בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט צ' ויצמן) מיום 2.11.2023 ברמ"ש 41824-09-23, שבגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעינייני מישפחה בפתח תקווה (השופטת ש' שי) מיום 10.9.2023 בתלה"מ 50984-06-22.

...

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש על מנת למנוע עיוות דין.

בשים לב לכל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסקי-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט צ' ויצמן) ברמ"ש 56544-11-23 מיום 27.11.2023 וברמ"ש 44486-11-23 מיום 3.12.2023, שבגדרם נדחו בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעינייני מישפחה בפתח-תקווה (השופטת ע' בן-דב ג'וליאן) בתמ"ש 64381-07-23 מימים 28.7.2023 ו-25.10.2023.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף בלי להידרש לתשובה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בפ"ת (כב' הש' ש. שי) מיום 10.9.23 (תלה"מ 50984-06-22) במסגרתה הותיר בית המשפט את חלוקת זמני השהות של הקטינים עם הצדדים כפי שקבע בהחלטה קודמת מיום 2.4.23 וזאת בשינוי אחד והוא שעל המשיב להביא את הקטינים לנקודת מפגש בכפר סבא בעת קיום זמני השהות שלהם עם המבקשת וישיבם בתום המפגש למקום מגוריהם בביתו שב *****.

בית המשפט קבע בהחלטתו כי נוכח העובדה שלא הוגשה כל בקשת רשות ערעור על ההחלטה הקובעת את זמני השהות מיום 2.4.23 אין כל מקום לעכב את ההחלטה הנוכחית המותירה את זמני השהות על כנם.

...

**** אחר שבחנתי את הטענות הצדדים ועיינתי עיין היטב בכל התסקירים והדוחות אשר עמדו לפני בית המשפט מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.

דין הערעור להידחות.

אלא שכדברי כב' הש' חיים כהן בעניין ע"א 503/60 וולף נ. וולף (1961) – "נסיוני שלי לימדני שאם הילד הוא בר דעת, הסיכוי שרצונו הוא טובתו גדול, בדרך כלל, מן הסיכון שהוא אינו יודע ומבחין בטובתו שלו. אך תמיד חייב השופט להזהיר עצמו שמא עומד הילד תחת השפעה פסולה, ופיו וליבו אינם שווים...כבודו של אדם הוא, כידוע רצונו, ואף כבודו של הילד הוא רצונו, אלא בו בזמן שרצון אדם, כל אדם, נדחה רק מפני החוק הרי רצון הילד נדחה אף מפני טובתו" ובדומה מצאנו בדבריו של פר' פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 1989, כרך ב, עמ' 220 – "למותר להטעים שבעוד שהתעלמות מרצונו הנחוש של ילד אינה רצויה, העדפת הילד איננה משקפת בהכרח את טובתו. כמו כן, אין להתעלם מן הנזק החינוכי שמתוך גרונו של הילד ידבר אותו הורה שהצליח לפתותו. ובמיוחד מטריד החשש שהעברת ההכרעה לילד, בסכסוך שהוא לא אחראי לו, עלולה לסכן את קשריו של הילד עם ההורה האחר" וכפי שנכתב על ידי ד"ר ד. שרון במאמרו, שיקולים מנחים בסוגיות משמורת כסדרי ראיה, הוצאת משרד העבודה והרווחה, עמ' 33 – "במאבקי משמורת וסדרי ראיה קיימים מצבים לפיהם הורה אחד או שני מכתיבים לילד את רצונו בהסתה פרועה נגד ההורה השני. ילדים, בבלתי אמצעיות שלהם, קשה להם לעשות מעברים מהירים ובמשך הזמן "האמת" של ההורה הופכת להיות האמת שלהם.

בשלב זה יכול כבר ההורה המסית לנקוט בטקטיקה הידועה – "אני לא אומר לילד מה לעשות, תשאל לרצונו – הוא לא רוצה לבוא אליך ואני לא יכול להכריח אותו – אפשר להכריח ילד בניגוד לרצונו?" במצבים אלה השימוש במושג רצון הילד הינו מסוכן מפני שנותן לילד כוח כמעט שטני שאין לו" מתוך שכך מצאנו פסיקה דוגמת פסיקתה של כב' הש' סביונה רוטלוי בעניין עע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ נ. א.פ. .מ (1998) – "במקרה הנוכחי שוכנעתי... כי רצונו של ר' הינו פרי הסתה של המערער ואיננו מהווה ביטוי לרצונו הכן והאמיתי ולפיכך אינו פרי בחירה חופשית שלו... לפיכך אי מקום להתחשב בו ואי מקום לתת לו משקל מכריע, בוודאי שאין מקום לתאר רצון זה כמושג הזהה עם טובתו..." (וכן ראו בדומה בע"מ (ת"א) 1155/03 פלוני נ. פלונית (2004)).

והנה בנדון אל מול הסכמה ונכונות מצד המשיב לכל טיפול מתרים ומקדים שהוצע על ידי בית המשפט מצאנו את סירובה של המבקשת לקידומם של טיפולים ואבחונים ואת התנגחויותיה של המבקשת עם הגורמים מטפלים.

אין כל סיבה כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת הרחב של הערכאה הדיונית בעניין זה. מכלל הנימוקים המפורטים מעלה לא מצאתי להיענות לבקשת המבקשת וערעורה נדחה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעינייני מישפחה בפתח תקווה (כב' השופט א. אליעז) שניתנה ביום 25.2.24 בת"ע 17633-04-20, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לחתימת בית המשפט על פסיקתא בה מפורטות שאלות ספציפיות שהמומחה מתבקש להשיב עליהן.

...

להלן השתלשלות העניינים הרלוונטית לבקשה שבפני: בהחלטה מיום 25.12.23 נעתר בית המשפט לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה/ פסיכוגריאטריה במטרה להגיע לחקר האמת נוכח טענות בדבר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה במועד בו היא נערכה, ולשם כך מונה פרופ' X.X. מאחר שהבקשה התבקשה בשלב ההוכחות, חוייב המבקש בהוצאות בסך 7,500 ₪ וכן נקבע כי בשלב זה ישא הוא במלוא שכ"ט המומחה.

הוסיף בית המשפט קמא, וקבע בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם טענת האפליה בין צו שניתן בתיק זה, לבין צו שניתן בתיק אחר (בעניין עיזבונה של קרובת משפחה אחרת של הצדדים), דינה להידחות, משום שבמקרה האחר לא היתה התנגדות לנוסח הפסיקתא, ואילו במקרה זה המשיבים מתנגדים לנוסחה.

לטענת המבקש, בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: המומחה מונה לבקשת המבקש על מנת שיתן חוות דעת באותן שאלות שנוסחו בפסיקתא, והיה על בית המשפט להיעתר לנוסח הפסיקתא שהרי זו הסיבה למינוי המומחה; בית המשפט פסק באופן שונה בשני תיקים של שני בני משפחה אף שגם בתיק האחר לא היתה הסכמה לנוסח הפסיקתא; מדובר בהכרעה עקרונית, שכן זכותו של כל מתנגד לקיום צוואה להתוות את הדרך שבה הוא חפץ לנהל את הליך ההתנגדות.

הטענה בדבר החלטות שונות שניתנו בתיקים שונים נדחית, מהטעם שערכאת הערעור אינה מתייחסת להחלטות שניתנו בתיקים אחרים.

אף ללא התייחסות בית משפט קמא לעניין זה, היה דין בקשת המבקש להידחות.

כפי שקבע בית משפט קמא, אף אני סבורה כי השאלות שהוספו בפסיקתא והופנו למומחה, אינן מתאימות להתברר במסגרת חוות הדעת, בהיותן שאלות היוצאות מנוקדת מוצא שנוייה במחלוקת.

הנה כי כן, כאמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט, ועל כן נדחית בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעינייני מישפחה בפתח תקווה שניתנה ביום 3.2.24 בתיק תה"ס 27272-04-22, וזו לשונה: "משעיינתי בטענות הצדדים בבקשה ובתגובה לה מצאתי לדחות את הבקשה.

...

דומני כי אין צורך לפרט מעבר לאמור לעיל את טענותיהם המפותלות, והמנוסחות באריכות יתירה של הצדדים- אשר מקומן להיטען בפני הערכאה הדיונית- על מנת להגיע למסקנה כי ההחלטה לוקה בחוסר הנמקה, דבר המצדיק את קבלת הבקשה, מתן רשות ערעור, דיון בבקשה כבערעור וקבלת הערעור.

כאמור, דין הערעור להתקבל.

ר' רע"א 9118/16 קוריאה מוטורס ואח' נ אברהם אונגר ואח', 14.12.16, שם נאמר: "7. אינני נדרש כלל ועיקר לטענות הצדדים לגופו של עניין בנוגע להחלטה על זימונו או על אי- זימונו של עד כזה או אחר, שכן בהעדר הנמקה, אין בידי לקבלן או לדחותן...

כאמור, ההחלטה נעדרת נימוק, ועל כן אין מנוס מביטולה והחזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שתינתן החלטה כהלכתה, לאמור, תיאור הבקשה בה עסקינן, טענות הצדדים והכרעה מנומקת בסוגיה שבמחלוקת.