סעיף 3 לחוק מונה שורה של סייגים מנדאטוריים להיתר החניה הנ"ל, דהיינו מקומות שחניה בהם אסורה גם לנכים:
מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו-(4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה
(1) בתוך צומת או בתחום שנים-עשר מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;
(2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי רכב;
(3) בתוך מעבר חציה או בתחום שנים-עשר מטרים לפניו;
(4) בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור – בתוך עשרים מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטרים אחריו, בשני צדי הדרך, ובילבד שמותר להחנות את הרכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר;
(5) בתוך תחום תחנת מוניות המסומן בתמרור שהוצב או סומן;
(6) בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית;
(7) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדה של הדרך;
(8) בשטח פריקה וטעינה שסומן בתמרור (להלן – שטח פריקה וטעינה), במועדים שיועדו לכך בהתאם לתמרור;(תיקון מס' 6) תשע"ז-2017
(9) במקום חניה שהוקצה לרכב מסוים של נכה וסומן בתמרור שבו צוינו פרטי הרכב, ואם צוינו בתמרור ימים או שעות מסוימים – רק בימים או בשעות שצוינו בתמרור.
בעפ"א 58765-05-16 רוימי נ' מדינת ישראל (29.9.16) החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' אקסלרד) לזכות את המערער, אשר לא היה בעל תג נכה וחנה בנתיב הימני בשדרה כאשר בכיוון נסיעתו שני נתיבים שקו מקווקו מפריד ביניהם, תוך שקבע –
"על מנת להרשיע בעבירה הנידונה, על המאשימה לעמוד בנטל שאינו פשוט, והוא להראות כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הועמד הרכב באופן שעלול היה להפריע לתנועה... באין ראיה ממש על הפרעה או יכולת הפרעה, בנתוני השטח ובמועד ביצוע העבירה הנטענת, הרי לא היתקיימו דרישות הסעיף לצורך הרשעה. יתכן שבנסיבות אחרות, היה בהעמדת הרכב במקום כדי להפריע לתנועה. הדברים צריכים להבחן במועד ביצוע העבירה, על כלל הנסיבות והנתונים במקום. על כל אלה על המאשימה להציג ראיות. לעניין זה, אני מקבל את טענת המערער כי עצם העובדה שנהג אחר, הנוסע בנתיב הימני, צריך לעבור לנתיב השמאלי כדי להמשיך בנסיעה, אינה הפרעה לתנועה. אין זאת הפרעה אלא נסיעה שגרתית ותו לו. במהלך נסיעה, נהג מתאים עצמו לנתוני הדרך, עובר נתיב כאשר הדבר נידרש, למשל, כאשר רכב חונה בצד ימין צמוד למדרכה. אין אלה בגדר עיכובים או הפרעות אלא זאת נהיגה רגילה. הצורך לשנות נתיב אינו מצביע בהכרח על כך שהייתה הפרעה לתנועה ונדמה שאם כך נאמר, הרי כל נהג הנוסע במהירות נמוכה מזה שמבקש לנסוע נהג הרכב שאחריו, הרי הוא בגדר מפריע לתנועה שהרי "מאלץ" הוא את האחר לעקוף (הגם שלא על ידי העמדת הרכב).
ברע"פ 7386/14 ****י נ' מדינת ישראל (11.11.14) שאף אליו הפניתה המשיבה, נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעה בגין חניית נכה ב'אדום-לבן' כביש בו מצויים מספר נתיבים בדומה לענייננו, אולם העירעור ובקשת רשות העירעור נדחו מהטעם שאין מקום להתערב במימצא העובדתי של הערכאה הראשונה באשר לקיומה של הפרעה ממשית לתנועה.
...
לעניין זה, אני סבורה כי ניתן להיעזר באמות המידה שקבע המחוקק בסעיף 3 לחוק, כאשר סעיף קטן 3(1) מתייחס לחניה בסמוך לצומת (הכניסה לחניון הקניון היא למעשה צומת) ואוסר על חניה במרחק 12 מטרים מצומת; וסעיף קטן 3(4) עניינו תחום תחנת אוטובוס.
לאור כל האמור לעיל, בנסיבות המקרה שבפניי, כאשר מדובר בחניה בכביש רחב שבו שלושה נתיבים לאותו כיוון ולכן עקיפת הרכב החונה אינה מקימה כל חשש לעצירת כלי רכב בנתיב הנגדי, במרחק גדול בהרבה מ-12 מטר מצומת הכניסה לחניון ובמרחק מספק מתחנת האוטובוס, מצאתי כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה, מעבר לכל ספק סביר, כי מתקיימת אחת הנסיבות לאי-תחולת ההיתר הקבוע בסעיף 2 לחוק.
בהתחשב במכלול הנסיבות הללו, אני סבורה כי היה על הפקחים להפעיל שיקול דעת ולהימנע ממתן דו"ח במקרה זה.
סוף דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
