בקשת רשות ערעור על רישום הערת אזהרה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין

לאחר דיון הוסכם בין הצדדים – החברה, בעל המניות האחר והמשיבה ומבלי שהמבקש היה צד לדיון – על רישום הערת אזהרה לטובת המשיבה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 כך שהחברה רשאית למכור את הנכס כפוף להעברת שליש מכספי המכירה לקרן החילוט.

אמות המידה הנהוגות בבית משפט זה למתן רשות לערור דומות לאמות המידה הנהוגות בבקשות למתן רשות ערעור, היינו קיומה של שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו רע"פ 7680/18 פורמן נ' מדינת ישראל, בפיסקה 7 (14.11.2018)).

...

המשיבה מצידה טענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף.

בבחינת למעלה מן הצורך, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה בהעדר עילה המצדיקה מתן רשות לערור.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

][] לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של כב' השופטת רות רונן בת"א (כלכלי) 41079-05-19: החלטה מיום 5.11.2019 המורה על מחיקת צו איסור דיספוזיציות והערת אזהרה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969 (להלן: "חוק המקרקעין") שנרשמו אצל רשם המקרקעין מכוח החלטה שהתקבלה בתיק ביום 11.6.2019; והחלטה מיום 26.11.2019 הדוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה.

...

ודוק, אילו היה בית המשפט קמא משתכנע כי הונח בסיס ראייתי לטענה כי בעלי הדירות בבניין עשו יד אחת עם בעלי מניות הרוב בניסיון לפגוע בבעלי מניות המיעוט, היה הדבר עשוי להצדיק מסקנה שונה.

אפס, משמצא בית המשפט קמא כי לא הונחה תשתית עובדתית לטענת הקנוניה האמורה (ראו פסקאות 18-16 להחלטה מיום 5.11.2019, ופסקה 50 להחלטה מיום 26.11.2019) לא ניתן לתת לה משקל של ממש.

סוף דבר – דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 13.10.18 (כב' השופט א. פרסקי) בה נדחתה בקשת המבקשים לסעדים זמניים ועל החלטה מיום 30.11.18 בה נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר באותה החלטה.

ביום 20.8.18 הגישו המבקשים את כתב התביעה וכן בקשה לסעדים זמניים שעיקרם צו עשה זמני לרישום הערות אזהרה לטובת המבקשים על זכויות המשיבים במקרקעין ולחילופין צו מניעה זמני המונע דיספוזיציה במקרקעין אלא בכפוף לזכויות המבקשים על פי ההסכמים שנחתמו עמם ווכן צו עיקול על סך 299,456 ₪ בגובה הסכומים ששלמו המבקשים למשיבה.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.

לצד זאת הורה ביהמ"ש על רישום הערת אזהרה מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

יודגש – על החלטתי הנ"ל מיום 09.09.2019 לא הוגש ערעור ו/או בקשת רשות ערעור, והדברים נכונים גם ביחס לפסק-הדין שניתן ביום 01.02.2018 במסגרת ת"א 14481-06-14.

...

חרף פלישה זו והעובדה כי במישור הרעיוני נקבע כי זכותם של התובעים לדרוש סילוקם של הנתבעים משטח הפלישה, בית המשפט דחה את התביעה למתן צו לסילוק יד משמצא טעמים כבדי משקל שלא להיעתר לדרישה זו. בית-המשפט בהליך הקודם מצא בין היתר כי החומה היוצרת את הפלישה הייתה קיימת שנים (20 שנה), ללא שמאן דהוא הלין על כך, כי הריסתה בשלב זה תסב יותר נזק מתועלת (עלות של למעלה מ-90,000 ₪), וכי התובעים נהנים בפועל מהגדלת שטחם בשל סיפוח שטח ציבורי, עקב פיתוח סביבתי שעשתה עירית נהריה, שהושלם זמן ניכר עובר לרכישת הדירה על ידי התובעים וכו'.

באותה החלטה קבעתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף בעניין דמי השימוש בין מועד הגשת התביעה בחודש יוני 2014 ועד מועד הגשת התביעה שלפניי, להידחות.

ברי כי אין לאפשר לתובעים לזכות בדמי שימוש לתקופה שלא נתבעה בהליך שלפניי, כל זמן שלא עמד בפניהם כל מחסום לעשות כן. תובע איננו רשאי על דרך הכלל לחלק את תביעותיו לדמי שימוש ראויים בעבור תקופות שונות להליכים נפרדים (בע"א 477/68 צבי ו-זלמן הופמן נ' מנחם מיכאלי – לויטל, כג (2) 52; קרי, עילות התביעה מן העבר לדמי שימוש ראויים, הופכות את תקופת העבר כולה לתקופה אחת ועילות התביעה, אשר היו נפרדות בהיוולדן, התמזגו להן לעילה אחת כוללת (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (כרכים א-ב, מהד' 13, 2020), עמ' 525 (להלן: "גורן").

לאור כל האמור לעיל, הנתבעים , ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים, באמצעות בא כוחם, סך כולל של 16,767 ₪, בתוספת החזר האגרה ששולמה, הוצאות משפט על סך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד על סך של 2,500 ₪.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת לימור ביבי) מיום 9.11.16 בת"א 1197-09-14 ,במסגרתה מבוקש לבטל את סעיף 3 להחלטה לפיו הואיל ולא כל בעלי הקרקע חתמו על הסכם השתוף ואין תוקף להסכם השתוף, אזי אין מקום להתנות רישום הערת אזהרה לטובת המשיבים בחתימה על הסכם השתוף או חתימה על ייפוי כוח הנוגע להסכם השתוף.

בפברואר 2000 הוגשה בקשה למתן הוראות במטרה לקדם את הליכי התיכנון והבניה בהתאם להוראות התב"ע ע"י ראשי הקבוצות, ובהמשך להחלטה שניתנה בבקשה, ביום 25.5.00 ניתנה פסיקתא ע"י כב' הש' מיכל רובינשטיין במסגרתה ניתן צו המורה לרשום הערה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 כי בכל עסקה/פעולה/רישום הערה הנוגעת לזכויות במקרקעין המפורטים בפסיקתא נידרשת הסכמה של המבקש.

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי ההערה האמורה נרשמה כדין והיא חלה על החלקה כולה ועל כל זכויות הבעלים לרבות זכויות הקניין של מדינת ישראל בחלקה, ואין לבטל את ההערה נכון לעת הזו.

יעקב בהגינותו כי לא כל בעלי הקרקע חתמו על הסכם השיתוף ובנסיבות אלו הנני מוצאת לחזור על החלטתי ולפיה אין תוקף להסכם השיתוף האמור.

לאור האמור לעיל, בימ"ש קמא הגיע למסקנה לפיה: "... לא ניתן לראות בהסכם ההשתתפות כהסכם שיתוף החל ומחייב את כל בעלי הקרקע ובהינתן שכך, הנני קובעת כי לא ניתן לראות בהסכם ההשתתפות כהסכם שיתוף תקף החל על המקרקעין נשוא התביעה". מסקנתו של בית משפט קמא בעניין וולפסון לפיה הסכם השיתוף נעדר תוקף, מקום בו לא נחתם ע"י כל בעלי הזכויות במקרקעין היא קביעה כללית, המסתמכת בין היתר, על לשון הסכם ההשתתפות.

בנסיבות בהן גם בענייננו אין מחלוקת כי הסכם השיתוף לא נחתם על ידי כל בעלי הזכויות, ועסקינן באותו הסכם שיתוף בשני העניינים, אני סבורה, כי החלטת בית משפט קמא היא נכונה לגופה, גם אם הנימוקים ניתנו בקצרה, בשים לב לכך שבעניין וולפסון נומקה ההכרעה בסוגיה ביתר פירוט.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת למבקש רשות לערער והערעור נדחה לגופו.