בקשת שינוי הסדרי ראייה וסמכות שיפוטית לביה"ד הרבני

דעת המיעוט, כב' השופט הנדל, שאכן שונתה הלכת שרגאי, ולאור המעבר ל"מבחן המהותי", אין לאפשר תביעה נוספת לביהמ"ש, גם בשם הילדים, לאחר הגשת תביעה בביה"ד. אך דעת כב' השופט מזוז, אליו הצטרף כב' השופט קרא, היא שהילכת שרגאי עדיין שרירה וקיימת, ולכן ביהמ"ש לעינייני מישפחה מוסמך לידון בתביעת הילדים אשר הוגשה אליו.

כב' השופט שמגר כתב שם: "כפי שראינו לעיל מאפשר סעיף 3 הנ"ל גם כריכת עניין המזונות של ילדי בני-הזוג המתדיינים בתביעת גירושין. הווה אומר, המזונות אותם רשאי בית-הדין לפסוק עד למתן הגט כוללים גם את השבת היציאות שהאשה מוציאה למזונותיהם של ילדיה. אולם כפי שפסק בית-המשפט זה (דברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בבר"ע 120/69 עניין שרגאי), סמכות השיפוט הייחודית של בית-הדין הרבני בעינייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית-המשפט המחוזי בשמם הם, יהיה זה באמצעות אימם, כאפוטרופא טבעית או באמצעות אפוטרופוס אחר, הסמכות הייחודית משתרעת רק על התביעה אותה מגישה האשה לשם השבת ההוצאות אותן היא מוציאה למזונותיהם של הילדים, בו בזמן שתביעה כגון זו שלפנינו היא תביעת מזונות של הילדים נגד אביהם." וכעין זה הביא שם מע"א 447/79 ינאי נגד ינאי [לא מצאתי – א.ד.]: "צדק על כן בית-המשפט קמא, כאשר קבע על יסוד הנתונים העובדתיים שלפניו כי לא ניתנה הסכמה מטעם הקטינות לקיום דיון במזונותיהן לפני בית-הדין הרבני שנתבקש לידון בעיניין על ידי המערער, שניסה לכרוך את שאלת מזונותיהן של הקטינות בתביעת הגירושין שלו נגד אישתו. מה שנפסק בבית-הדין הרבני לא היה אלא קביעת הוצאותיה של האם למזונות בנותיה ובכך אין כדי לחסום דרכן של המשיבות לפנות לבית-המשפט המוסמך כדי שאביהן יחויב במזונותיהן, כחובתו על פי דין [...] אך מובן הוא כי אין האב חייב בכפל התשלום, וההכרעה האחרונה שלפנינו, לגופה של תביעת המזונות, היא הקובעת". הרי שכתב כי ניתן לכרוך מזונות קטינים, ורשאי בית הדין לפסוק בה, ואף יש תוקף לפסיקת ביה"ד, רק שאין בכוח תביעת הגירושין הכרוכה לחסום התביעה הנוספת של הילדים, אך לא כתב שתביעת המזונות קבועים בביה"ד היא מופרכת מעיקרא ובחוסר סמכות עניינית כשלעצמה, כפי שהציע כב' השופט מזוז.

בכך יוצאים ידי חובה אף לדברי כב' השופט מזוז שלא יהא פסק בית הדין "מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין". ואף שאין ראייה ברורה לתקופת הזמן, לדעתנו יש להביא סמך לכך בהקש משפטי לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי מישפחה, תשע"ה-2014, בה נתן המחוקק את דעתו בתיקון מס' 3 תש"ף-2020 על תוקפן של צו לסעד זמני, וכתב: "צו לסעד דחוף או זמני שניתן לפי סעיף קטן זה יעמוד בתוקפו חמישה חודשים מיום מתן הצוו" (הדגשה לא במקור).

לעומת זה, ב"השבת הוצאות" לפי משנתו של כב' השופט מזוז, המיקוד הוא על ההוצאות בפועל אשר נשא צד אחד בתקופה המדוברת לצורך הקטנים אשר בעת הזאת ראוי שהצד השני יפצה אותו על כך. אין לשלול שלצורך כך יצטרך ביה"ד לברר את הכנסות ההורים בעת זו, ואת זמני השהות אשר היתקיימו בפועל, אך אין משמעות במסגרת זו לטעון על משמורת משותפת כאשר זמני השהות אצל צד אחד לא היתקיימו בפועל.

...

א"כ, לסיכום הדברים, דעתנו היא שגם לאחר בע"מ 7628/17, ואף לדברי כב' השופט מזוז ב"עוללות" (אשר, כאמור לעיל, מוקשים מאד בעינינו), לביה"ד הרבני סמכות מקורית חוקית, ואף החובה החוקית, לדון בתביעה המונחת לפניו על השבת מזונות/הוצאות עבר, וכן על תקופה של כחמשה חודשים קדימה, לפי נסיבות הענין, אשר היא מוגדרת כ"זמן הקרוב".

אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)". אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה [.

מסקנה לאור כל האמור לעיל, בית הדין קובע: לביה"ד הסמכות החוקית, גם לאחר בע"מ 7628/17, לדון בתביעת ההשבה של האם על מזונות עבר, וכן על מזונות עתיד צפויות לתקופה קצובה, אשר לדעתנו יש להעריך כחמשה חודשים קדימה, בנסיבות נידו"ד החל מסוף ינואר 2021, כלומר עד 6/2021 (כולל).

מתוך אתר בית הדין הרבני מהם עולה כי התיקים בבית הדין ניסגרו ביום 25/02/2020 ביום 24/11/2020 הגישה הנתבעת בקשה חדשה ליישוב סיכסוך והצדדים הופנו ליחידת הסיוע וביום 10/2/2021 ניתנה החלטת בית הדין לפיה: "בזכות הצדדים לפתוח תיקי תביעה בהתאם להוראות התקנות והחוק". בו ביום, 10/02/2021 הוגשה תובענה זו שבפניי בבית משפט ובמסגרתה עתר התובע לסעדים הרכושיים כמפורט לעיל.

בהתאם להוראות סעיף 3 (ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי מישפחה, התשע"ה- 2014 בתקופה של 60 יום ואם הוארכה התקופה, 75 ימים, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעיניין לכל ערכאה שיפוטית.

בעיניין זה טען התובע כי התיק ניסגר הרכושי על ידי בית הדין כהחלטה מהותית ולראייה העובדה שנתבעת נדרשה להגיש בקשה חדשה ליישוב סיכסוך.

בהתאם לגישה אחת, אין דין סגירתו של התיק כמחיקתו ומדובר בהחלטת ביניים, המקפיאה או מרדימה אותו, באופן שבו נמשכת סמכות בית הדין ואין בסגירה בכדי לקבוע באופן ברור כי ההליך הסתיים ובמיוחד כאשר אין הליך סגירה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג ובעניין זה נקבע זה מכבר כי: "סגירת התיק אינה זהה למחיקת התביעה. המחיקה היא בגדר החלטה סופית, בו בזמן

637 ( ראו ע"א 756/85 יעקב נ' יעקב פ"ד מ ( עמדה אחרת שהובעה בפסיקה היתה כי מצב זה אינו רצוי שכן משמעות העדר הכרעה שיפוטית מצד בית הדין פועל לרעת הצד החלש (ראו עמדתו של פרופ' רוזן צבי המנוח בספרו דיני המשפחה בישראל- בין קודש לחול ( 19 ) עמוד 61 ).

מכל המקובץ עולה כי בנסיבות המקרה שבפניי הסמכות לידון בהליך נתונה לבית הדין בלבד וניסיונו של התובע לשנות את המותב, בטענה שאין הצדקה לשוב לבית הדין לאחר שנערך גישור בפני אב בית הדין, פוגע ביעילות ההליכים, מסרבלם, מאריכם שלא לצורך ומהוה שימוש לרעה בהליכי משפט.

...

משכך, ושעה שאכן מתעוררת שאלת סמכותו של בית משפט לדון בסוגיות הרכושיות נוכח הליכים קודמים שהתקיימו בבית הדין, השלימו הצדדים טיעוניהם בכתב לאחר תום ישיבת קדם המשפט וניתנת החלטתי זו. טענות התובע הליך ההוכחות בבית הדין טרם הסתיים ואף נערך הליך גישור בפני אב בית הדין הרבני.

דין טענת הנתבעת לפיה ההליך שהתנהל בבית הדין, נסגר מנהלתית, להידחות שעה שאין בחוק הסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה- 2014 כל הבחנה לעניין מניין הימים והגשת תביעה בנוגע לסגירה מנהלתית או מהותית.

מכל המקובץ עולה כי בנסיבות המקרה שבפניי הסמכות לדון בהליך נתונה לבית הדין בלבד וניסיונו של התובע לשנות את המותב, בטענה שאין הצדקה לשוב לבית הדין לאחר שנערך גישור בפני אב בית הדין, פוגע ביעילות ההליכים, מסרבלם, מאריכם שלא לצורך ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

משנדחו טענותיה של האישה בבית הדין האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, הוגש הבג"צ לעיל ושם נקבע כי דין העתירה להידחות.

סוף דבר אני קובעת כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג מסורה לבית הדין הרבני.

. תסקיר, וכב' השופט צבי ויצמן נתן לתסקיר תוקף של החלטה שיפוטית ולאחר מכן הועבר הדיון לביה"ד הרבני, משכך, טוען הנתבע 1 שהתקיים דיון לגופו של עניין בעיניין הקטינים וכן היתקיים לדבריו גם "המבחן המהותי" כפי פסיקת כב' השופט הנדל בבג"צ 4407/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ולפיכך לטענתו הן מן הטעם שהסכמת ההורים לסמכות בית הדין ניתנת גם בשם הילדים והן מטעם שלאור העובדה שהונח תסקיר בפני בית הדין כאשר נתן תוקף להסכם בין הצדדים ולפיכך היתקיים "המבחן

לאור האמור, טוענת הנתבעת 2 , הגישה היא ביום 7.7.19 הודעה לבית הדין הרבני במסגרתה התבקש בית הדין הרבני להמנע מלדון בשאלת הסמכות עד למתן הכרעה על ידי בית משפט זה. היום הוגשו בתיק שתי בקשות, האחת על ידי הנתבע 1, אשר בה עותר הוא לסגירת התיק שכן, , ביום 11.7.19 ניתנה החלטת בית הדין הרבני, בבקשה אשר הצדדים לה הם הנתבע 1 והנתבעת וכותרתה של ההחלטה היא: "הפחתת/ביטול מזונות" ובהחלטה זו, בבקשת האב להתנות את הסכמתו לרישומה של הבת ל..

( תשובה שלילית למבחן "דן ופסק" בעינייני קטין מביאה לידי כך שהכרעות או הסכמים שבין הוריו אינן מחייבות אותו והוא רשאי לפתוח בהליך נפרד בעיניינו בערכאה אשר חפץ בה וזאת אף ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות.

הלכה זו התפתחה והוחלה גם על עניינים נוספים כמו משמורת, מקום מגורים, הסדרי ראייה וחינוך.

...

בשנת אין בידי לקבל את טענות האב כי עצם העובדה שעובר לאישור ההסכם הונח בפני בית הדין תסקיר עו"ס לסדרי דין, יש בה כדי לומר כי נערך דיון נפרד ולגופו של עניין באשר לטובת הקטינים וחינוכם.

התחייבות שתשמור על לבוש צנוע כפי שנהגה" לרבות ההחלטה כי דיון ההמשך יתקיים בהרכב מלא מיד לאחר החזרה מפגרת הקיץ ואין אפשרות לקבוע מועד מוקדם יותר לדיון והבקשה נדחית.

סוף דבר, נוכח נסיבות העניין, מבחני הפסיקה באשר לזכותו של קטין להגיש תביעה עצמאית ומתוך שאני נותנת משקל לזכויותיה החוקתיות של הקטינה, ביניהן זכות הגישה לערכאות, בהתאם לסעיף 3(ד) לחוק, אני קובעת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעתה של הקטינה.

בבקשה נוספת למחרת, בקש ב"כ האשה מביה"ד לקבוע שכל העניינים שהאשה כרכה בתביעת הגירושין הם בסמכות ביה"ד. בתגובת ב"כ הבעל מיום 11.12.2022, כתבה שהבעל אינו מיתנגד לסמכות ביה"ד בעניינים של חלוקת רכוש, החזקת הילדים והסדרי שהות, אך מיתנגד לכריכת מזונות הקטינים.

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את העירעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לידון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האשה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האיזורי." כמו כן ציין ב"כ האשה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לידון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לידון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בנגוד להילכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הילכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בבטול הילכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הילכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שבקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לידון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

בכך יוצאים ידי חובה אף לדברי כב' השופט מזוז שלא יהא פסק בית הדין "מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין". ואף שאין ראייה ברורה לתקופת הזמן, לדעתנו יש להביא סמך לכך בהקש משפטי לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי מישפחה, תשע"ה-2014, בה נתן המחוקק את דעתו בתיקון מס' 3 תש"ף-2020 על תוקפן של צו לסעד זמני, וכתב: "צו לסעד דחוף או זמני שניתן לפי סעיף קטן זה יעמוד בתוקפו חמישה חודשים מיום מתן הצוו" (הדגשה לא במקור).

יתירה מזו, הרי מגמתו של הנוסח הסופי של חוק שיפוט בתי הדין הרבנים באה דווקא להרחיב את הסמכות החוקית של בית הדין "אגב גירושין", מעבר לסמכות שהוענקה בדבר המלך בעצתו ובהצעת החוק, לא רק ל"מזונות [האשה] אגב גירושין" – alimony – (כפי המקור), אלא "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". כמו כן, נוספה הפיסקה "לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג", לפרֵט ולהבהיר ברחל בתך הקטנה שמדובר אף במזונות עבור הילדים במסגרת הכריכה.

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

כן טוענים המבקשים, כי מעיון בתדפיסי חשבון הבנק אשר הוצגו בהליך הקודם לא נמצאה אסמכתא המעידה על חיסכונות כלל, וכי עצם שינוי הגרסה מהליך זה לקודמו מעיד על חוסר תו"ל. עוד טוענים המבקשים, כי תוך שימוש בטענות אלה עתר המשיב בהליך הקודם להטלת צו מניעה במעמד צד אחד תוך שהוא פוגע בזכויות הקניין של המבקשים וגרם להם לנזק בעוד הוא מוסיף לנהל הליך סרק מולם, כפי שפועל עתה.

המבקשים טוענים כי כיוון שנטל הראייה להוכחת התביעה מונח על כתפי המשיב והוא לא מצליח להוכיחה, ולו בקירוב, ולא הציג ראיה כי השקיע מאות אלפי ₪ או כמיליון ₪ בנכס, מכספי חסכונותיו או בכלל, הרי שדין תביעתו להדחות, וכי כבר עתה סכויי תביעתו קלושים.

עוד טוענים המבקשים כי מלא נטל הטיפול בילדי בניה"ז מוטל על כתפיהם, וכי המשיב לא לוקח חלק בגידולם, לא עומד בזמני השהות ומתנהל באופן מניפולטיבי.

בנוסף לכך, לטענת המבקשים, לאופי ניהולם של ההליכים שבין בניה"ז בביה"ד הרבני לעניין גירושין ומשמורת קטינים ע"י המשיב, יש השלכה על הדרך בה הוא מנהל ההליך דכאן, ובשל היתנהלותו שם, נידרש לחייבו בהפקדת ערובה בהליך זה. תגובת המשיב לטענת המשיב יש לסלק את הבקשה על הסף ולחייב המבקשים בהוצאות משפט כיוון שטענות המבקשים מתבססות על הליכים אחרים המתנהלים בדלתיים סגורות בין המבקשת 1 למשיב, הליכים החוסים תחת חיסיון, והיה עליהם לפנות בבקשה מתאימה להסרת החיסיון ולא לעשות דין עצמי.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [1], בעמ' 650).

ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה: "157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע." בין שיקולים אלו נקבעו בפסיקה ארבעה שיקולים עקריים, שאינם מצטברים, כדלהלן [רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7 (13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.

...

בסופו של דבר, משלא קיים המשיב את האמור בהחלטה מיום 20.9.22 נמחק ההליך, והמשיב פתח בהליך דנן.

אמנם אילו היה טעם זה לבדו שיקול לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, קרוב לוודאי שהבקשה היתה נדחית.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת באופן בו יפקיד המשיב סך של 10,0000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים וזאת בתוך 21 ימים.