ביום 15.1.21 הגישו בני הזוג סימון (להלן: "המבקשים" או "סימון") בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל שניתנה בתיק הוצל"פ 12-09702-06-1 (להלן: "התיק") ביום 13.1.21, שלא לפתוח מחדש את התיק.
בהחלטתו מיום 4.3.07 נאמר:
"בעקבות החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב) מיום 18.5.06 עבר הדיון בעיניין נשוא הבקשה לראש ההוצאה לפועל. ואכן בפני ראש ההוצאה לפועל בחדרה מיתנהל הליך. אם המבקשים לא יצליחו בטענותיהם בפני ראש ההוצאה לפועל יוכלו להשיג על החלטת בפני ערכאת העירעור, שהיא בית המשפט המחוזי בחיפה" (הדגש שלי – יא.ב).
...
הדבר היחיד שנאמר בהחלטה, ויכול היה להביא את המבקשים למסקנה האמורה הוא: "אזכיר כי בקשה (בר"ע) קודמת שהוגשה לבית משפט זה ושנדונה בפני כבוד השופט יצחק כהן נתקבלה, וזאת כדי לאפשר למבקשים לטעון את טענותיהם בפני ראש ההוצל"פ, בטרם מימוש הנכס, אך הוא לא ביטל את הליך מימוש הנכס". כלומר, לא רק שאותה החלטה לא ביטלה את הליך המימוש, אלא אין ממש בטענות המבקשים כי לא ניתן להם יומם בפני בית המשפט, לעניין טענת התרמית, או לכל עניין אחר שהעלו.
טענת התרמית נידונה לגופה, כאשר רשם ההוצל"פ דחה טענה זו: "אני דוחה את בקשת החייבים הואיל ולא רק שלא הוכיחו מאומה לעניין התרמית הנטענת, אלא נמנעו מהבאת ראיה כלשהי ועדות כלשהי להוכחתה". החלטה זו שומטת את הקרקע תחת תלונתם של סימון כי טענתם לעניין תרמית לא נבחנה ולא נידונה לגופה.
כנובע מתוצאה זו, נדחות כל בקשות הביניים שהגישו המבקשים במסגרת הבר"ע שבפני, שחלק לא מבוטל מהן כלל לא היו קשורות לבקשת רשות הערעור (כגון הבקשות מיום 4.7.21, 6.7.21 ו-11.7.21), לא נבעו ממנה ולא נדרשו לצורך ההכרעה בה. בין היתר, לאחר העיון בתגובת המשיבים 1-2 לבקשה להורות על המצאת צו ביטול המכר משנת 2003, ולאחר שעיינתי שוב בבקשת המבקשים בסוגיה זו, אני מוצאת לדחות הבקשה.
