עבורה.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את עמידר (התובעת) לשלם לנתבעים מס' 1 ו-3 (מוסא וסבחה) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות תיק זה על בית משפט לקחת בחשבון את: הרשות שניתנה על ידי עמידר לשימוש במקרקעין לצורך הקמת עסק, וככל הנראה לוותה בתשלום, בהיתחשב שמדובר במערכת יחסים עסקית שבין עמידר לבעל עסק (ולא מערכת יחסים פנים משפחתית, בגדרה נותנים הורים לאחד הילדים להתגורר לעיתים ללא תשלום או בדומה לה); החזקה במקרקעין ברשות ובהיתר מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת עד שנת 2016 (כארבעים שנה); מעולם לא נידרש המערער לעזוב את המקרקעין עד שנת 2016; השקעה רבה בבנייה במקרקעין הן בסכום לא מבוטל של כמיליון ₪ והן בהשגת היתר בנייה, וניהול תביעה אזרחית בנושא; שתוף פעולה והסכמה מלאה של עמידר לבנייה, כפי שהתבטא גם במכתב עמידר; והסתמכות מובהקת של המערער ומשפחתו על הנכס כמקור לפרנסה במשך עשרות שנים.

...

אני סבור כי זה המתווה בו יש לנקוט גם במקרה שלפנינו, הגם שבמקרקעי ציבור עסקינן - בשינויים המחויבים – זאת משום הנסיבות המיוחדות של המקרה –מעל 40 שנים של החזקה במקרקעין, ברשות מפורשת.

בית המשפט קבע בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (19.8.15) כי: "ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן". גם אני סבור שמקרה דנן אינו מקרה חריג ויוצא דופן ולא הוכחה הסכמה מפורשת להעניק למערער רשות בלתי הדירה.

בעניינינו, מאחר שהמערער בנה בהסכמת הבעלים כמה מבנים על המקרקעין בשטח של כ – 370 מ"ר והוא מפעיל במקרקעין עסק עשרות שנים כשסילוקו עלול לפגוע במטה לחמו, אני סבור ששיקולי צדק מחייבים עיכוב הפינוי למשך זמן סביר כפי שמפורט בחוות דעתו של השופט שוחט, על מנת לאפשר למערער לפעול בהליך לצורך קבלת פיצויים בטרם שיפונה.

בכתב התביעה נטען, כי היתנהלותה של עמידר מהוה הפרת החובה החקוקה בסעיף 204 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה) ולפיו ביצוע עבודה במקרקעין ללא היתר מהוה עבירה, ובסעיף 208 לחוק התיכנון והבניה ולפיו האחריות במקרה של ביצוע עבודה במקרקעין בדרך שיש בה עבירה לפי סעיף 204, מוטלת גם על בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבודה.

...

אשר להוצאות המשפט של הצד השלישי – הוועדה המקומית – לאור טענות התובעים בכתב התביעה בדבר בניה חורגת שהסבה להם נזק ובשים לב לכך שהוועדה המקומית אמונה, בין היתר, על אכיפת חוק התכנון והבניה, כפי שטענה עמידר, סבורני כי משלוח הודעה לצד שלישי לוועדה הוא סביר בנסיבות העניין.

סוף דבר התביעה נדחית, התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ההודעה לצדדים השלישיים נדחית, ללא צו להוצאות.

עוד צוין כי: "התיכנון העתידי בשטח זה יכלול ייעוד לשטחים לצרכי ציבור כמו דרכים, שצ"פים ובנייני ציבור וכי על מנת שלא להציב מיכשול במימוש התיכנון העתידי הנ"ל ממליץ מתכנן המרחב להמנע מפעולות קנייניות שייצרו עובדות בשטח". כמו כן, נומק הסרוב לאישור המכירה בכך שמבדיקות שערכה עמידר במקרקעין עלה כי העותר ביצע בנייה שלא אושרה על ידי רמ"י ועמידר (וכללה בניה מחוץ לשטח הדירה של 35 מ"ר נוספים ובנוסף בניית שני מחסנים הפולשים לחלקות סמוכות בבעלות המדינה בשטח כולל של 18 מ"ר).

נטען כי טענת העותר בעתירה המתוקנת לגבי הבטחה שלטונית של עמידר הנה בגדר ניסיון מאולץ לייצר עילה יש מאין נגד עמידר.

...

יוצא אפוא כי החלטת וועדת העסקאות שלא לאשר את מכירת הדירה בנסיבות העניין היא החלטה שלא נומקה במידה ומספקת, לא לקחה בחשבון את מכלול השיקולים שהיה מקום לשקול, וכפועל יוצא מכך אף לא נתנה משקל נאות לאיזון שבין השיקולים השונים הצריכים העניין.

להתרשמותי, בהעדר נימוק כבד משקל שלא הובא במסגרת ההחלטה המקורית, לנוכח מדיניות רמ"י, היות הדירה דירת מגורים המשמשת את העותר למטרות מגורים אשר המצויה בשכונת מגורים, ובהינתן כי מדובר בשטח של פי התוכנית התקפה משמש גם לייעוד של מגורים, נראה שהכף נוטה לטובת מכירת הדירה בפטור ממכרז ויהיו דרושים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן. טענות נוספות של העותר באשר לטענות העותר כי לכאורה ניתנה לו הבטחה שלטונית על ידי נציגי עמידר ביחס לרכישת הדירה, מצאתי שמדובר בטענה בלתי מבוססת, שדינה להידחות.

סוף דבר בהתאם לכל האמור, אני מורה כדלקמן: החלטת ועדת העסקאות בטלה.

בחקירה נגדית מחמד אבו עאנם הודה כי אין לו כל ידיעה וכל שכן הוכחה לעניין רכישת בתים מעמידר (עמ' 30-29).

הנתבע אישר כי הוא לא יודע על הסכם רכישה עם עמידר, העד ניסה להתבסס על הסכם רכישה של אביו מחברת עמידר אולם גם בהקשר זה לא הביא כל אסמכתא, מלבד ידיעתו כי נעשים תשלומים לעירייה.

תא 27361-09-18 רשות מקרקעי ישראל נ' גברי עבד- אלכרים אסמעיל אבו ע'אנם בכתב התביעה נטען כי הנתבע מס' 5 גברי' עבד אלכרים אסמעאיל אבו ענאם והנתבעת מס' 6, אחלאם חאלד אמסעיל אבו עאנם פלשו לחלק מן המקרקעין, לכל המאוחר בשנת 2009, בשטח כולל של כ-825 מ"ר, בו תפסו חזקה והחלו בבניה הבלתי חוקית הנ"ל ללא היתר בניה וללא ידיעת והסכמת הרשות וללא דמי שימוש.

...

לעניין המדידה שנעשתה, אני סבורה כי ככל שביקשו הנתבעים לסתור את חוות דעת המודד היה עליהם להגיש חוות דעת נגדית בתיק ולהביא בפני בית המשפט את גרסתם לעניין המדידה הנכונה והעדכנית לשיטתם וזאת בשים לב להודאתם כי הם יושבים בנכס.

אני סבורה כי נכון היה לייעל את ההליך ולהביא לסיומו בשים לב לנסיבות ולמעמד הנתבעים, על פני ניהולו במשך 5 שנים.

לאור האמור, תוך ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעים בגין הוצאות ההליך בסך של 100,719 ש"ח אשר ישולמו ביחד ולחוד על ידי הנתבעים, כן יחובו הנתבעים באגרת משפט, וכן בגין הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 שח בגין כל אחד מהתיקים.

סוף דבר לאור האמור, אני מורה כדלקמן : תא 1415-09-18 כנגד נתבעים 2-1 נאג'ב מחמד ונאדיה אבו ע'נאם מורה לנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין הידועים כחלקות 7 ו-60 בגוש 4375 כמתואר בתשריט המצורף כנספח 4 ו-5 לתצהיר המפקח, ולהשיבם לחזקת הרשות כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ ובכלל זה להרוס את בית המגורים, סככה, רצפה ומשטח בטון, ולהשיב את המקרקעין במצבם ערב הפלישה.