הנימוקים לכך , כפי שעולה מהמסמכים שהוצגו בפני הנם כלהלן: "...הנתבעות מודות שכרגע אין להן יכולת לעמוד בהחזר החובות של התובע....במצב כזה הדרך היחידה לטפל באופן הוגן במחלוקת ... היא רק במסגרת הליך כולל שבו כל הנושים יהיו שותפים.... בית הדין לא יעסוק בהליך כולל וממילא...".
דהיינו, המוסד אשר נבחר להיות כבורר בסכסוך בין הצדדים החליט שהסכסוך, בשל הנסיבות, ובשל אופיו, לא ידון בפניו.
כאמור לעיל, סעיף 12(א) לחוק הבוררות, קובע: "נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות." הוראות סעיפים 8 עד 10 לחוק, המצוינות בסעיף 12 האמור, עוסקות במינוי בורר על ידי בית המשפט מקום בו לא הגיעו הצדדים להסכמה על זהותו של הבורר בסכסוך הנתון להכרעה בבוררות.
כן נקבע, באשר להסכמי בוררות, כי "נטיית בית המשפט היא לקיים את ההסכם בין הצדדים. נחוצים נימוקים כבדי משקל, כדי להניע את בית המשפט לדחות בקשה למינוי בורר ועל ידי כך לאפשר לצד אשר הסכים לבוררות להשתחרר מהתחייבותו זו" (ע"א 302/64 יוסף לוי חגיז נגד פאג"י).
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה הגעתי להכרעה כי דינה להתקבל וכי הסכסוך בין הצדדים יתברר בפני מוסד הבוררות המוצע בבקשה, "ארץ תורה" או לחילופין ע"י מוסד בוררות מוסכם אחר, ולהלן נימוקי.
האם במקרה דנן, יש לקבוע כי עיקר הסכמת הצדדים נסובה סביב זהות הבורר ולכן דין הבקשה להידחות או שמא עיקר ההסכמה בין הצדדים הינה סביב מינוי בורר שידון בסכסוך בין הצדדים ולכן דין הבקשה להיתקבל? סבורתני כי עיון בהוראת ההסכם מעלה כי הצדדים הסכימו לפתור את הקונפליקטים ביניהם באמצעות הליך הבוררות, כאמור בתניית השיפוט שנקבעה בהסכם ביניהם: "....חתימת הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות..".
בענייננו, הצדדים לא קבעו ביניהם אדם ספציפי כבורר, על כל המשתמע מכך, אלא הסכימו על רשת מסוימת של מוסדות בוררות המשלבת בין ערכי העולם הדתי לבין סדר הדין האזרחי.
לפיכך, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הן מהסכם הבוררות עצמו והן לאור כל הנימוקים שפרטתי לעיל, סבורתני כי משקל הכובד בהסכם הבוררות בין הצדדים הינו העברת הסכסוך לבוררות אשר תשלב בין עולם הערכים הדתי לאומי לבין עקרונות מסדר הדין האזרחי ולא זהות הבורר הספציפי ולכן דין הבקשה להתקבל.
