רק לפני זמן קצר נזדמן לי לשוב ולציין, כי "הלכה פסוקה היא, כי רשות ערר ב'גילגול שלישי' תנתן אך במקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית, החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטיות, או בהתקיים נסיבות חריגות המצדיקות זאת. אמות המידה הללו, חלות גם על בקשת רשות לערער, על עניינים הנוגעים לפסילת רישיון נהיגה" (ראו: בש"פ 3115/23 מלכה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (24.4.2023) וההפניות שם).
בבקשתו, טוען גבריאל ליישום שגוי של ההלכה: "עם כל הכבוד, שני המותבים בתיק זה לא נתנו דעתם להחלטות בית המשפט העליון לנושא של קציבת פסילה מנהלית בתיקים מסוג זה והחתום מטה מצר על כך מאוד". גבריאל היפנה לבש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 812, 815 (2000), שבו ציין השופט מ' חשין כי "דומה כי פסילה לתקופה בלתי קצובה מראש אינה החלטה ראויה"; וכן לבש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (18.9.2005) (להלן: עניין צעלוק), שם נקבע כי החלטה על פסילת רישיון צריכה להיות תחומה בזמן על מנת שתהא מידתית.
...
אשר על כן, דין טענותיו אלה של גבריאל – להידחות.
סוף דבר, העניין אינו מצדיק מתן רשות לערור; מקובלת עלי מסקנת בית המשפט לתעבורה, שאושררה על-ידי בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין, ובשים לב לעבר התעבורתי המכביד עד מאוד – לא עלה בידי גבריאל לסתור את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה; רחוק מכך.
בקשת רשות הערר נדחית אפוא בזאת.