בקשת רשות ערעור על פסק דין בתביעה קטנה בגין משלוח מסרונים פרסומיים

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל-אביב - יפו (כב' הרשמת הבכירה ורדה שוורץ) מיום 6/5/19 בת"ק 14072-02-18 ולפיו התקבלה תביעת המשיבה נגד המבקשת לפצוי בגין משלוח דברי פירסום בנגוד לסעיף 30 א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק התיקשורת").

לידון בבקשת רשות העירעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א ולקבל את העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: בימ"ש מחוזי מיתערב בפסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות רק במקרים חריגים.

התובעת גם צרפה "צלומי מסך של כתובת האתר של שולחת ההודעה". מדובר בנוסח זהה : "האם ברצונך להסיר את עצמך מרשימת התפוצה?" יש אפשרות ללחוץ על "כן" או "לא". בכותרת מצוין: "Pulseem מערכת דיוור אלקטרוני ו SMS". בבקשת רשות ערעור טוענת המבקשת כי היא פיתחה תוכנה המאפשרת לבתי עסק להזין ולאחסן בחשבון שניפתח על שמם במערכת רשומות של פרטי נמענים וכן להפיץ אליהם מסרים ולעקוב ולנתח תוצאות הדיוור.

...

המשיבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור התנגדה לבקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א. לטענת המשיבה אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור.

ג) במכלול הנסיבות ובשים לב לחומר המונח בפני שוכנעתי כי הנתבעת היא חברה חיצונית שמהווה אמצעי טכנולוגי למשלוח ההודעות כאשר הלקוחה שלה- פארמה עלית היא זו ששלחה את ההודעות לתובעת.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל לגופו.

תביעת המשיבה נגד המבקשת – נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בבת ים (כב' הרשם הבכיר אדי לכנר) מיום 27/10/21 בת"ק 40055-07-21 לפיו נדחתה תביעת המבקשת נגד המשיבים מכוח סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק התיקשורת").

לקבלת פיצוי על סך 18,000 ₪ בגין משלוח 18 הודעות פירסומת מטעמה.

לאחר שנשלחו למבקשת מהמשיבים 8 הודעות פירסומת באמצעות דוא"ל ו - 5 באמצעות SMS (בין התאריכים 17.11.2020 – 12.5.2021); ביום 16/5/2021 המבקשת פנתה במכתב שנשלח במייל לחברה בעיניין משלוח ההודעות (להלן: "המכתב").

תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות העירעור: לא היתקיימו תנאי סעיף 30א (ג) לחוק התיקשורת ולכן היה על המשיבים לבקש את הסכמת המבקשת למשלוח פירסומות בדרך המלך, קרי בהתאם לסעיף 30א(ב) מראש ובכתב.

אדון בכל אחת מטענות המבקשת בבקשת רשות העירעור: (1) בנוגע לטענת המבקשת לפיה לא מיתקיים התנאי בסעיף 3א(ג) (2) לחוק התיקשורת לפיו "המפרסם נתן לנמען היזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פירסומת כאמור, דרך כלל או מסוג מסוים, והנמען לא עשה כן;": סעיף 30 א (ב) לחוק התיקשורת קובע כי: "לא ישגר מפרסם דבר פירסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומאטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מראש מפורשת של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; ... ". עפ"י החוק, לשם שיגור דבר פירסומת נידרשת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, פרט לחריגים שנקבעו בחוק.

נציג המשיבים העיד כי הוא מציג מהנייד שרשום "פירסומת". בחקירתו הנגדית השיב כי בהודעות שקבלה המבקשת צוינה המילה "פירסומת". בימ"ש קמא אכן לא הכריע עובדתית בעיניין זה במסגרת פסה"ד; אולם בנסיבות העניין איני סבורה כי יש בכך פגם המצדיק היתערבות חריגה של ערכאת העירעור בפסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות.

...

לפיכך, המסקנה היא כי מתקיימים תנאי סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת ודין טענת המבקשת בהקשר זה להידחות.

במקרים מתאימים בימ"ש רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפיצוי כמבוקש.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה א' ון-קרפלד) מיום 1.11.20 בת"ק 58596-12-19.

בית המשפט קמא, קבע בפסק הדין כי המשיבה, הפרה את ההסכם באי ביטול האפשרות למשלוח הודעות פירסום למבקש.

התביעה התקבלה בנוגע למשלוח הודעות פירסומת למבקש ב - SMS ונדחתה, בנוגע להודעות הדוא"ל בקביעתו כי לא הוכח דבר שליחתן למבקש.

לאור אותן תכליות, מתן הרשות לערער על פסק הדין של בית משפט לתביעות קטנות, ייעשה במשורה במקרים חריגים, בהם מתגלה טעות בולטת וברורה בפסק הדין (ראו: בספרם של חמי בן-נון וטל חבקין, העירעור האזרחי, 550 מהדורה ג, 2012 (להלן: "בן נון וחבקין")).

ברעא 7064/17 יהונתן ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ (11.12.2018) שענייננו, בתביעה קטנה שהוגשה בגין משלוח הודעות 'ספם', נאמר על היות התביעה הקטנה, הליך צרכני.

...

נוכח ההסדרים המיוחדים לניהול תביעה קטנה שצריכה, להתברר בהליך מהיר ויעיל וללא ייצוג ובהתחשב, במסכת העובדתית שהובאה בפני בית משפט קמא, נכון היה להסתפק בתדפיסים של הודעות הדוא"ל שהגיש המבקש אשר בית המשפט, מצאו כמהימן.

לפיכך דין הערעור להתקבל במובן של קבלת הודעות הדוא"ל השיווקי מהמשיבה, אצל המבקש.

  לאחר שבחנתי ושקלתי את הדברים, בריבוי הודעות הדוא"ל שנשלחו למבקש בהפרה של ההסכם ושל הוראות חוק התקשורת ובהתחשב מנגד, בהתנהלות המבקש בפעולותיו להביא להסרתן, כמובא בפסק הדין, ולא בדרך של מענה על גבי הודעות הדוא"ל עצמן ולהשלכות הכרוכות בטיפול בכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין הודעות הדוא"ל על סך של 8,000 ₪.

עניינינו בתביעה קטנה שהוגשה ע"י המבקש נגד המשיבה – פלאפון תיקשורת בע"מ לקבלת פיצוי על סך 2,000 ₪ בגין משלוח שתי הודעות פירסומת מטעמה.

התביעה הוגשה בגין משלוח שתי הודעות פירסומת ביום 27.6.22 על ידי מיסרון (SMS) וזאת ללא שניתנה הסכמת התובע מראש ובכתב לקבלת הודעות פירסומת.

בבקשת רשות העירעור נטען כי פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על יסודות עובדתיים שגויים ומיישם את הדין תוך היתעלמות מתכליתו של סעיף 30(א)(ג) לחוק התיקשורת שמטרתו להבטיח את מודעות הנמען לכוונת המפרסם להשתמש בפרטיו לצורך שליחת דברי פירסומת.

בנוסף, טוען כי ההליך עוסק בפרשנות עילה המגיעה לבית המשפט באופן תדיר ולכן יש אינטרס צבורי בהכרעה בה. לאחר עיון בבקשת רשות העירעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, ובכלל זה בתביעות מכוח חוק התיקשורת – ניתנת במקרים חריגים במיוחד.

משניתן פסק דין על בסיס התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא לא מצאתי הצדקה להתערבות חריגה של ערכאת ערעור בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.

...

בנוסף, טוען כי ההליך עוסק בפרשנות עילה המגיעה לבית המשפט באופן תדיר ולכן יש אינטרס ציבורי בהכרעה בה. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, ובכלל זה בתביעות מכוח חוק התקשורת – ניתנת במקרים חריגים במיוחד.

ג) בית משפט קמא על בסיס הראיות שהונחו בפניו הגיע למסקנה ולפיה במסגרת שיחת הטלפון שקיים המבקש עם נציג המשיבה הועבר למסלול שירות אחר לבקשתו וכן ניתנה לו הטבת גלישה (10GB) בתמורה לפתיחת המנוי לקבלת פרסומות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת הערעור להידחות.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' הרשמת הבכירה נעמה ניר) מיום 24.4.24 בת"ק 18511-06-23 ולפיו התקבלה תביעת המשיבים לפצוי בגין משלוח "דבר פירסומת" כמשמעותו בסעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק" או "חוק הספם").

נטען כי סמוך לאחר מתן פסה"ד הוגשה תביעה דומה נגד המבקשת בביהמ"ש לתביעות קטנות (ת"ק 54177-04-24 שני נ' נייטס אנטרטיימנט) ויש בכך כדי לחזק את הטיעון ולפיו הותרת פסה"ד השגוי תוביל להגשת תביעות נוספות נגד המבקשת על לא עוול בכפה, בגין מסרונים שלא שיגרה, שאינה קשורה אליהם ואינם בשליטתה.

במישור המשפטי נטען כי אף בהנחה שהמבקשת לא שלחה את ההודעות, הרי שהפסיקה כלל לא תלתה את האחריות בעצם שליחת ההודעה בפועל, ובשים לב לנסיבות שהוכחו בהליך, קבע בימ"ש קמא כי היא עונה להגדרת "מפרסם". לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין בקשת רשות העירעור להדחות: רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, ובכלל זה בתביעות מכוח חוק התיקשורת – ניתנת במקרים חריגים במיוחד.

...

כך נלמד מסעיף 5 לפסה"ד: "העובדה לפיה כל ההודעות נשלחו אל התובעים מהאתר אותו מפעילה הנתבעת ולא מהספקים השונים, מצביעה על כך כי פרטיהם של התובעים הוחזקו במאגר הנתבעת, ולא במאגר של אותם הספקים". אולם, בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה העובדה שהמסרונים מובילים לאתר המבקשת כשלוחצים על קישור במסרון, אינה מובילה למסקנה שההודעות נשלחו מהאתר שלה.

אינני מקבלתאת טענת המבקשת בבקשת רשות הערעור לפיה פרטי המשיבים לא מצויים כלל במאגר המידע של המבקשת.

בהקשר זה מקובלת עלי קביעת בימ"ש קמא בסעיף 6 לפסה"ד. המבקשת מנסה להסתמך בהקשר זה על הצהרת המשיבים עצמם שטענו כי לא מסרו את פרטים למבקשת; אולם מדובר בטענה מיתממת שאין לקבלה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.