בקשת רשות ערעור על פסק דין חלקי בעבירת קבלת דבר במרמה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 1089/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אליצור אטיאס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 75519-12-19 מיום 3.1.2021 שניתן על ידי השופטים ר' וינגורד, ש' ליבוביץ' ו-ת' בר-אשר תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשפ"א (29.09.2021) בשם המבקשת: עו"ד סיגל בלום; עו"ד עודד ציון בשם המשיב: עו"ד אבשלום גיספאן; עו"ד נירן גיספאן ][]פסק-דין

הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינגורד, ש' ליבוביץ' ו-ת' בר-אשר) בע"פ 75519-12-19 מיום 3.1.2021, בגדריו היתקבל ערעור המשיב על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ג' סקפה שפירא) בת"פ 37134-10-17 מיום 3.7.2019 ומיום 20.11.2019, בהתאמה.

ביום 15.5.2018 המערערת חזרה בה מאישום זה, ובהכרעת דין חלקית מיום 18.6.2018 המשיב זוכה ממנו.

טענות הצדדים בבקשת רשות העירעור המערערת משיגה על זיכויו של המשיב מעבירת מירמה והפרת אמונים, כמו גם על הקביעה כי תוצרי האזנות הסתר אינם קבילים להוכחת עבירות מסוג עוון.

בהמשך לזאת, המערערת סבורה כי קריאה מדוקדקת של פסקי הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות דברי השופטים שם. לשיטתה, אמרות השופטים אשר צוטטו בפסק הדין מושא ערעור זה (פסקה 9 לפסק הדין בע"פ סמהדאן, ופסקה 7 לפסק הדין בדנ"פ סמהדאן) מתייחסות אך ורק למצב הקונקרטי שנדון שם, ולא נקבע בגדרי החלטות אלו כי סעיף 13(ג1) לחוק מוגבל לעבירות מסוג פשע בלבד.

השופט קרא, לעומת זאת, מציין כי הפרקטיקה של בקשת צו הרחבה היא אמנם ראויה, ואולם אינה מעוגנת בחוק האזנת סתר – ועל כן אין מקום לחייב את הרשות החוקרת לפנות לבית המשפט לקבלת צו מסוג זה. לגישתו, סעיף 13(ג1) לחוק מקנה לגופי האכיפה את הרשות לעשות שימוש בתוצרי האזנת סתר לצורך הגשת כתב אישום והרשעה בעבירה שונה מאלה שפורטו בצו המתיר, ולכן ספק אם העדר פנייה כאמור יכול להביא לפסלות הראיות מחמת אי-קבילות (פסקה 6 לפסק דינו של השופט קרא).

...

ומשהונחה הבקשה על שולחנו של הנשיא, עליו לתת את דעתו, בין היתר, לשורה של שיקולים כדלקמן: מה הם השיקולים אשר צריכים להנחות את השופט בגבשו עמדתו לעניין בקשה למתן היתר להאזנת סתר? בלי להתיימר לקבוע כאן רשימה ממצה, הרי נראה לי כי על השופט לברר, בעזרת החוקר המבקש, את השאלות הבאות: האם מדובר בחשד לביצוע עבירה חמורה, אשר יש לציבור עניין מרבי במניעתה או בגילוי מבצעיה, אשר גובר על העניין שיש לו בהגנה על פרטיותם של האנשים שהבקשה נוגעת להם? האם נחה דעתו של השופט, כי ההאזנה לשיחות טלפוניות של החשודים הינה אכן נחוצה להשגת המטרות הנ"ל, ואין בנמצא שיטות חקירה רגילות ושיגרתיות העשויות באופן סביר להבטיח תוצאות דומות? אם הבקשה מוגבלת להאזנה לשיחות של חשוד מסוים, או של חשודים אחדים מסוימים, יבדוק השופט האם אכן יש בידי החוקרים מידע המספיק לעורר חשד נגד הנוגעים בדבר, במידה המצדיקה פגיעה בפרטיותם בדרך של האזנת סתר לשיחות הטלפון שלהם.

סופו של דבר, אני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, כמפורט בסעיף 35 לפסק דינו.

ובמישור האופרטיבי, אני סבורה כחבריי שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בהרשעת המשיב בעבירת מרמה והפרת אמונים.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' כרמל, א' רומנוב וש' רנר) מיום 7.7.2020 בעפ"ג 13685-01-20, בגדריו היתקבל חלקית ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג' סקפה שפירא) בת"פ 53563-08-16.

במסגרתם קיבל המבקש סכום כסף המצטבר לסך של כ-30,000 ש"ח. בגין מעשים אלה, יוחסו למבקש שתי עבירות קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירת זיוף מיסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק; עבירת שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק; עבירת הוצאת שיק ללא כסוי לפי סעיף 432(א) לחוק; ועבירת ניסיון קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בצרוף סעיף 25 לחוק.

...

לפיכך, נקבע כי אין מנוס מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, זאת אף בראי קשייו לקבל אחריות מלאה על מעשיו.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לכך אוסיף, כי בנסיבות ענייננו, הותרת עונש המאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח ולא בעבודות שירות, יש בה משום אמירה ערכית נכונה ואין מקום להתערב בה. סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

רקע והליכים קודמים המבקש הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של קשירת קשר לבצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בעבירה של קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק; ובעבירה של מסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיף 243 סיפא לחוק.

המבקש לא השלים עם פסק דין זה, והגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויחד עימה בקשה לעיכוב ביצוע עונשו.

לטענתו, בית המשפט המחוזי לא קיים דיון ממשי בעירעור לגופו; לא נימק את פסק דינו כנדרש; ניהל פרוטוקול לקוי וחלקי; ו"המליץ" לו מספר פעמים למשוך את עירעורו.

...

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום כב' השופט העמית י' צלקובניק וכב' השופט ע' דרויאן-גמליאל) בעפ"ג 34976-10-21 מיום 28.2.2022, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' הנשיאה ע' רון) בת"פ 55458-08-20 מיום 12.9.2021.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

מעבר לצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה.

סוף דבר, הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

בבית המשפט העליון רע"ב 5976/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ח' כבוב המבקש: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. ועדת השחרורים - מעשיהו 2. מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק עת"א 54211-02-22 מיום 7.7.2022 שניתן על ידי כב' השופטת דנה מרשק מרום, כב' השופט העמית יורם צלקובניק וכב' השופט דרור ארד-אילון תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשפ"ג (12.01.23) בשם המבקש: עו"ד רותם טובול; עו"ד עומר אבקסיס בשם המשיבות: עו"ד מוריה פרימן ][]פסק-דין

רקע המבקש, יליד 1962, מרצה עונש מאסר בן 52 חודשים בגין סדרת עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות (65 עבירות), עבירות הלבנת הון, מסוי ועבירות לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

בעיניין זה נחלקו הדיעות בבית המשפט לעניינים מינהליים, מכיוון שאיש מהנפגעים לא התבקש למסור לועדה את התייחסותו בכתב או בעל פה ובגזר הדין לא הוטל על המערער פיצוי, ולכן לעמדת דעת המיעוט לא היה מקום לקבוע כי נפגעי העבירה זכו לפצוי חלקי וקטן.

לדידי, גם אם העונש שנגזר על המערער בעקבות הסדר הטיעון לא כלל רכיב של פיצוי לנפגעי העבירה, ואף כי עמדתם של הנפגעים הרבים ממעשיו לא הובאו בהליך שבפני הועדה, הועדה רשאית, ושמא אף חייבת, להיתחשב במסר העולה מהחלטתה לציבור בכללותו ולנפגעי העבירה בפרט (השוו להסדר הקבוע בסעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, רע"ב 10349/08 ‏מדינת ישראל נ' גנאמה, פסקות 59-45 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ((20.7.2009 (דעת מיעוט אך לא בנושא זה)).

...

סוף דבר – יישום השיקולים בעניינו של המערער שחרור זמני מטעמים רפואיים יסודו בתכלית הומאנית, מדובר בשחרור חיוני לטובת האסיר ולא בטובת הנאה.

השיקולים בהחלטה אם לזקוף את ימי השחרור הזמני במניין תקופת המאסר יכולים לחפוף לשיקולים בהחלטה על עצם השחרור הזמני, אך אפשר שיובילו למסקנה אחרת.

סוף דבר, שהערעור נדחה.

ביום 15.5.18, בפתח הדיון הראשון שנקבע לשמיעת ראיות, המשיבה הודיעה כי היא חוזרת בה מהאשום השני, ובהמשך, במסגרת הכרעת דין חלקית שניתנה ביום 18.6.18, הוא זוכה מעבירת קבלת דבר במירמה שיוחסה לו באישום זה. הראיות בתיק נשמעו במשך תשעה דיונים, ודיון נוסף הוקדש להשלמת סיכומי הצדדים, אשר עיקריהם הוגשו בכתב.

ביום 16.3.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1089/21, אשר קיבל את העירעור על זיכויו של המבקש מעבירת מירמה והפרת אמונים והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב וידון בעבירה זו, לנוכח הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית של קבילות תוצרי האזנת הסתר.

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל ארוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעיניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להמשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.