בריכות שחייה ההבחנה בין בריכה בחצר בית פרטי לבריכה בחצר בית משותף

נקבע כי כבעל המקרקעין היה על המערער לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה אפשרית, וכי אילו היה פונה לקבל היתר בניה, מן הסתם היו נקבעים תנאים להבטחת מניעת הגישה לשטח הבריכה בעת ביצוע עבודות הקמתה (על פי תקנה 21.1.4.6 (10) לתקנות התיכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרותיו), התש"ל-1970, הקובעת כי "בבריכה פרטית יותקנו אמצעים לתחימת השטח שסביב בריכת השחיה").

בין היתר, נטען כי התאונה אירעה בגין מחדלו של המערער (המשיב שכנגד), שחפר בריכת שחיה ללא קבלת היתר בניה כדין; כי אין כל קשר סיבתי בין פירוק הגדר הישנה שחצצה בין שתי החצרות, שכן גדר הבטון החדשה ניבנתה בחודש ספטמבר 1999 בעוד שחפירת הבור בוצעה בחודש ינואר 2000; כי ראש המועצה ביקר בבית המערער יומיים קודם לארוע והבטיח לטפל בבעיה, אך המועצה לא הספיקה לעשות כן טרם אירעה התאונה; כי המערער נימנע מגידור הבריכה, הגם שידע כי ילדי השכנים נוהגים להגיע אל המקום, לרבות בבוקר יום הארוע עצמו, ולמרות זאת לא עשה דבר כדי למנוע את הסכנה.

משלא כפר המערער באחריותו, איני רואה להדרש לסוגיה של אחריות מחזיק במקרקעין כלפי קטינים מסיגי גבול, במיוחד כאשר בבור מלא מים עסקינן, להבדיל מהבור אליו הושלך יוסף, שלגביו מציין הכתוב "והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז, כד).

נקודת המוצא היא שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחלוקת הנזק בין המעוולים: "אקדים ואזכיר את נקודת המוצא לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחלוקת אחריות בין מעוולים במשותף, וזו מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ראו, לדוגמה, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, בפיסקה 84 (4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט); (ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421 (1992); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפיסקה 49 והאסמכתאות שם (25.5.2006))" (ע"א 7796/13 עריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי בפיסקה 4 (28.7.2014)).

...

דין הערעור והערעור שכנגד להדחות.

מכלול העובדות הקשורות למערער מביאות למסקנה כי חלק הארי של האחריות המוסרית רובץ לפתחו: המערער הוא בעל המקרקעין בתחומם ארעה התאונה; המערער הוא יוצר הסיכון כמי שאישר את חפירת הבור עבור הבריכה מבלי לקבל היתר בניה; המערער ראה שהבור מתמלא במים והיה מודע לכך שהבור מהווה מוקד משיכה לילדים; המערער דרש מהשכנים להרחיק את ילדיהם, וכחצי שעה קודם לתאונה אף גרש ילדים שעמדו בשולי הבור – ולמרות כל זאת, המערער לא נקט אמצעי זהירות של ממש למניעת הגישה לבור.

אשר על כן, דין הערעור והערעור שכנגד להדחות.

המבקשים, נסים ובלה פסחוב, מתגוררים בחדרה בבית פרטי שבחצרו בנויה בריכת שחיה.

ההבדל בין ההסדרים השונים בעיניין סיווג מחדש של נכס לבין הטלת ארנונה לראשונה על נכס יצר עמימות במצבים שונים.

אמנם, הגדרת שטח היחידה אינה נוקטת במפורש גם במונח "בריכת שחייה", אולם מדובר בהגדרה מרבה, כך בלשון סעיף 1.2.3 לצוו הארנונה: בשטח היחידה - נכלל כל השטח ברוטו כולל קירות פנימיים וקירות חצוניים לפי מידות חוץ לרבות חדרי מדרגות, מרפסות, ושטחים מקורים הצמודים לבניין, והחלק היחסי בשטחים משותפים" (ההדגשה אינה במקור - ר' ס').

...

סיכום בשים לב לכל האמור הגעתי למסקנה כי לא עומדת למבקשים כל עילת תביעה כנגד העירייה בגין גביית ארנונה בשל החזקת בריכות שחייה בבתי מגורים.

מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלות נוספות כגון משמעות השיהוי בהעלאת הטענה, וקיום התנאים השונים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית.

על כן הבקשה נדחית.

. ד' ביטוח בריכה ומבנים אחרים בחצר של בתים פרטיים - "אם הדירה המבוטחת מהוה בית פרטי, דהיינו, אינה מוגדרת כבית משותף על פי חוק, הביטוח לפי פרק זה מורחב כדי לכסות נזק מלא או חלקי לבריכת שחייה ולמבני עזר אחרים, שאינם צמודים לדירה, מערכת השקייה, עצים, שיחים, מדשאות וצמחים שניגרם על ידי אש, היתפוצצות או ברק בלבד.." נדמה אם כן מתוך לשון הפוליסה כי מחוברים של קבע למבנה של הדירה מכוסים כנגד סיכונים רבים ומגוונים כפי שמכוסה אף הדירה עצמה.

לשיטתם כללה הפוליסה דאז אף מקרים כגון דא, ולמעשה טענו כי קיבלו פיצוי במקרה דומה על ידי חברת הביטוח שביטחה את ביתם בפוליסה אז. לו היה ביהמ"ש מקבל גירסה זו ייתכן והיה מקום בנסיבות העניין לקבוע כי הגם שאין די בכך כדי ללמד כי יש לפרש את הפוליסה באופן שונה, ממילא יש בכך כדי ללמד על נזק שניגרם לתובעים בשל התרשלות לכאורה של הנתבע 1, עת ערך עבור התובעים פוליסה השונה מזו אותה ביקשו להשיג לעצמם (בנכוי אשמו התורם של התובע אשר כמי שהיה בקיא בעת עריכת הפוליסה בקריאת פוליסות לביטוח רכוש יכול היה להאיר את עיני הנתבע 1 להבדלים שבין הפוליסות ולצמצם את הנזק).

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת לשון פוליסת הביטוח נשוא המחלוקת מצאתי כי יש לדחות את התביעה ואבהיר – ראש וראשון יובהר כי לשון הפוליסה קובעת כך: "הדירה

עיון בפוליסה מביא את ביהמ"ש כאן למסקנה כי תחולה זו בנסיבות המקרה אינה אפשרית, ולמעשה שלושה טעמים מביאים לכך שלא ניתן יהיה בנסיבות המקרה לפרש את סככת החניה כמכוסה בכיסוי המלא של הפוליסה כנגד המקרה נשוא התובענה ואלו הם – סככת החניה עומדת באופן עצמאי ואינה מחוברת הלכה למעשה למבנה המבוטח.

מכל האמור עד כה הגעתי לכלל מסקנה כי בהיות פרגולת החניה מנותקת מבית המגורים אין הפוליסה מכסה נזקי הברד שנגרמו לה. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך אציין כי כאמור מעלה מצאתי כי לו אמנם היה מדובר במבנה המחובר חיבור של קבע אל הדירה היו מסקנותיי שונות, ובהתאמה אף הייתי קובעת כי משנקבע שווי הנכס על ידי חתמית סוכנות הביטוח, הרי שספק אם נישום בחסר, ומכל מקום נדמה לכאורה שלכל הפחות יש לחייב את הנתבע 1 בהפרשי השווי נוכח הפרשי השומה כאמור וההתרשלות הלכאורית של סוכנות הביטוח בשומת הנכס (שומה שנערכה יש לציין בינואר 2014, פחות משנה עובר לארוע נשוא התובענה).

מכל האמור – אני דוחה את התביעה אך סבורני כי נכון יהיה אם כל צד יישא בהוצאותיו בנסיבות המקרה.

החצר מגודרת גדר אבן ובה ביתן שומר, סככת המתנה למבקרים, מוסך לשתי מכוניות, חדר מכונות, בריכת שחייה ואיזור נוי החצר מחולק לשתיים: לשימוש מגורי הקונסול ומשפחתו ולשימוש הקונסוליה.

חקירות ב"כ הצדדים לעניין המצאותה של בריכה בקונסוליה ושימוש הנעשה בה למגורים לא היו במקומן, שכן הערכתו העקרונית השמאית של קמרי (ולא הערכתו המספרית) נראית לבית־הדין נכונה.

לפי מראה עיניו כאשר ביקר בנכס הקומות העליונות הן למגורים – באחת מהן יש ארונות ומיטות ואותה כינה "מגורים ממש" גם על סמך הכניסה הנפרדת מחדר המדריגות המשותף.

· השמאי לא הצליח להסביר לבית־הדין מדוע צריך להיות הבדל בין נכס תפוס שהשכירות שלו לא מוגבלת לבין נכס פנוי לחלוטין.

בית־הדין מצא לנכון להכריע במחלוקת זו על דרך הפשרה על־פי הראיות שהובאו ולקבוע כי השמוש הנו כדכתיב: · קומת הכניסה – ועל כך אין מחלוקת בין השמאים – משמשת למשרדים בלבד; · הקומה הראשונה, כפי שעלה בביקור השמאי, הנה קומה מובהקת המשמשת למגורים בלבד, כניסתה פרטית, ולכן יש לשום אותה לכל צורך שהוא כמגורים.

...

בית הדין מצא לנכון לחשב את שכר הטרחה על יסוד התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין הנתבעות תשלמנה לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 20,401 ₪ (הסכום חושב כך שיכלול מע"מ ) וכן הוצאות מומחים ואגרה על פי חשבוניות שיוצגו.

בהחלטתה עוד הבהירה העותרת את החשיבות שיש בהשארת 20% שטח מגונן לרשות כלל הדיירים, אשר מעניק מענה לחלחול טבעי וכן משרת את כלל דיירי הבית המשותף, ולפיכך קבעה כי על היזם להראות שאכן נותר שטח של 20% לצרכי גינון על פי התוכנית.

לגבי טענת התושבים בדבר החשש מרעש – סבר נציג האדריכלים כי חשש זה קיים בכל מקרה של חצר פרטית שבה ניתן לקיים מסיבות ומשחקים ולהציב מיתקני צלייה ועישון בשרים ממש על גבול החלקה וכן הלאה.

בהודעת העירעור המפורטת שהוגשה נטען כי שימוש בבריכות שחייה הנו חלק אינטגראלי מצרכי "מגורים", ולכן על פי התקנות, הקלה מקוי ביניין בהקמת בריכה אינה נחשבת לסטייה ניכרת, המדובר בצורך לגיטימי וסביר שאינו עולה בגדר מיטרד ובודאי שאינו "מטריד יותר" מאשר שימושים אחרים המתבצעים בחצרות, הגם שמדובר בבנייה רוויה.

אשר על כן, בית המשפט התבקש לקבל את העתירה, לבטל את החלטת ועדת הערר בכל הנוגע לבריכה ולאשר את החלטת הוועדה המקומית בהקשר זה. עמדת היזם - היזם הצטרף לטענות העותרת, הגם שהוא לא הגיש עתירה מטעמו.

גם לגבי נושא זה לא יכולה להיות מחלוקת בין העותרת לבין ועדת הערר, וככל שקיימת – ברי שעדיפה עמדת ועדת הערר לפיה יש לבחון את הנתונים ואין "הקלה אוטומאטית". האם היה מקום לאשר את ההקלה שהתבקשה לגבי הבריכה בה עסקינן? לאחר שבחנה ועדת הערר את עצימות ההקלה שהתבקשה בנוגע לבריכה, הגיעה כאמור, למסקנה השונה מהמסקנה אליה הגיעה העותרת, לגבי המקרה הפרטני שעל הפרק (וזאת, להבדיל מהשאלות "העקרוניות" שלגביהן לא היה הבדל בין העמדות).

...

משמע, שקיומה של דעת המיעוט ותוכנה במקרה הספציפי, אינם מביאים למסקנה כי נפל פגם בהחלטה, וודאי שלא פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

סיכום - לאור כל האמור מעלה, העתירה נדחית.

העותרת תשלם לוועדת הערר הוצאות בסך 7,500 ₪.