בקשת רשות ערעור על קביעת קשר סיבתי בנכות מעבודה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת מירי שי; ב"ל 8155-01-22), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 14.12.21 (להלן: ועדת העררים או הועדה).

מן הכלל אל הפרט טענתה המרכזית של המבקשת היא כי גיל אינו מהוה גורם סיכון שבגינו ניתן לקבוע קשר סיבתי חלקי בין הפגיעה בעבודה לבין הנכות.

במסגרת אותה החלטה הוצע לצדדים להסכים כי "עניינה של המבקשת ישוב לועדה באותו הרכב על מנת שתשוב ותבחן את ההצדקה לבצוע ניכוי מאחוזי נכותה של המבקשת בשל מצב קודם או קשר סיבתי חלקי. ככל שמדובר בגורמי סיכון, תיבחן הועדה מהם גורמי הסיכון מלבד תנאי העבודה של המבקשת, שעל יסוד נתונים מוכחים והידע הרפואי ניתן להגיע למסקנה כי היתממשו בפועל. הועדה תנמק את החלטתה במפורט ובאופן עצמאי, שלא על דרך ההפניה להחלטת הועדה מדרג ראשון ומבלי להסתמך על חוות דעתו של ד"ר רון בשוראי. המבקשת ובא כוחה יוזמנו לטעון בפני הועדה". הצעה זו הוצעה מטעמים פראקטיים על סמך בקשת רשות העירעור לבדה, בטרם נשמעה עמדת המוסד.

...

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופטת מירי שי; ב"ל 8155-01-22), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 14.12.21 (להלן: ועדת העררים או הוועדה).

במכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי על אף שנפל לכאורה פגם מסוים בהנמקת הוועדה, אין בכך כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהחלטת הוועדה.

עוד נקבע, כי "שיעור ההשפעה יכול וייקבע על ידי הוועדה בצורה אחוזית, דהיינו כמה אחוזים מתוך הנכות הנותרת משוייכים לפגיעה בעבודה וכמה לגורמי הסיכון שהתממשו". המבקשת לא הצביעה על תימוכין לטענתה לגבי חובת הוועדה לקבוע מהו שיעור ההשפעה ביחס לכל אחד מגורמי הסיכון בנפרד, ופסק הדין בעניין סומך אינו מורה לוועדה לעשות כן. משכך, אין בידי לקבל טענה זו. סוף דבר – לנוכח כלל האמור, לא מצאתי הצדקה להעביר את הדיון בתיק למותב בהתאם לבקשת ב"כ המבקשת, והשאלות העקרוניות המועלות על ידו שמורות לו להליכים המתאימים.

הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 2589/23 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. אסותא אשדוד בע"מ 2. קופ"ח מאוחדת 3. מדיקל קונסולטנט אינטרנשיונאל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק רע"א 45545-10-22 מיום 5.2.2023 שניתן על ידי כב' השופטת חדוה וינבאום וולצקי בשם המבקש: עו"ד ענבל אברהמי דרוק ][]החלטה

בית משפט השלום דחה את בקשת הסילוק בקובעו כך: "אמנם חוות דעת רפואית חיונית לצורך ביסוס והוכחת הטענות הרפואיות, לרבות לקביעת הקשר הסיבתי והנכות תוצאת הארוע. עם זאת יתכן כי במישור החבות ניתן יהא להתרשם ולקבוע ממצאים עובדתיים באמצעות מסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירועים כמו גם באמצעות היתרשמות מעדים ומרופאי הנתבעים. למקרא עמדת התובעים [המבקש והוריו – י"ע] נלמד כי הם מוותרים על הגשת חוות דעת משום שראשי הנזק הנתבעים על ידם אינם מחייבים זאת". המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור, בגדרה נטען כי לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית מבלי לצרף חוות דעת מומחה ברפואה, ומבלי שבית המשפט פטר את התובע מכך, לבקשתו ובהתקיים טעמים המצדיקים זאת.

כך, לדוגמה, מקום בו מדובר בתביעה בגין תקיפה או תאונת עבודה (ראו למשל רע"א 235/16 דנציגר נ' חרל"פ, פסקה 6 (10.7.2016)).

...

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לפטור את המבקש מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו, ובתוך כך דחה את טענותיו ולפיהן בנסיבות המקרה הוא כלל אינו מחויב בהגשת חוות דעת.

האישור הרפואי מאת פרופ' נרובאי אינו בגדר חוות דעת מומחה, ולא ערוך כחוות דעת מומחה, ולא שוכנעתי כי התקיימו אותן "נסיבות ייחודיות" עליהן הצביע המבקש המצדיקות לחרוג מן הכלל בעניינו, ולפטור אותו מלצרף חוות דעת רפואית.

סופו של דבר, שלא מצאתי כי נפל פגם בפסק הדין קמא, לא כל שכן פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי", ודין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

השופט אילן סופר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים (השופט עמי רוטמן; ב"ל 31569-10-22), (להלן – פסק הדין) מיום 26.3.2023, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 18.7.2022 (להלן – הועדה).

נערכה למבקש בדיקה, נשמעו דבריו בעיניין הפגיעה בכתף ימין ובמסקנות הועדה נרשם "לעניין כתף ימין - ארוע תאונה לא ניחבל בכתף ימין אלא ניחבל כחודש לאחר התאונה ואין קשר". בהתכנסות הועדה מיום 18.7.2022 סיכמה הועדה את ממצאיה לגבי כלל פגיעותיו של המבקש וקבעה כי לעניין הפגיעה בכתף ימין, לא קיים קשר סיבתי לפגיעה בעבודה ודחתה את ערר המבקש בעיניין זה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין האיזורי.

משכך הועדה אינה אמורה לבחון את עניינו של המבקש בעניים של קשר סיבתי משפטי; הפגיעה בכתף ארעה למבקש לאחר שהוכרה פגיעתו בעבודה ועל כן לועדה הסמכות לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפגיעה בכתף ובאיזו מידה קיים הקשר; הועדה ערכה למבקש בדיקה קלינית, בחנה את מצבו הרפואי בעמוד השידרה התחתון, אורטופדית ונוירולוגית וקבעה לו דרגת נכות.

כך, הועדה בדקה את המבקש בהתכנסותה מיום 10.2.2022 רשמה את מימצאי בדיקתה וקבעה כי "לעניין כתף ימין - ארוע תאונה לא ניחבל בכתף ימין אלא ניחבל כחודש לאחר התאונה ואין קשר" ובהתכנסותה מיום 18.7.2022 קבעה, כי בעיניין כתף ימין החלטת הוועדה: אין קשר סיבתי, נימקה את החלטתה וחזרה על קביעתה "משכך כל טענה לנכות נוספת שנגרמה בעקבות פגיעה מוכרת, אינה קבילה כאן". בכך השיבה הועדה על השאלה האם מיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הליקוי הנטען ואם כן באיזה מידה קיים הקשר; הועדה בדקה את המבקש ומצאה כי החולשה ברגל שמאל הנה מינורית (4/5), יתר השרירים תקינים והסבירה כי החולשה בכף רגל שמאל, בשיעור שנמצאה, אינה מסבירה את נפילת המבקש ובהתאם לקביעת הועדה נשלל הקשר הסיבתי, החלטת הועדה הייתה מנומקת והתבססה על מימצאי בדיקתה הן מיום 10.2.2022 לפיהם "כתף ימין - מניע מעל גובה שכם בתנועות סיבוביות תקינות. כוח בשמאל מסובב תקין" והן מיום 18.7.2022 לפיהם "מימצאי בדיקה גופנית בעמ"ש מותני כולל חולשה ברגל 4/5 בדורסיפלקציה של כף הרגל אינה מסבירה חולשה בכף רגל שבגינה נפל, הרי השרירים האחרים תקינים". עיון ברשומות הרפואיות הן של ד"ר גרוס והן של ד"ר ברזילי העלה, כי ברשומה הרפואית שנערכה על ידי ד"ר גרוס מיום 25.8.2021 נרשם "בשל בעיית הגב, יש מעידות בהליכה. כעת פנה מכיוון שבהליכה בשל מעידה של הרגל השמאלית אותה "גורר" נאחז בידו הימנית והרגיש מתיחה וכאבים בכתף ימין", אין במסמך זה קביעה בדבר קיומו של קשר ישיר בין ארוע הפגיעה לבין הליקוי בכתף ימין אלא נרשמה בעיקר תלונת המבקש מבלי שנערכה בדיקה שהעלתה ממצא המבסס קשר סיבתי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי מצאתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

במסמך מיום 15.2.2021 שנערך על ידי ד"ר ברזילי כסיכום ביקור נרשם "אין חולשה בהליכה על בהונות לעקבים" עוד נרשם "אין חולשת שרירים בשתי הרגליים", ראשית מדובר בסיכום ביקור אשר אין בו ממצא או מסקנה התומכת בטעת המבקש.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

דהיינו לועדה הרפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנכות לבין הפגיעה בעבודה שהוכרה וכן את דרגת הנכות הרפואית בעטיה".

בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, ניתן להגיש, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

...

הערר נדחה.

הכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת כלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בפעולות הוועדה.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל והואיל ולא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה, הריני מורה על דחיית הערעור.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי (השופטת ערמונית מעודד; 55247-07-21) שבו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן - הועדה).

ערעור המבקש סב על אופן חישוב דרגת הנכות ולא על קביעת הקשר הסיבתי.

בפסק דינו מיום 16.11.2017 (להלן - פסק הדין המחזיר השני) הורה בית הדין האיזורי כך: "עניינו של המערער יחזור לועדה באותו הרכב, אשר תשקול שוב עמדתה לאור פסק הדין המחזיר, שיעמוד בפניה במלואו. ככל שהוועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות - תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (10.8.14)". הועדה היתכנסה ביום 15.2.2018 בשלישית וקבעה כך: "הועדה מתכנסת בשנית בעקבות פס"ד של ביה"ד לעבודה מיום 16/11/17. התובע ניפצע ובמיון בזמן התאונה היו בפיו 16 שיניים, 4 מהן ניידות. עקב הספק הכירה הוועדה באובדן שיניים ולכן קבעה את הנכות לפי 16 X 1/4% = 4%. זהו ההיגיון הבסיסי, הפשוט והישר ביותר שהוביל את הוועדה לקבוע את אשר קבעה. באת כוח התובע מציגה עמדה שונה לפיה כיוון שאובדן כל השיניים מזכה ב-20% והיות והועדה הכירה ב-16 שיניים ומלפני התאונה 16 האחרות לא היו בשל סיבות אחרות שאינן קשורות לתאונה. רצונו של התובע לקבל נכות כוללת 20% (חוסר כל השיניים) ומכך להפחית 4% בגין מצב קודם. הוועדה אינה רואה דרך זו כדרך הגונה וזאת כיוון שבפועל ועובדתית פיו לפני התאונה היה חולה לולא כן לא היה מאבד 16 שיניים בגיל צעיר. לא זאת בלבד אלא שלאחר התאונה נימצאו רק 4 שיניים ניידות ומתוך ספק הוכרו 16 שניים. לאור כל זאת חוזרת הוועדה על קביעתה הקודמת." גם על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האיזורי (השופטת שרון אלקיים; 50149-04-18).

...

] בעניינו, פסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה "לשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום 26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות - תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק - אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר." כעולה מהשתלשלות העניינים בתיק, הוועדה התבקשה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם, כלומר "לחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם.

לאור האמור לעיל, בנסיבות המתוארות ונוכח התכנסויותיה הרבות של הוועדה בעניינו של המבקש, לרבות התכנסות וועדה בהרכב חדש, תוך שהוועדות לא מבצעות את הוראות פסקי הדין המחזירים, מצאנו כי לא יהיה זה ראוי להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה פעם נוספת, וכי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם רשאי בית הדין לקבוע את נכות המבקש[footnoteRef:10].

] סוף דבר - הערעור מתקבל.