בקשת רשות ערעור על משמורת קטינה לאחר ביטול פסק דין השלום

עוד אין חולק כי ביום 16.5.16 יצרה התובעת קשר עם הנתבעת והודיעה לה כי היא מעוניינת להסתייע בשירותיה וביום 17.5.16, נפגשו הצדדים פעם נוספת במשרדה של הנתבעת, כאשר במעמד אותה פגישה, נחתם ההסכם, בו נקבע, בין היתר, כדלהלן: "מהות העניין: בד"ר-גירושין, מזונות אישה, כתובה; בימ"ש מישפחה- מזונות קטינה,

משמורת והסדרי ראיה; מהות הטיפול: ייצוג מלא בשתי הערכאות-הגשת כתבי טענות ככול שיידרש וכפי שפורט לעיל, לרבות ייצוג בכל דיון שייקבע בערכאות ועד לקבלת פסק דין/הסכם גירושין.

לאחר הדיון הודיעה הנתבעת כי אין היא מעוניינת להגיש חוות דעת מטעמה וביקשה כי יינתן פסק דין.

התובעת מוסיפה, כי סעיף ב' להסכם שולל את זכותה להשבת הכספים ששולמו על ידה – קרי, שולל ממנה את תרופת ההשבה בהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ומשכך בהתאם לסעיף 4 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק הוזים האחידים"),הנו בבחינת תנאי מקפח ודינו להתבטל.

בכתב התביעה צוין כי במהלך סוף השבוע שלאחר חתימת ההסכם ובצוע התשלום, "משחזר בעלה של התובעת לביתם המשותף החליטו השנים לאחר שיחה ארוכה לעשות שלום בית, פנתה התובעת אל הנתבעת במהירות הבזק והסבירה לה כי היא מעוניינת להקפיא את ההליכים לאור הנסיבות" (סעיף 13 לכתב התביעה).

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד, וזאת תוך 15 ימים.

...

סבורני, כי ניתן להעריך את שעות העבודה שהוקדשו להכנת כתבי הטענות בכ – 12 שעות.

סוף דבר, הנתבעת תשיב לידי התובעת את הסך ששולם לה ביום 18.5.16, בניכוי הסך של 8,775 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 334 ₪ בגין האגרה ששולמה על ידי התובעת, וכן הוצאות התובעת בסך של 1,000 ₪ בגין התייצבותה לדיונים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4238/03 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. בלה לוי 2. אופק לוי קטין 3. פריאל לוי קטינה 4. חגאי לוי 5. נעמ"ת- תנועת נשים עובדות ומתנדבות 6. המועצה הלאומית לשלום הילד נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי באשקלון 3. לוי נחשון עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ב' באב תשס"ג (31.7.03) בשם העותרים 4-1: עו"ד רוברט ליכט פטרן; עו"ד יוסי מנדלסון בשם העותרת 5: עו"ד תמר לביא בשם העותרת 6: עו"ד לימור סלומון בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד שמעון יעקבי עו"ד עמנואל שרעבי; עו"ד ינון שרעבי פסק-דין

בבקשת רשות העירעור התבקש בית הדין הרבני הגדול לקבוע, כי לבית הדין אין סמכות לידון בחינוך הילדים.

נקבע, כי יש לעכב את ההחלטה בנושא עד שבאת כוחה של האם תודיע אם יש בכוונתה להגיש עתירה לבית משפט זה. נוסיף, כי בעקבות ההחלטה של בית הדין האזורי מיום 10.7.02 בה נקבע כי הילדים יעברו ללמוד בחינוך הממלכתי-דתי, ולאחר שנטען כי האם אינה מכבדת את פסק הדין, החליט בית הדין האזורי ביום 2.10.02 להשית על האם קנס של 200 ש"ח בגין כל יום של עיכוב בביצועו של פסק הדין.

בעתירה העיקרית ביקשה העותרת לקבוע כי פסקי הדין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול בעיניין חינוך הילדים בטלים, ולהורות לבית הדין להמנע מלדון בשאלת המשמורת.

בכתב תביעתו ביקש האב במפורש את המשמורת על ילדיו.

...

בהסכמת האב, החלטנו לדון בעתירה כאילו הוצא בה צו על-תנאי.

אף שמצאנו כי בית הדין האיזורי רכש סמכות בנושאים הנזכרים, הרי דין ההוראות שנתן בכל הנוגע להעברת הילדים למסגרת חינוכית דתית להתבטל.

אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שהחלטת בית הדין האיזורי מיום 10.7.02 והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 6.2.03 - מתבטלות.

בבית המשפט העליון רע"א 4188/22 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' כשר המבקש: פלוני, באמצעות האפוטרופא לדין נ ג ד המשיבים: 1. מחלקה לשירותים חברתיים מסיל"ה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. פלונית המבקשים להצטרף: פלונית ופלוני, הורי האומנה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו מיום 24.5.2022 בענ"א 46039-04-22 שניתן על ידי כבוד השופט נ' שילה תאריך הישיבה: כ"ט בתמוז תשפ"ב (28.7.2022) בשם המבקש: עו"ד חגית בורוכוביץ, אפוטרופא לדין; עו"ד נטע ברק, עו"ד לידיה רבינוביץ' בשם המשיבים 2-1 : עו"ד יסכה פישר בשם המשיבה 3: עו"ד חגית רחמני וייס בשם המבקשים להצטרף: עו"ד רונן דליהו, עו"ד אינה מורלי ][]פסק-דין

בית המשפט המחוזי הוסיף, בפיסקה ד(15) לפסק דינו, כי "חזקה על גורמי הטיפול, כי אם יתברר שתהליך החזרה ניתקל בקשיים וכי הקטין מגלה סימנים מדאיגים, הם ישקלו את המשך התהליך ויבחנו האם יש מקום להרחיב את תקופת החזרה ההדרגתית או אפילו לבטל את התהליך". בקשת רשות העירעור והתגובות לה בקשת רשות העירעור שבפני הוגשה על-ידי האפוטרופא לדין והיא מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

עוד עידכנה המדינה בתשובתה לבקשת רשות העירעור כי תכנית המעבר של הקטין מבית מישפחת האומנה לבית האם הוגשה לבית משפט השלום ביום 1.6.2022 וכי "נכון לעת הזו היא מתבצעת כלשונה". עיון בתכנית המעבר אשר צורפה כנספח לתשובה מעלה כי זו כוללת מעבר לטפול דיאדי אחת לשבוע (במקום אחת לשבועיים כפי שנעשה קודם לכן), טפול ריגשי פרטני, לינה בבית האם מדי סוף שבוע החל מיום 1.7.2022, לינה נוספת בביתה גם בימי שלישי החל מיום 1.8.2022, ומעבר למשמורת האם ביום 15.8.2022 תוך המרת צו ההוצאה ממשמורת בצו השגחה בקהילה.

במכלול הנסיבות, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים כולם, אנו מורים איפוא על דחיית הבקשה ועל הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, לרבות חלקו האופרטיבי.

...

חרף היציבות והרווחה הפיזית והנפשית שמספקת הסביבה של משפחת האומנה, אנו סבורים כי לא ניתן לומר עוד שטובתו של הקטין מחייבת לגדלו מחוץ לבית אמו.

במכלול הנסיבות, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים כולם, אנו מורים אפוא על דחיית הבקשה ועל הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, לרבות חלקו האופרטיבי.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

לא אדם לעתיד לבוא, אלא אדם כבר עכשיו, בהווה" יאנוש קורצ'אק (המועצה לשלום הילד) בעירעור שלפניי מבוקש לבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 16.09.2019 (4021-19, כב' הדיין א' חלבגה) שהורה להרחיק את המערערים מישראל על אף שיש הליך תלוי ועומד להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומנטאריים (להלן: הבקשה ההומניטרית).

כיון שנראה היה שהרשות מנבה להקשות על המערערת ללא הצדקה אולי בכדי להביאה לחוסר שתוף פעולה עם הרשות בניסיון לגרשה בעילה זו, קבעתי בהחלטתי מיום 17.01.2022, כי לאור הפגמים שנפלו בשימוע שנערך למערערת אין לו תוקף, וכי בהיעדר שינוי נסיבות והנמקה המצדיקות את שינוי תדירות התייצבותה במשרדי הרשות, ההחלטה בעיניין זה מבוטלת והיא תתייצב כמקודם אחת לשבועיים.

כל שניתן לעשות לאחר קבלת החלטה הם הליכים ערעוריים (ערר לבית הדין לעררים, וערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובמקרים חריגים, בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון).

אשר להתאמת השימוע או הריאיונות לקטינים ציין כב' השופט פוגלמן במפורש, בפס' 15 לפסק דינו: "אלו הן הסוגיות העומדות להכרעתנו, ועל כן בגדרה לא נדרש לטענות שהועלו בעיקר מצד הקליניקה לייצוג (ואף על ידי המערערים בתגובתם לתשובת הרשות) בנוגע לפגמים במאפייני השימוע בכל הנוגע לשמיעת הקטינים, ייצוגם ואופן קבלת ההחלטה בעיניינם. אדגיש כי טיעון המערערים ביחס למעורבותם של קטינים בהליכים מן הסוג שלפנינו הוגבל לארבעת הנדבכים ששורטטו לעיל (ראו בין היתר סעיפים 75-74 ו-80 לבקשת הרשות לערער). להיבטים אלה נתייחס במהלך דיוננו ואולם טיעוני המבקשות להצטרף באשר להתאמות הנדרשות בהליך השימוע כאשר נדון עניינם של קטינים, שבחשיבותם איני מקל ראש כלל ועיקר, חורגים מגבולותיו של ההליך, וניתן להותירם לעת מצוא." על אף הדברים הללו, עמד כב' השופט פוגלמן באריכות על פרקי הזמן הנדרשים כאשר אדם נמצא במשמורת ומיועד להרחקה והוסיף דברים היפים למקרה שלפניי (פס' 34 לפסק דינו): "שונים הם פני הדברים כאשר עסקינן בעיניינם המיוחד של נתינים זרים וילדיהם הקטינים המתגוררים בישראל שנים ארוכות. נוכח הפגיעה הפוטנציאלית בקטינים כתוצאה מהרחקתם, יש להבטיח כי בטרם תיתקבל החלטה בעיניינם – תנתן להם ולהוריהם אפשרות הולמת להשמיע את קולם לפני ההחלטה ולהציג תשתית עובדתית מתאימה, הכרוכה לעתים ומטבע הדברים בקבלת עמדותיהם של גורמים מקצועיים שונים". בפס' 36 עמד כב' השופט פוגלמן על חשיבות הייצוג ומתן זמן להתארגנות לשימוע, כשמדובר באוכלוסייה מוחלשת: "בשים לב לכך שעסקינן באוכלוסייה מוחלשת של מהגרי עבודה אשר שירותי ייצוג משפטיים אינם בהכרח זמינים לה ובהנתן עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית כאשר מדובר בהרחקת נתינים זרים וילדיהם הקטינים שנולדו וגדלו בישראל (אף בהליך דנן מתבצע הייצוג במתכונת "פרו בונו").

...

טרם סיום אבהיר נקודה אחרונה - הרשות טוענת כי פגישות ילדים עם עובדת סוציאלית במקרים שנסיבותיהם כבמקרה שלפניי, נערכות במסגרת פיילוט שנערך בהנחיית מנכ"ל הרשות, המקביל את מתכונת עריכת פגישות אלה לפגישות שנערכות במתקן המסורבים בנתב"ג לפי סעיף ו.1.8 לנוהל הרשות מספר 10.3.0001 "נוהל הוצאת צווי הרחקה ומשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952". אכן, מטרת הנוהל היא להסדיר הרחקה של מי ששוהים בישראל שלא כדין, לרבות ילדים כמתואר בו, והוא כשלעצמו ממילא אינו עומד לבחינה בהחלטה זו. אני סבורה כי הסתמכות על נוהל זה אינה מתאימה לבירור מצבם וטובתם של ילדים המתגוררים בישראל, וודאי שלא את טובתם של מי שנולדו, גדלו והתחנכו כאן כל חייהם, אף שאינם אזרחי המדינה, דוגמת הילדים בעניין שלפניי, שכן מיצוי זכויות הילדים והוריהם במקרים אלה שאינם מוחזקים במתקן המסורבים אינו קצר מועד, אלא הוא כרוך בהליכים משפטיים מתמשכים שבמהלכם הילדים ממשיכים לגור ולהתחנך בישראל, והמדינה כפופה להתחייבויותיה כלפיהם בהתאם לאמנה, כל עוד הם שוהים בתחומה.

אני סבורה כי טובתם של הילדים, במובן של דרך הפעלת הכלים לבירור הנוגעים לילדים של מבקשי מעמד ומערבים גורמי טיפול שונים כמו עובדים סוציאליים, מחייבת כי פגישות כאלה יתקיימו בתנאים שעליהם המליצו המומחים מטעם המערערים.

סוף דבר טובת הילדים מחייבת, לפיכך, כי הריאיון עמם יתקיים על ידי עובדת סוציאלית לחוק נוער המוכשרת לטפל בילדים; תיערך בסביבתם הטבעית, בנוכחות אמם או מלווה אחר לבחירתם, בנפרד מפגישות עם האם לצרכים אחרים; תארך זמן סביר לצורך יצירת אמון לאור החרדה שתוארה בחוות הדעת מטעם המערערים; ויימסר לגביה מידע מוקדם לגבי מטרתה, מיקומה, משכה, המשתתפים בה וכל פרט אחר שיכול להפחית את החרדה ולאפשר לשמור על טובת הילדים במסגרת הליך הבירור עצמו.

בעירעור שלפנינו עותר המערער, האב, לביטול פסק הדין בכל הנוגע למשמורת וההגירה והשבת התיק למותב חדש לבחינה מחודשת של שתי סוגיות אלה, לאחר שזה ימנה מומחה חדש שיבחן את עתירתו למשמורת משותפת על הקטינה ולקביעה כאמור, כמו גם את האפשרות להשאיר את הקטינה בארץ יחד עם האם במשמורת משותפת.

דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות המערער, הן בכתב הן בעל פה, בדיון לפנינו ביום 17.7.2022, באנו לידי מסקנה, כי יש לדחות את העירעור בכל הנוגע לקביעת המשמורת על הקטינה בידי האם והיתר ההגירה שניתן לה, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 משלא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ממצאים שתומכים במסקנה המשפטית שלא מצאנו בה טעות שבחוק.

המערער סומך את טענתו על פסק הדין שניתן בעמ"ש (ת"א) 58966-10-15 פ'ש'ל' נגד ש'ח', 16/10/2016 (להלן: עניין פלוני) וההחלטה שניתנה ע"י המשנה לנשיאה, כב' השופט רובינשטיין בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין - בע"מ 1896/16 פלוני נ' פלונית 31.3.2016 (להלן: החלטת הש' רובינשטיין) ; ועל פסיקה שקדמה לאלו שבמקרים מסוימים בחנה גם אפשרות זו. בעיניין פלוני, נדחתה תביעת האם להתיר הגירתה עם ילדיה הקטינים לחו"ל על בסיס הנחה שהאם תיוותר ותישאר בארץ עם הקטינים אם לא תותר הגירתם עימה.

  הש' רובינשטיין אף לא דן בבקשת הרשות לערער כבערעור עצמו, אלא דחה את בקשת הרשות, הא ותו לא. לענין זה יפים דברי ביהמ"ש העליון, מפי כב' המשנה לנשיא ש. לוין, ברע"א 7152/94 שידלוב נ. קיהן ואח'  פ"ד מ"ט (5) 309, 313: "החלטה בבקשת רשות לערעור אינה קובעת  מימצא ואינה משמשת מעשה בית-דין או תקדים, וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער. ממילא אין מקום להבחין בין החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער לגופו של הענין בין החלטה הדוחה בקשת רשות לערער שלא לגופו של הענין".   כן ראו הדברים שנפסקו ברוב דיעות בביהמ"ש העליון, מפי כב' הנשיא ברק, בבש"א 1481/96 (דנ"א 2401/95) נחמני נ. נחמני ואח' פ"ד מ"ט (5) 598, 606: "המותב הבסיסי של בית המשפט העליון הוא שלושה. פסק-דין שניתן על-ידי מותב זה  הוא פסק-דין של בית המשפט העליון. הוא מהוה תקדים מחייב". יצויין כי הש' רובינשטיין, במקרה אחר בו נידרש לבקשת רשות ערעור בגילגול שלישי ( רע"א 2996/06 שלום ואח' נ. מע"צ ואח', 18.10.2006) הסתייג אמנם מקביעה גורפת, לפיה החלטה של דן-יחיד של ביהמ"ש העליון, שדחה בקשה לרשות ערעור, אינה מהוה הלכה, ואמר כי במציאות היומיומית של בתי המשפט, ההתייחסות להחלטות של ביהמ"ש העליון בדן-יחיד "אינה נטולת "תקדימיות" ( תוך שהוא מציין כדוגמה את ההחלטות בעינייני מעצרים).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות המערער, הן בכתב הן בעל פה, בדיון לפנינו ביום 17.7.2022, באנו לידי מסקנה, כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לקביעת המשמורת על הקטינה בידי האם והיתר ההגירה שניתן לה, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 משלא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ממצאים שתומכים במסקנה המשפטית שלא מצאנו בה טעות שבחוק.

למעלה מן הנדרש מצאנו לנכון להרחיב מעט בטענת המערער לפיה היה על בית המשפט קמא להנחות את המומחית לבחון גם את האפשרות לפיה תישאר הקטינה עם אמה בארץ בהיבט של טובתה, על פני הגירתה עם האם לקנדה.

מעבר לנימוקים אלה שיש בהם, לטעמנו, כדי לאשר את דרך הילוכו של בית משפט קמא ואת תוצאת פסק דינו, נוסיף ונאמר – כשהורה מגיש תביעה להגירה הוא לא מבקש אישור בית משפט להגירתו שלו.

אין אנו סבורים כי יש לשנות מגישה זו ב'הגירה חיצונית', העתקת מקום מגורים של קטין מחוץ לגבולות המדינה.

סבורים אנו שנכון נעשה אם נעמיד את תקופת הביקור בפסח ובחגי תשרי או חנוכה (ההורים יחליטו בעניין זה בהתאם לקרבה בין הביקור בחופשת הקיץ לחגי תשרי) על 18 ימים.