בקשת רשות ערעור על שלילת קצבת שירותים מיוחדים

ערעור זה נסוב על החלטה הועדה לעררים (שר"מ) מיום 25.12.17, אשר דחתה את ערעור המערערת ילידת 1965 וקבעה כי אינה זכאית לקיצבת שירותים מיוחדים.

עוד טוענת המערערת כי אין לקבל את קביעת הועדה בעיניינה כי היא מגזימה ומניפולטיבית ויש לשלול את פרשנות הועדה למגבלותיה הרפואיות כאל חוסר שתוף פעולה.

העירעור על החלטת וועדה לעררים (שר"מ) הנו בשאלה משפטית בלבד, בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פס"ד זה לידי הצד המבקש לערער.

...

בסופו של דבר – הוועדה התייחסה לליקויים אלו, ולא התעלמה מהם.

מקובלת עלינו טענת המוסד שלא היה מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה כאשר קבעה כי המשיב אינו תלוי לחלוטין בזולת לצורך עריכת קניות נוכח יכולתו לתכנן קניות ולשלם עבורן.

סוף דבר מכל האמור לעיל – דין הערעור להידחות.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה (הנשיא אלכס קוגן; ב"ל 43632-06-17) אשר דחה את ערר המבקש על החלטת הועדה המחוזית מיום 28.3.17 (להלן: הועדה) מהטעם שמוגבלות המבקש אינה נכללת בהסכם הניידות (להלן: הסכם הניידות או ההסכם).

בשל מצבו נמצא המבקש זכאי לגימלת שירותים מיוחדים מלאה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד).

הבקשה שלפני בבקשת רשות העירעור חזר המבקש על הטענות שהעלה בעירעור, והוסיף טענות חדשות שלפיהן שלילת זכאותו לוקה באפליה אסורה, שרירות וחוסר סבירות.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי מושא ההליך ובכל החומר הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר - לא מצאתי כי נפלה בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית הדין האזורי טעות משפטית שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 5477/20 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשת: עריית בני ברק נ ג ד המשיב: רפאל אור בן ששון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כבוד השופט א' יקואל) מיום 8.7.2020 ב-ת"צ 7904-07-17 בשם המבקשת: עו"ד יניב מטלס; עו"ד ירון גרשון בשם המשיב: עו"ד יעל דיין ][][]החלטה

המשיב, מר רפאל אור בן ששון (להלן: בן ששון), הוא אדם בעל מוגבלות פיסית שמרותק לכיסא גלגלים, אינו יכול להתנייד בכוחות עצמו, וזכאי לקיצבת ניידות בשיעור 100% ולקצבת שירותים מיוחדים בשיעור 188%.

פרט 9 לתוספת השניה נוקט לשון פשוטה וברורה, שאינה שוללת או מגבילה את תחולתו על הרשות; וזאת בשונה מהוראות אחרות בחוק תובענות ייצוגיות שעליהן עמדתי לעיל, החלות באופן מפורש על הרשות תוך שהן מסייגות ומצמצמות את אחריותה לפי החוק.

...

לנוכח השלב המקדמי שבו הוגשה בקשת התיקון, עוד טרם שהוגשה תשובה לבקשת האישור, נעתר בית המשפט למבוקש; זאת, מבלי שקיים דיון לגופה של שאלת הסמכות העניינית ומבלי שנתאפשר לעירייה להתייחס לסוגיה זו. העירייה מצידה הגישה בקשה לסילוק בקשת האישור על הסף.

העירייה הגישה גם תשובה לבקשת האישור, שבה הוסיפה וטענה בין היתר כי דינה להידחות בהיעדר עילת תביעה אישית לבן ששון; היעדר נזק אישי וקבוצתי; ומשום שלא הוכח כי הייתה מניעה בפני אדם עם מוגבלות לעשות שימוש בתחנות האוטובוס המוצבות בתחום העירייה.

לנוכח כל האמור, אין בידי לקבל את טענת העירייה שלפיה לא ניתן לנהל נגדה תובענה ייצוגית מכח פרט 9(1) לתוספת השניה.

לא מצאתי ממש גם בטענת העירייה שלפיה יש לדחות את בקשת האישור בהיעדר עילת תביעה אישית לבן שושן ובהיעדר נזק לחברי הקבוצה.

למותר לציין, כי דברים אלו נאמרים למעלה מן הצורך ואין בהם משום נקיטת עמדה אם בנסיבות העניין יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו. סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע (כבוד השופטת רחל גרוס; ב"ל 11338-08-19), בו נמחק, לבקשת המבקש, העירעור שהגיש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (שירותים מיוחדים) מיום 22.7.2019.

המבקש הוסיף, כי שלילת קצבת השר"מ בשיעור 50% שקבל במשך 5 שנים "נעשתה שלא על פי הדין וללא כל סמכות ואזהרה מטעם המשיב". המשיב היתנגד לבקשה, תוך שעמד על האיחור הניכר בהגשת העירעור.

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

זאת, משהעניין בא על תיקונו בהגשת הערר על ידי המבוטח, ואף נוכח האזהרה המובנית המצויה בטופס הבקשה להיבדק מחדש (ראו: בר"ע 38251-04-22, בר"ע 13505-05-22 עראידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.7.2022) כללם של דברים: נוכח האחור הקיצוני בהגשת הבקשה לרשות ערעור, משלא הובא טעם מיוחד מספיק לאיחור הממושך בהגשת ההליך, ומשלא ניתן להעריך כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור גבוהים, הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' הש' ס.נ. ר. הירש) מיום 13.4.23 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המל"ל לשיבוב גמלאות ששולמו על ידו למבוטח המבקשת על הסף מחמת היתיישנות.

עוד נטען כי התביעה היתיישנה, גם בהתאם להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן- חוק ההתיישנות), בין השאר, בשל כך שהמל"ל ידע על הארוע כבר עם הגשת תביעת הנפגע למל"ל בשנת 2006, וכן עת דחה את התביעה ביום 21.11.06 או למצער אחר שהנפגע הגיש תביעה לזכאות שר"מ בשנת 2011 ותשובת המל"ל אליו משנת 2012.

כך שלל המל"ל את הטענה להשתק שפוטי שכן טענתו להתיישנות ולהיעדר קשר סיבתי נשללה בפסק דינו של בית הדין לעבודה שחייב אותו בתשלום גמלאות שנוכו בסופו של יום מתשלומי המבקשת לנפגע, לפיכך דוקא המבקשת היא המושתקת מלטעון להתיישנות התביעה לשיבוב הגימלאות.

להלן נימוקיי - ככלל, ערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך, הלכה זו חלה ביתר שאת מקום שבו מדובר בהחלטה דיונית שמשמעותה המעשית היא המשך בירורו של ההליך לגופו (רע"א 9070/11 איזקוביץ נ. קלוגר (2012); רע"א 9286/07 א.ט. שירותים משפטיים בע"מ נ' י.גרוס ובניו בע"מ,(2007); רע"א 546/11 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ, (2011)).

זאת ועוד, תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסע' 328(א1)(3) לחוק המל"ל, תחל להספר רק מיום ביצוע ה"דיווח" ע"י המבקשת (חברת הביטוח) למל"ל על ביצוע הנכוי או מיום ידיעת המל"ל על ההליכים שבין הנפגע לבין המבטחת.

...

ואילו בסעיף הוראת המעבר של תיקון 146 נכתב "תחילתו של 328(א1) לחוק הביטוח הלאומי כנוסחו בסעיף 56(4) לחוק זה, ביום כ"ט בטבת התשע"ד (1 בינואר 2014), והוא יחול על ביצוע ניכוי, או על ניכוי שמבטח או צד שלישי מבוטח היו רשאים לנכות כאמור באותו סעיף, מאותו מועד ואילך... דברי המחוקק ברורים ופשוטים ואינם מחייבים פרשנות. נקבעה הוראת מעבר שמאפשרת כפשוטה ללא הגבלה להפעיל את התיקון על כל ניכוי שנעשה לאחר יום 1.1.2016 ואילך. חקיקה רטרוספקטיבית מובהקת ומפורשת...אמנם לא מצאנו התייחסות מפורשת לסוגיית תביעות שהתיישנו קודם לתיקון, אך הניכוי שלהם נעשה לאחר התיקון, אולם מצאנו החלה רטרוספקטיבית ברורה הכוללת "כל ניכוי" שנעשה לאחר 1.1.2016.

לסברתי, הוראת סעיף 328(א1)(3) לחוק הקובעת תקופת התיישנות מיוחדת, חלה גם בנדון, עת מדובר בתביעת המל"ל מכח הסכם, מסקנה המתחייבת לסברתי הן מלשון הסעיף, הן מתכלית התיקונים שבוצעו בו, והן ממהותו ותכליתו של ההסכם בין המל"ל למבטחות.

מכלל האמור – הבקשה נדחית.