בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בביטול פסק דין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' הס) בת"א 1703-01-23 מיום 31.03.2024, בגדרה נפסקו לחובת המבקשת הוצאות על סך 80,000 ש"ח, בגין אי קיום החלטות בית משפט קמא בעיניין הליכים מקדמיים (להלן: ההחלטה); ובהמשך, ביום 04.05.2024, הופחת סכום ההוצאות לכדי 62,000 ש"ח, בעקבות בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהוגשה מטעם המבקשת.

מן העבר השני, נקבע בעבר כי סעיף 1(8) אינו חל מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה בה קבע בית המשפט כי הוא מתנה את ביטולו של פסק דין בחיוב מבקש הביטול בהוצאות (רע"א 3400/15 באביי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (27.08.2015); ראו גם: רע"א 8570/21 דוד נ' עו"ד ארנון אפרים ז"ל, פסקה 7 (27.12.2021) (להלן: עניין דוד); השוו: רע"א 3127/16 עובדיה נ' אורי, פסקה 25 (01.06.2016)).

...

בתום הדיון שהתקיים ביום זה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בגדרה הודגש כי, בסופו של דבר, המבקשת "לא הגישה דבר. לא הגישה דיווח על הדיון המקדמי, לא הגישה רשימת עדים, לא הגישה רשימת בקשות ולא הגישה תגובה לרשימת העדים מטעם הנתבעים [המשיבים – ח' כ']". אומנם, הובהר כי במסגרת הדיון ציין בא כוחה כי הוא השלים את הליך גילוי המסמכים, אך עם זאת, העיר בית משפט קמא, כי המשיבים טענו מנגד "[ש]מדובר רק במתן גישה לכאורית לתיקיית מסמכים מבלי שניתן להם תצהיר גילוי מסמכים". בהתאם לכל האמור, הוער כי ראוי היה לבחון את דחיית תביעתה של המבקשת, זאת לא רק בשים לב לכך שהיא לא עמדה, לכאורה, בחובות המוטלות עליה מכוח התקנות, אלא גם משום "[ש]ללא עדים, הרי התובעת לא יכולה להוכיח את תביעתה וניתן היה לדחות את תביעתה". יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי ניתן להסתפק בפסיקת הוצאות, אשר צריך שיביאו בחשבון "את מכלול הנסיבות, לרבות הדיון הקודם וכמובן היקף הסיכון של הנתבעים בתביעה משמעותית שכזו". בנתון לאמור עד כה, פסק בית משפט קמא הוצאות על סך 80,000 ש"ח לחובת המבקשת, כאשר 60,000 ש"ח מתוכם ישולמו לטובת המשיבים; והסכום הנותר, על סך 20,000 ש"ח, ישולם לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה, בלא צורך בתשובת המשיבים.

אולם, בהתאם לכל האמור לעיל, מובן כי אין מנוס מדחיית הבקשה שלפניי, זאת בשל הוראת סעיף 1(8) לצו.

סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 6992/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: AGODA COMPANY Pte. Ltd. נ ג ד המשיב: שי צביה צד קשור: היועצת המשפטית לממשלה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.6.2022 בת"צ 9139-05-18 שניתנה על ידי כבוד השופטת מיכל עמית-אניסמן תאריך הישיבה: ז' בשבט התשפ"ג (29.01.2023) בשם המבקשת: עו"ד אסף רנצלר; עו"ד עופר קובץ'; עו"ד אורי לבנת בשם המשיב: עו"ד אוהד רוזן; עו"ד נטע סרוסי בשם היועצת המשפטית לממשלה: עו"ד לימור פלד ][]פסק-דין

ואם יכולה אגודה להקפיד לטובת לקוחותיה באוסטרליה, בהונג-קונג, בארה"ב, בדרום קוריאה ובמקומות נוספים, על הוראות הדין החלות במדינותיהם, מדוע לא תעשה כן ביחס ללקוחותיה הישראליים? מכל מקום, משעניין זה לא עמד לפני בית משפט קמא, נמנע מלהוסיף להדרש לו בפסק דין זה, ונמקד מבטנו בסוגיית בררת הדין – היא הסוגיה העיקרית בה עוסקת בקשת רשות העירעור דנן.

לטענת פייסבוק, בשל תחולת תניות אלו היה על בית המשפט המחוזי לדחות על הסף את הבקשה לאישור, אך הוא לא עשה כן. לאחר שהכיר במסמך "תנאי השמוש" כחוזה אחיד, דחה בית משפט זה, בדונו בעירעור על החלטת בית המשפט המחוזי, את טענת פייסבוק ביחס לתניית השיפוט הזר (כפי שהוזכר בפיסקה 5 לעיל), אך קיבלה ביחס לתניית בררת הדין, וקבע כי לא הוכח שמדובר בתניה מקפחת שדינה בטלות.

...

מקובלת עליי מסקנת חבריי כי באספקלריה של כללי ברירת הדין במשפט הישראלי, חלים בענייננו דיני הנזיקין הישראליים, לרבות חוק הגנת הצרכן (בעניין זה מקובלים עליי המבחנים שמציע חברי, להכרעה בשאלת "מקום ביצוע העוולה" בנסיבות מהסוג הנדון).

ואולם, אני סבורה כי יש בכך כדי ללמד על מורכבותה של הכרעה כללית וגורפת בסוגיה, באופן שתומך בהימנעות מהכרעה שיפוטית בה, לא כל שכן כאשר הדבר אינו נחוץ, כבענייננו.

לסיכום, איני סבורה כי יש מקום בענייננו לקבוע כלל גורף, שלפיו תניית ברירת דין אשר מתנה על תחולת הדין הישראלי, בחוזה אחיד בין תאגיד גלובלי הפועל בישראל לבין צרכנים פרטיים ועסקים זעירים, היא "מקפחת בהגדרה". קביעה גורפת זו חולשת לא רק על הוראות חוק קוגנטיות בדין הישראלי, כבענייננו, אלא גם על הוראות חוק דיספוזיטיביות, וממילא לא נדרשת להכרעה במקרה דנן.

בבית המשפט העליון רע"א 3006/24 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: מיכאל יפת נ ג ד המשיבים: 1. בן חיל יפת 2. גלעד יפת 3. יפתח יפת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) מיום 21.3.2024 בע"א 16047-03-24 בשם המבקש: עו"ד אורלי בראונשטיין בשם המשיבים 3-2: עו"ד אריאל מינקוביץ; עו"ד אליהו מינקוביץ ][]החלטה

הלכה היא כי: "קבלת בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה שהוגשה אליו, כערכאת ערעור, לעיכוב ביצוע פסק דינה של הערכאה הדיונית, אמורה להעשות במשורה, כאשר הדבר נידרש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין" (רע"א 7421/22 לוי נ' בן שלום ביסוד המעלה 11 בע"מ, פסקה 13 והאסמכתאות שם (23.11.2022)).

ברם, גם אם אניח כי טענה זו הנה טענה שאין מקום לדחותה על הסף, הרי שטענה זו נדחתה זה מכבר, לגופה, במסגרת הליך אחר שנקט המבקש: המבקש הגיש תביעה, לבית המשפט המחוזי, בטענה זהה לטענה הנ"ל לעניין אי-קיומו של מעשה בית דין באשר לתוספת הבנייה (ת"א 17838-03-07), בגדרה התבקש, בין היתר, הסעד: "להצהיר כי 'תוספת-הבנייה' לא נכלה בהסכם המכר, ו/או כי הסכם המכר מבוטל". תביעה זו סולקה על הסף מהטעם שפסק דינה של השופטת שטופמן מקים מעשה בית דין.

המבקש ערער על פסק הדין אשר סילק את תביעתו על הסף, לבית משפט זה (ע"א 9743/07), והפסיד פעמיים: פעם אחת בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה בהחלטת השופט א' א' לוי (שאוזכרה לעיל); ופעם נוספת בעירעור עצמו, אשר פסק הדין שניתן בו הותיר על כנו את הקביעה כי קיים מעשה בית דין: "בצדק דחה רשם בית המשפט המחוזי את התביעה על הסף מטעמי מעשה בית דין, לאחר שמצא כי המחלוקת בדבר תוקפו של המכר למימוש המשכנתא כבר הוכרעה לגופה בהליך הקודם בין אותם צדדים. משקיימת זהות עילה וזהות בין הצדדים המתדיינים, קם מעשה בית דין". לכן, למעשה, טענתו של המבקש אינה רק שפסק דינה של השופטת שטופמן אינו מקים מעשה בית דין, אלא גם כי פסק דין מאוחר של בית משפט זה ב-ע"א 9743/07, אשר קבע ההפך, הוא מוטעה ולכן ניתן כביכול להיתעלם ממנו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו וכמובהר להלן, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלפיה לא ניתן עיכוב ביצוע.

אשר על כן – הבקשה נדחית, ולצידה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

בבית המשפט העליון רע"א 2098/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: סרגיי אדונייב נ ג ד המשיבה: בנק לאומי לישראל בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 14.2.2024 בת"א 17730-03-23 שניתנה על ידי כב' השופטת ר' ברקאי בשם המבקש: עו"ד שמוליק קסוטו; עו"ד בלה פלד; עו"ד מורן קרונברג ][]החלטה

לאור האמור עתר המבקש כי בית המשפט יצהיר כי בנק לאומי לא היה רשאי לחסום את חשבון הבנק שלו ללא כל הודעה מוקדמת וללא מתן זכות תגובה; ויורה לבנק לבטל את חסימת החשבון.

עמדה זו מנוגדת להוראה הקבועה בסעיף 2 לצוו בתי המשפט לפיה ניתן לערער על החלטות שנקבעו בו רק במסגרת העירעור על פסק הדין; ולפסיקה, שדחתה בקשות רשות ערעור שעסקו בסדר הבאת הראיות, גם אם הן הוגשו במסגרת בקשות רשות ערעור שעסקו בהחלטות נוספות שניתן היה לערער עליהן ברשות (ראו עניין שטנדל; ועניין דיוויס).

...

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, אני סבורה כי דינה להידחות, וזאת אף ללא צורך בתשובת הבנק.

אינני מקבלת את עמדת המבקש לפיה ניתן לדון בבקשת רשות ערעור על החלטה שנמנית בצו בתי המשפט, כל עוד היא הוגשה כחלק מבקשת רשות ערעור העוסקת בנושאים נוספים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 4376/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: גיאו - בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ (בפירווק) נ ג ד המשיבים: 1. דוד אמסל עו"ד - מפרק החברה 2. בנימין ברכה 3. חב' לשם (ד.נ.) טכנולוגיות בע"מ 4. הממונה על הליכי חידלות פרעון ושקום כלכלי 5. יששכר בר הלל, עו"ד בתפקידו ככונס נכס של חב' אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.4.2024 בפר"ק 43214-09-13, שניתנה על ידי כב' השופטת ח' פלינר בשם המבקשת: עו"ד יעקב אמסטר ][]החלטה

הטענות בבקשת רשות העירעור במסגרת בקשת רשות העירעור נטען כי ההכרעה ביחס לחוב של בנק לאומי נעשתה במירמה או ברשלנות רבתי, וכי היא מנוגדת לפסקי דין של בית משפט זה. לטענת חברת השקעות, בדרישת התשלום שהועברה אליה מטעם כונס הנכסים התגלו על-ידיה טעויות חישוב כגון חיוב שכ"ט בכפל וטעויות בסכומים נוספים.

לשיטתה, היה על בית המשפט לבחון את הסתירות בין פסק הדין בתביעת החוב לבין ההכרעות השיפוטיות שקדמו לו; ובהתאם לכך – להתערב ולבטל את פסק הדין בתביעת החוב.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים.

בהתחשב בכך; כמו גם בכך שהמבקשת לא ביססה חשש שלפיו אם יועברו הכספים, לא ניתן יהיה להשיבם ככל שבסופו של דבר ייקבע שיש להשיבם לידיה (כאשר בשלב זה נדחו טענותיה על-ידי בית משפט קמא, וכלל לא נטען כי בכוונתה לנקוט בהליכים אחרים) – אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לפיה אין לעכב את העברת הכספים לידי כונס הנכסים.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.