זכות העירעור של נושים על החלטות בית המשפט של פשיטת רגל
נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא סעיף 182(א) לפקודה, המקנה זכות ערעור על החלטות בית המשפט של פשיטת רגל, הקובע כלהלן: "הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה". בעניינינו, אין ספק כי ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול הענקה היא "צו בפשיטת רגל" (ראו: רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נשר, פסקה 2 (30.6.2010)), והשאלה שבעניינה הצדדים חלוקים היא אם יש לראות בנושה כמי ש"נפגע" על ידי ההחלטה האמורה, ומשכך בעל זכות ערעור בהתאם לפקודה.
כך למשל, במקרה דומה לענייננו נקבע על-ידי כב' השופטת א' חיות כי נושה אינו יכול להגיש בקשה לבית המשפט של פשיטת רגל לשם השבת כספים אשר נגבו, לשיטתו, תוך העדפת נושים אסורה, ומקל וחומר הוא אינו בעל מעמד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה שהתקבלה בעיניין זה. בהקשר זה נקבע עוד כי הגורם בעל המעמד לפתוח בהליך מסוג זה הוא הנאמן על נכסי פושט הרגל המייצג את האנטרס הקבוצי של הנושים (ראו: עניין פרברי, פסקה 6).
...
לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, איני נדרשת להכריע במשמעות של נתונים אלה, אך אציין שלא מן הנמנע כי די היה בהם כדי לקבל את הבקשה שלפניי לסילוק ערעורה של קרנית על הסף.
ראשית, אני סבורה כי כוחם של הטעמים שהובאו לעיל יפה אף על רקע הנסיבות הייחודיות של הליך זה. כך למשל, גם במקרה הנדון הגורם המקצועי, המנוסה והאמון על הגשמת מטרות הליך חדלות פירעון הוא הנאמן, ומשכך ניהול ההליך מסור בידיו, לרבות ההחלטה האם לערער על החלטת בית המשפט בבקשתו לביטול הענקה.
על רקע כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לקרנית אין זכות ערעור על ההחלטה מושא הערעור, ומשכך דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להתקבל.
