בקשת רשות ערעור על תיקון מספר חשבון בנק בשטר משכנתא

הבנק שבקש וקיבל מספר ארכות, הגיש ראיותיו ביום 20.2.19.

ביהמ"ש נתן החלטה בעיניין בקשת הבנק לעיין בכתבי בי דין בהליך בביהמ"ש לעינייני מישפחה וקצב לבנק פרק זמן לבקש לתקן כתב ההגנה עקב העלאת טענות בתצהיר מטעמו שלא פורשו כדבעי בכתב ההגנה.

דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש ביום 2.12.19 ערכאת העירעור הנכבדה דחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש בעיניין קיום מעשה בי דין.

לפיכך, נוכח טענות הבנק כי יש יתרת חוב בחשבון, היה צפוי כי הבנק יבקש לממש את המשכנתא, אם החוב לא ישולם.

התובעת טענה כי בעוד ערעורה על פסק דינו של כב' השופט שנהב מבית המשפט לעינייני מישפחה, תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי - עתר הבנק בהוצל"פ (ת"א) (בתיק 01-17599-04-06) (להלן: "תיק ההוצל"פ") למימוש שטר המישכון על זכויותיה בדירה בבני ברק.

...

כתב ההגנה הבנק הגיש כתב הגנה ביום 27.2.18 בו טען כי יש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה וזאת בשל התיישנות ואף בשל עשיית עושר ולא במשפט והעדר עילה.

הבנק טען בסעיף 10.3 כי לא יעלה על הדעת שבנקאי סביר היה נעתר לבקשת התובעת לייחד הנכס ברחובות לכיסוי החוב בחשבון.

לאחר שביהמ"ש דן בראיות של הבנק בסוגיה, הוא הגיע למסקנה שלא רק שנוצר מצב שגרסת הבנק השתנתה מההליך הקודם להליך כאן, אלא שגם הגרסה החדשה, לא הוכחה ולכן לא הועילה לבנק.

סוף דבר ביהמ"ש קובע כי הבנק חב ברשלנות, בהפרת חובה חקוקה ובהפרת חובת תום הלב הכללית.

בית משפט השלום בקריות רער"צ 14533-09-19 שנאור נ' בנק המזרחי טפחות בעמ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת לובנה שלאעטה חלאילה מבקש שמואל שניאור משיב בנק המזרחי טפחות בעמ פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מר סאלם גדעון, שניתנה ביום 18.8.19, בתיק הוצאה לפועל מספר 50653-08-19, בה נדחתה בקשת החייב, המבקש כאן (להלן: "המבקש") להשבת רכבו שנתפס ע"י המשיב במסגרת הליכי כנוס.

זאת ועוד, במהלך החודשים מאי ויוני ערכו נציגי חברה אלבר אין ספור פניות למבקש למען יסדיר את חוב הפיגורים ויסיר המחדלים בחשבון על מנת להמנע מהעמדת ההלוואה לפרעון מידי ונקיטה בהליכים משפטיים, אולם המבקש לא תיקן את מחדליו ואף הפסיק בשלב מסוים לענות לפניות נציגי חברת אלבר והתעלם מהם כליל.

"דינם של שטר משכנתה או שטר מישכון, לעניין ממושם, כדין פסק דין המוגש לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל... מימוש מישכון שונה מגביית חוב רגיל בהליכי הוצאה לפועל, מכיוון שכל תפקידו של ראש ההוצאה לפועל מצטמצם במימוש המישכון, כלומר: בגביית החוב מתוך הנכס הממושכן דוקא ולא מנכסים אחרים של החייב. ואם יש לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת, כי אז מוגבל שיקול דעתו לקביעת הדרך היעילה והצודקת למימוש המישכון..."(דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון, עמ' 446-444.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה ומצורפיה ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת כב' הרשם, זאת על אף שאני סבורה כי המשיב יכל וייתכן שעדיין יכול, ללכת לקראתו של המבקש ולאפשר לו סילוק חוב הפיגורים, תשלום הוצאות ההליך וחזרה למסלול ההלוואה הרגיל.

בהיבט המשפטי, אני סבורה כי לא נפלה טעות בהחלטתו של כב' הרשם.

לאור כל האמור ומשלא נפלה טעות בהחלטתו של כב' הרשם, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מר שאדי ג'ובראן, מיום 10.8.20, שניתנה במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 523041-07-20 ואשר בגדרה נדחתה בקשתו של החייב, המבקש כאן, לביטול הליכי המימוש.

· המבקש לא קיבל מכתב מהמשיב כמתחייב המודיע כי התשלום עבור ההלוואות לא כובד וכי עליו להסדיר את התשלום לפי נקיטה בהליכים, כפי שמחייב תיקון 46 לחוק הגנת הצרכן.

שאר הטענות העשויות לעמוד לו כנגד שטר המשכנתא אינן מתבררות בפני ראש ההוצאה לפועל, שהרי מבחינת הליכי ההוצאה לפועל, השטר נחזה כפסק דין העומד לבצוע והטענה היחידה העומדת בשלב האכיפה כנגד ביצוע זה, הנה כי החייב מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו" (רע"א 102/00 נאוה קוז'צ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ).

בהקשר זה אני מפנה לדבריו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ברעא 21302-03-10 בנק הפועלים בע"מ נ' עואד פלסטין לפיהם : "נושה נבון רגיש למצבו של הלווה, ולמועד שבו עסקיו מידרדרים, ואפשר שלמרות רצונו העז של החייב לעמוד בהתחייבויותיו, הוא לא יוכל לעשות זאת. כאשר הנושה מגלה אינדיקאציות לכך, אף לפני שהתשלומים לא נפרעים, הוא זכאי להעמדת החוב לפרעון ולמימוש המישכון. יש על כך סעיפים מפורשים בהסכמים שבין הצדדים. כל שכן, כאשר בנוסף לביטולי שיקים רבים, הגבלת החשבון, העברת פעילויות מחברה לחברה, ועיקולים על ידי נושים אחרים, החיבים לא משלמים את תשלומיהם. על כן, לא נמצא שהמבקש נהג בחוסר תום לב במימוש המישכון". אף בהמשך נקבע באותו מקרה : "בצדק היתעלם בית המשפט מהטענה שלא ניתנה התראה על מימוש המישכון לפני תפיסת הרכב. חייב שאינו פורע את חובו יודע שהוא אינו עושה זאת, וכי נכסיו הממושכנים עומדים למימוש. לגבי כלי רכב, נותנים רישמי ההוצאה לפועל כדבר שבשגרה החלטות על מימוש טרם המצאת אזהרה, על מנת למנוע הברחת הרכב." על כן, ולאור הפגור שנוצר בתשלומי ההלוואה לצד הליך חידלות הפירעון, רשאי היה המשיב להעמיד את מלוא יתרת החוב לפרעון מידי ולפעול למימוש המישכון.

...

הכרעה לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת החלטת כב' הרשם ועם כל ההבנה לטענותיו של המבקש, לא מצאתי מקום להורות על עיכוב הליכי המימוש.

אנמק בתמצית; ראש וראשון אציין כי קביעתו של כב' הרשם בנוגע לחתימת המבקש על המסמכים הרלוונטיים למשכון מקובלת עלי ועל פני הדברים נראה כי טענה זו של המבקש הועלתה בניסיון לדחות את הקץ ואין בה ממש.

לאור האמור, נוכח שיקול הדעת המצומצם של רשם ההוצאה לפועל בכגון דא ומשלא נפל פגם בעצם הנקיטה בהליך המימוש, אני מורה על דחיית הבקשה לעיכוב הליכים.

בפסק דין מיום 20.6.2012 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת לוקיץ) את העירעור על הסף והותיר את אישור המכר על כנו, שכן ההליך "הוגש בטעות כערעור, מבלי שהתבקשה רשות לערער כנדרש על פי סעיף 80(ב) לחוק ההוצל"פ". בית המשפט הוסיף כי אין מקום לראות בעירעור בקשת רשות ערעור ולהאריך את המועד להגשת העירעור, וזאת למרות שמצא "טעם של ממש" בטענות התובעת כי הרשמת חרגה מסמכותה, בכך שהרחיבה את תאור הנכס מעבר להגדרה המופיעה בשטר המישכון והוסיפה את המילים "נחלה 68" שאינן מופיעות בה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי הרחבה זו בוצעה כבר בהחלטת מינוי כונסת הנכסים, כי התובעת לא ערערה על כך, כי מאז התנהלו הליכים שונים וכי ניתנה החלטת השופט זפט "שהנה בעלת משמעות רבה" משהיוותה "אור ירוק" להמשיך בהליכי מימוש הנחלה כולה.

בבקשותיה ביקשה להקפיא לתקופה זמנית את החזר התשלומים, ולא "לפתוח" מחדש את ההסכם הראשון ולתקנו בהתאם לתנאים שלטענתה הובטחו לה. כך במכתבה מיום 14.8.2006 ביקשה התובעת לדחות את תשלומי המשכנתאות השוטפים של שלוש ההלוואות "לעוד 6 חודשים – כלומר עד ל-2/07", מהנימוק שמשרדה בכרמיאל ניסגר בשל המילחמה ששררה באותה עת, ובנוסף כי מדובר בתקופת פגרת בתי המשפט ומשכך "זה למעלה מחודש ימים, אין לי כימעט הכנסות" (נספח 15 לתצהיר הכונסת).

העירעור נדחה על הסף מהטעם שלא הוגשה רשות לערער, ובמסגרת פסק הדין בחן בית משפט השלום גם את נימוקי העירעור והביע דעתו כי "על פני הדברים" נראה שהרשמת חרגה מסמכותה, בכך שהרחיבה את תאור הנכס מעבר להגדרה המצויה בשטר המישכון והוסיפה את המילים "נחלה 68" שאינן מופיעות בה. בית המשפט הוסיף כי היה נכון להורות לבנק לפנות בהליך מתאים לבית המשפט לצורך מימוש המישכון ביחס למלוא הנחלה, אך מצא כי אין בכך להביא לקבלת העירעור ובטול ההחלטה לאשר את מכר הנחלה כולה.

הקף השיעבוד בבקשתו של הבנק מיום 28.12.2010 "למימוש שטר מישכון מדרגה ראשונה על זכויות במקרקעין (דירת מגורים) ובקשה למינוי כונסת נכסים", צוין כי הבקשה מתייחסת לשטר המישכון מיום 9.6.2004 ומבקשת את מימוש מלוא זכויותיהם של התובעים ב: "מקרקעין המזוהים כגוש 13985 חלקה 68 נחלה מס' 68 במושב שדה אליעזר הכולל:

יתרה מכך, נתבעת 3 כלל אינה חתומה על המסמך אלא עורך דין אחר ומכאן שכלל לא ברורה היא טענת התובעים כלפי נתבעת 3 בעיניין זה, כי "הכתירה את עצמה 'כונסת' בהטעיה (ובטרם מונתה)". הקף הפיגורים בבקשה למימוש שטר המישכון מיום 27.12.2010 נכתב כי "החייבים לא פרעו במלואם ובמועדם את התשלומים על חשבון החזר ההלוואה ומשכך מלוא יתרת חוב לסילוק עומדת נכון ליום 30.11.10 על סך 674,351.66 ₪ ויתרת הפיגורים בהלוואה עומדת על סך של 133,629.68 ₪". כן צוין כי "החייבים לא פרעו את התשלומים על חשבון החזר ההלוואה כאשר גובה הפגור עולה על 6 תשלומים של החזר חודשי" וכי "תיק המימוש ניפתח על סך של 674,351.66 שהיא מלוא יתרת החוב לאור העובדה כי יתרת חוב פיגורים עולה על 10% ממלוא היתרה לסילוק" (נספח א1 לכתב הגנה בנק).

כלומר, הבנק לא הציג נתונים מטעים בנוגע למספר הפיגורים, אלא אך היתייחס לגובה הפגור ולמשמעותו, ולכך שבמצב הדברים הקיים חל החריג הקבוע בסעיף 81ב(1)(ג)(3) לחוק ההוצל"פ ולפיו ניתן להגיש בקשה לבצוע מידי של משכנתה על דירת מגורים, גם אם טרם חלפו ששה חודשים מהמועד הראשון שלא שולם בידי החייב, שכן "סכום התשלומים שטרם ניפרעו בתוספת ריבית הפיגורים עולה על 10% מיתרת מלוא חוב ההלוואה". הבנק אף הוסיף וציין כי ממילא הוא זכאי להעמיד לבצוע מידי את של המישכון, שכן התובע מצוי בהליכי פש"ר, כאמור בהוראת סעיף 81ב(1)(ג)(2) לחוק.

...

בהחלטה נקבע כי "המבקשים היו אלה שפנו לבנק בבקשה להתחיל בהליכים למימוש בית המגורים, על מנת לפרוע את חובם" וגם בכתב התביעה שהגישו הם "אינם חולקים על כך שהבנק זכאי לממש את בית המגורים", ומשכך "אין מקום להיעתר לסעד המבוקש ולעכב את פינוי הבית". בית המשפט העליון הדגיש כי "אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה ביחס לשאלה האם כוונת הצדדים היתה כי תמורת ההלוואות תשועבד הנחלה כולה או בית המגורים בלבד. טענותיהם של המבקשים בעניין זה יתבררו בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי". ביום 30.11.2011 פונו התובעים מבית המגורים.

משנקבע כי הליך הפרסום והמכר נעשו כהלכה וכי המחיר שבו נמכרה הנחלה ראוי, ממילא נדחות טענות אלה.

טענות נוספות בדבר התנהלות הכונסת שנועדה לפי הטענה לפגוע ואף להשפיל את התובעים – דינן להידחות.

כך טענו כי בעצם הענקת הנחת גיל לתובע, המינהל "ידע וחזקה עליו שידע" שהתובע אינו מסוגל להמשיך לעבד את המטעים או להשגיח עליהם כבעבר, "וידע שהעבירם לעיבוד חקלאי אחר וכן ידע כי בריאותו של התובע התדרדרה". סוף דבר התביעה נדחית.

בשנת 2005 הועברו מבנק לאומי שני סכומי כסף בגין הלוואות שנטלו בני הזוג: האחד, בסך של 1,250,000 ₪ אשר הועבר ישירות לבנק הפועלים לצורך כסוי המשכנתא שהייתה מוטלת על הדירה; השני, בסך של 500,000 ₪ אשר הופקד בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג בבנק לאומי.

גם עם החלטה זו לא הסכינה התובעת והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם ציינה כי יום לפני שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, היא הגישה בקשה להשלמת טיעון, שאליה צרפה תצהיר מאת בעלה לשעבר, במסגרתו הודה כי זייף את חתימותיה על הסכמי המשכנתאות.

ביחסים שבין התובעת לבנק לאומי, המישכון תקף אף בלא רשומו, ולכן, עצם רישום המשכנתא, קל וחומר תיקון המשכנתא ממשכנתא שניה למשכנתא ראשונה, לא פגע בזכות כלשהיא של התובעת ולא הסב לה נזק אשר בגינו היא תובעת אותו.

לאחר חקירת התובעת על תצהירה ושמיעת סיכומי הצדדים, דחה בית המשפט את הבקשה בהחלטתו מיום 19.12.19 תוך שהוא מציין את הערותיו שלהלן לגבי עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית כדלקמן: "כאמור, על הפרק משכנתא לטובת בנק לאומי שניכנס בהסכמה בנעלי בנק הפועלים, ואת חתימות המבקשת על המשכנתא לטובת בנק הפועלים, אישרה היא במפורש בבית המשפט..... לעומת זאת ביחס למספר חתימות שנחתמו בפני עורכי דין, טוענת היא לזיופים, .... מכל מקום, על הפרק, כאמור, גרסה שהדיון בה הגיע כדי מיצויו כבר בדיון הראשון שנערך בפני כב' השופט מוסק" (סעיף 4(ג) להחלטה).

בהחלטתו מיום 30.09.20 דחה בית המשפט למשפחה את בקשת התובעת למינוי מומחה לכתב יד וציין את הדברים הבאים "...ומשלא מצאתי ראשית ראיה לכך שהחתימה אכן זוייפה, למעט הצהרת המבקשת, הנני דוחה את הבקשה למינוי מומחה לבדיקת כתבי יד מטעם בית המשפט". נוכח קביעות אלו לגבי ההלוואות שנטלה התובעת מהבנק ואשר לטובתו העמידה את שטרי המשכנתאות, לא ברור כיצד ניתן לבסס את התביעה דנן כנגד הנתבע.

...

בית המשפט העליון התייחס למה שהשתנה מאז הבקשה הקודמת קרי; חוות דעת המומחית ותצהירו של הבעל וציין: "אשר לחוות הדעת, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לתת לה משקל נמוך. מדובר בחוות דעת פרטית, ויש בכך משום פגיעה באובייקטיביות שלה. לגבי התצהיר, משלא נחקר המצהיר, ולא נתקבל התצהיר כראיה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן להעריך את מהימנותו. במצב דברים זה, התצהיר אינו מצדיק את עיכוב הליך מימוש הדירה. מכל מקום, מלאכת הערכת המהימנות שמורה לערכאה הדיונית, ואין זה ההליך המתאים להכריע בשאלה זו" (סעיף 9 להחלטה) (רע"א 397/20 מיום 09.02.20).

בהחלטתו מיום 30.09.20 דחה בית המשפט למשפחה את בקשת התובעת למינוי מומחה לכתב יד וציין את הדברים הבאים "...ומשלא מצאתי ראשית ראיה לכך שהחתימה אכן זוייפה, למעט הצהרת המבקשת, הנני דוחה את הבקשה למינוי מומחה לבדיקת כתבי יד מטעם בית המשפט". נוכח קביעות אלו לגבי ההלוואות שנטלה התובעת מהבנק ואשר לטובתו העמידה את שטרי המשכנתאות, לא ברור כיצד ניתן לבסס את התביעה דנן כנגד הנתבע.

הצדדים אמנם הגיעו להסכם פשרה כי התביעה תידחה, אך זאת לאחר שניתנו ההכרעות השיפוטיות הנ"ל אשר לא בוטלו ואשר עליהן מושתת החלטתי זו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.