בקשת רשות ערר על החלטת בית משפט מחוזי בעבירת הסעת נוסעים בשכר

בבית המשפט העליון בש"פ 5524/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר העורר: משה בן משה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.7.2015 במ"ת 4844-08-15 שניתנה על ידי כבוד השופט הבכיר א' כהן תאריך הישיבה: ג' באלול תשע"ה (18.8.15) בשם העורר: עו"ד אלי כהן; עו"ד איריס טוביאנה בשם המשיבה: עו"ד יצחק מורדוך החלטה

רקע הליכים קודמים ביום 5.4.2011 נתקבלה במשרד היועץ המשפטי לממשלה בקשה מהרשויות הבלגיות להסגיר לידיהן את העורר, יחד עם מספר נאשמים נוספים, בגין עבירה של שוד מזוין בנסיבות מחמירות של יהלומים בשווי של כ-280,000 יורו אשר בוצע ביום 23.3.2010.

חומר הראיות כולל עשר ראיות הקושרות את העורר לשוד: זהוי של העורר על ידי המתלונן במסדר זהוי תמונות; טביעות אצבע של גולני אשר נימצאו במשרד שאותו שכרו הנאשמים מהמתלונן; זהוי העורר במסדר תמונות על ידי מנהל סוכנות השכרת הרכב ממנו השכירו הנאשמים את רכבם; מחקרי תיקשורת ואיכוני טלפונים המלמדים על כך שהעורר עמד בקשר רציף עם גולני ופתחוב לפני, תוך כדי ומיד לאחר ביצוע השוד; סירטוני אבטחה מהם ניתן לזהות את גולני מגיע למקום השוד ועוזב אותו בזמנים הרלוואנטיים; הודעתו של מנהל ביניין מגורים אשר השכיר לעורר שתי דירות מגורים בהן שהו לטענתו שלושה או ארבעה דיירים ושאותן עזבו השוכרים יום לאחר השוד; הודעה של רבה של אנטוורפן המקשרת בין העורר לבין המתלונן; הודעה של סוחר יהלומים נוסף אשר זיהה את גולני במסגרת מסדר זהוי תמונות; הודעתו של נהג המונית אשר הסיע את העורר ואת גולני לאחר השוד; והעובדה כי השלושה שבו לישראל ביום 25.3.2010, יומיים בלבד לאחר ביצוע השוד.

לאחר שביום 14.7.2015 היתקיים דיון בבקשת המעצר, ביום 30.72015 נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה מושא הערר דנן.

בנוסף קבע בית המשפט כי לא הוצג לפניו כל הסבר חלופי להחזרת הרכב ששכר העורר יום בלבד לאחר ביצוע השוד, דהיינו, לפני תום תקופה ההשכרה עליה הוסכם מראש.

בית המשפט סקר תחילה את עברו הפלילי המכביד של העורר, אשר הורשע בבצוע שלושה מעשי שוד מזוין בשנת 1999 בישראל וכן בעבירה של הישתתפות באירגון פשיעה בשנת 2002 בבלגיה.

אשר לשלב ביצוע השוד; נטען כי הטלפון שממנו הוזמנה מונית המילוט לא שימש את העורר אלא את אחד ממכריו, ובנוסף נטען כי היה על בית המשפט לתת משקל הן למימדיו הגדולים של מיתחם היהלומים בו אוכן העורר והן לעובדה שנהג המונית לא מזהה את העורר או את גולני כמי שנסעו ברכבו.

...

מן האמור לעיל מתחייבת המסקנה כי יש למצער לבחון את התאמת האפשרות של מעצר בפיקוח אלקטרוני לעורר דנן.

כל שאני קובע הוא כי לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדרם של אותם המקרים בהם כלל אין מקום לבחון אפשרות זו; ושנית, אין במסקנתי כדי לכבול את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית עת תיבחן את אפשרות מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני.

סוף דבר – הערר מתקבל, בכפוף למפורט בפסקה 15 לעיל.

בבית המשפט העליון בש"פ 2447/20 לפני: כבוד השופט י' אלרון העורר: סארי אבו סלב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 30338-02-20 מיום 12.3.2020 ומיום 2.4.2020 שניתנו על ידי השופט נ' אבו טהה והשופטת ג' שלו, בהתאמה בשם העורר: עו"ד אורי בן נתן בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן ][]החלטה

בדרכם אמר לו שמעתה ואילך עליו להעסיק 5 עובדים מטעמו בחברה (תחת 3 או 4 שהועסקו עד כה), ובתמורה לשכר הגבוה במידה ניכרת מדמי השתכרותם עד כה. משהגיעו לכביש הראשי התריע העורר במתלונן שלא יספר את שארע ויצא מהרכב.

בהחלטתו מיום 12.3.2020 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, והורה על קבלת תסקיר מעצר בעיניינו.

עוד ציין בית המשפט את הודעותיהם של רעיית המתלונן, סמנכ"ל החברה, ומנהל העבודה בחברה, מהן עולה כי המתלונן סיפר להם על האירועים בסמוך להתרחשותם, וכי מצבו הנפשי היה קשה בתקופה זו. נוסף על כך, ציין בית המשפט את מצלמות האבטחה בכביש דימונה שבהן ניצפה רכבו של המתלונן, ובהפרש של 40 שניות רכב שבבעלות אחיו של העורר ומסוג זהה לרכב שתואר בהודעת המתלונן; דו"ח "איתורן" מרכב המתלונן התומך במסלול הנסיעה שתיאר; ואיכוני הטלפון הנייד של המתלונן והעורר התומכים בגירסת המתלונן.

כידוע, בהליך בקשה למעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט נידרש להכריע בשאלת מהימנותם של עדים ובמשקלן של עדויות, אלא אם קיימות סתירות גלויות ומהותיות בחומר החקירה המכרסמות באופן מהותי בעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית (בש"פ 1072/20 שחאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (18.2.2020)).

זאת ועוד, האיומים החוזרים ונשנים מצד העורר על המתלונן פן יפנה לרשויות, ופרק הזמן שחלף עד שאזר המתלונן אומץ לפנות למישטרה ולהגיש תלונה, מבססים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט אם יצא העורר מדלתות בית המעצר.

...

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר ובנספחיו, בטיעוני באי כוח הצדדים ובחומרי החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום.

אף אין בידי לקבל את השגות העורר באשר לשיהוי, על שני חלקיו הנטענים.

אשר על כן, הערר נדחה.

על ההחלטה הנ"ל הוגש ערר לבית המשפט המחוזי שבסופו של יום לבקשת העורר הערר נמחק (ע"ח 69546-05-19 מיום 30.05.19).

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה מסמיך קצין מישטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי: "היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לידרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין מישטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....". סעיף 57ב(א) מקנה רשות לבעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש, לבקש מבית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש.

בעניינינו, המבקש טוען כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול איסור השמוש, שכן לטענתו, לרכב קיים תו סחר המאפשר נסיעה ברכב לצורך טיפולים ובאותה עת היה תלוי על הרכב שלט "במבחן". לכן, לטענתו העבירה אינה רלוואנטית לנהג, שכן אין מדובר בנסיעה במונית אלא בנסיעה לצורך טפול במונית הנושאת שלט "במבחן" והדבר אינו מצריך כי הנהג יחזיק ברישיון נהיגה של מונית.

כמו כן מתקין התקנות קבע בתקנה 293 לתקנות התעבורה את המטרות למתן רישיון סחר, בקובעו כי: (א) לא יינתן רשיון סחר אלא לאחת המטרות המנויות להלן: (1) בדיקת רכב או ניסויו כשהוא הולך ונבנה או לאחר שנעשו בו תיקונים; (2) נסוי רכב בשביל אדם העומד לקנותו או הסעת הרכב על פי דרישתו של אדם כזה לאיזה מקום שהוא לצורך בדיקה או נסיון; (3) הבאת רכב שנמכר ממקום מכירה למקום שיעד לו הקונה; (4) הבאת רכב לבית מלאכה או לבית חרושת שם עומדים לבצע בו תיקונים, או החזרתו מבית מלאכה או מבית חרושת כאמור; (5) הבאת רכב לאחר שניבנה לנמל ולתחנת רכבת או למרכז המכירה של בית-החרושת; (5א) קניית רכב ומכירתו דרך עיסוק; (6) כל מטרה אחרת שרשות הרשוי תראה אותה כמטרה מסחרית.

זאת ועוד הטענה כי הנהג הנו עובד במיגרש של המבקש לא גובתה בכל מיסמך, כגון תלוש שכר או חוזה העסקה וכדו'.

...

תקנה 295 לתקנות התעבורה קובעת כי "לא ישתמש אדם ולא ירשה לאחר להשתמש ברשיון סחר אלא למטרות המפורטות בתקנה 293 שצויינו ברשיון ואלא אם הרכב שבו הוא נוהג, נושא עליו את לוחיות זיהוי כאמור בתוספת השלישית". לאמור, הנוהג ברכב על פי רישיון סחר נדרש לוודא כי הרכב שבו הוא נוהג נושא עליו לוחית זיהוי "במבחן". במקרה דנן, לאחר שעיינתי בחומר הראיות נחה דעתי כי לא הוכח שמטרת הנסיעה הייתה לאחת מהמטרות המותרות שנקבעו בתקנות.

כללו של דבר במכלול האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים ומשלא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש או קיצור התקופה, אני מורה על דחיית הבקשה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 2854-04-21 בלוך נ' קבוצת כרמלטון בע"מ תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק כבישי אגרה בפני כבוד השופט איל באומגרט המבקשת אורית בלוך ספקטור המשיבה קבוצת כרמלטון בע"מ החלטה

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת וועדת הערר בעיניין מינהרות הכרמל, מיום 26.11.19.

בקציר האומר יסופר, כי המבקשת הגישה ערר מכוח הוראות חוק כביש אגרה (מינהרות הכרמל) התשנ"ה- 1995 במסגרתו עתרה לביטול החיובים שהושתו עליה בגין 769 נסיעות שביצעה בכבישי מינהרות הכרמל החל מחודש ינואר 2013 ועד לחודש אוגוסט 2018 בשני כלי רכב שונים.

עוד טוענת המבקשת, כי על אף בקשותיה המרובות, המשיבה לא העבירה לה ראיות לנסיעות הרבות שביצעה המבקשת, לכאורה.

לטענת המשיבה, היא הסתמכה על החלטת וועדת הערר; שכרה שירותי משרד עורכי דין לטפול בכל הקשור בהליכי ההוצאה לפועל; והשקיעה משאבים לגביית החוב.

(4) בית המשפט רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות בלבד, או אם הדבר נידרש, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

...

לשיטתה, דין טענתה המבקשת לפיה, שמונה מכתבים בדואר רשום, מתוך כלל החשבונות, מעידה על מחדל מצד המשיבה, להידחות, נוכח האמור בחוק כבישי מנהרות הכרמל ופסיקתה קודמת של בית המשפט.

" בהתאם לאמור, על אף שפסקי הדין ניתנו עובר למועד כניסת התקנות לתוקף, ברי, כי עקרונותיהם עומדים בקנה אחד עם העקרונות חלים על התקנות, ועל בית המשפט לבחון שיקולים אלה בבואו להיעתר או לדחות בקשה להארכת מועד.

נוכח דחיית הבקשה, תשלם המבקשת למשיבה הוצאות בגין הגשת הבקשה בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ), וזאת עד יום 9.6.21.

בבית המשפט העליון רע"פ 7539/15 - א' לפני: כבוד השופט א' שהם המבקש: דאוד דיויד אלעבו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 5.11.2015, בעפ"ת 49313-10-15, שניתנה על-ידי כב' השופטת נ' אהד בשם המבקש: עו"ד אלנאבלסי (נבולסי) עבד ][]החלטה

רקע והליכים קודמים נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעת נוסעים בשכר, לפי תקנה 84א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

לפיכך, ראה בית המשפט לתעבורה בהעדר התייצבותו של המבקש, משום הודאה בעובדות כתב האישום, ולכן הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בגזר הדין, אשר ניתן באותו מועד, ציינה המשיבה כי לחובת המבקש 60 הרשעות קודמות, ולכן עתרה לפסילת רישיון הנהיגה של המבקש, בפועל.

...

אציין, כי גם לגופו של עניין אין בידי לקבל טענותיו של המבקש.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני, כי סיכויי ערעורו של המבקש, בפני בית המשפט המחוזי, אינם מבטיחים במיוחד.

הבקשה נדחית, אפוא.