בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין פירוק שיתוף בנכס מקרקעין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4152/21 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקש: שמעון חלפון נ ג ד המשיבים: 1. קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ 2. נתנאל גרופ בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 52095-05-21 מיום 3.6.2021 שניתנה על ידי כב' השופט יהושע גייפמן; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד יוגב חלפון ][]החלטה

בשנת 2019 הוגשה תובענה לפירוק שתוף במקרקעין בבית המשפט השלום בהרצליה (ת"א 50914-05-19.

המבקש לא ערער על הסכם המכר, וחלף זאת, כעבור מספר חודשים, ביום 26.5.2021, הגיש את התובענה דנן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובה עתר בבקשה לקבל סעד הצהרתי, לפיו בין המשיבות ובינו התגבש הסכם מחייב, הקובע כי בנגוד להסכם המכר, הנכס יוותר בבעלותו, והמשיבות יספקו לו שירותי בנייה (להלן: תובענה לסעד הצהרתי).

בית המשפט המחוזי קבע, כי סכויי התביעה אינם גבוהים, וזאת ממספר טעמים: בכתב התביעה בתביעת פירוק השתוף וכן בדיונים שהתקיימו בה, בנוכחות בא-כוח המבקש, הודגש כי רק הסכם חתום יחייב את המשיבות; במכתב ששלח בא-כוח המשיבות ביום 22.3.2021 ובדיון שהתקיים בבקשה לצוו מניעה זמני, הסכימו הצדדים על כך שכריתת הסכם, הכרוך בשינוי הסכם המכר, מותנית באישור המשיבות, כונס הנכסים ובית המשפט, ואילו אישורים כאמור לא ניתנו; מעיון במסמכים שצורפו לבקשה לצוו מניעה זמני, עולה כי לא נתמלאה דרישת המסוימות – בני משפחתו של המבקש, ולא המבקש, שוחח עם מתווך בשם אלי אשכנזי, שאינו נציג מטעם המשיבות, ומשכך נעדר הסמכות להציע הצעה מחייבת; וכי המבקש לא צירף ראיה המעידה על הודעת הקיבול.

משכך, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בעיניין זה, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל, רע"א 2916/18 בנק הפועלים נ' חנאי, פסקה 9 (25.6.2018); רע"א 2664/19 ראובני נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, פסקה 5 (16.4.2019)).

...

לא ראיתי טעם להתערב במסקנה זו. ואנמק בקצרה.

מכאן קצרה הדרך למסקנה הבלתי נמנעת כי יש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה.

סוף דבר: בקשה רשות הערעור נדחית איפוא, וממילא נדחית בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה בצידה.

בבית המשפט העליון רע"א 1577/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.1.2023 (כב' השופטת י' בלכר) ב-ת"א 55150-01-13 בשם המבקשת: עו"ד אסנת הרכבי-לוי ][]החלטה

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור טוענת המבקשת כי רשם ההוצאה לפועל, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למימוש הנכס, היתעלם מהיותו של הנכס בבעלות משותפת של המבקשת והמשיב 3, וכן מההערה הרשומה לטובתה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין.

כן נטען כי על מנת לממש את זכותו של המשיב 3 בנכס יש לעתור לפירוק שתוף, ובמסגרת זו הייתה ניתנת למבקשת זכות סרוב ראשונה לרכישת חלקו של המשיב 3 בנכס.

בעניינינו, נראה כי יש בסיס לקביעת בית המשפט המחוזי בקשר לסכויי ההליך, ולו מהטעם של סמכות עניינית (סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לעינייני מישפחה)).

...

הבקשה שבפניי היא למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני.

אלא שגם לו דעתי הייתה כי הצדק עם המבקשת (ולא כך הדבר, כפי שיובהר להלן), הרי שאין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור וליתן צו מניעה זמני כמבוקש, בהיעדר תיק עיקרי שהצו יינתן במסגרתו.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 1353/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: שון קרמנשהצ'י נ ג ד המשיבים: 1. דוד שונפלס, עו"ד 2. כונס הנכסים הרישמי 3. ביזאן טיזאבי 4. אריאל שוב, עו"ד 5. רוהי (רוהללה) קרמנשהצ'י בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 1727-04 מימים 7.2.2023, 8.2.2023 ו-14.2.2023 שניתנו על ידי כב' השופטת א' לושי-עבודי בשם המבקש: עו"ד יהודה טלמון בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: בשם המשיב 3: בשם המשיב 4: בשם המשיב 5: בעצמו עו"ד אסף ברקוביץ עו"ד מיכאל שחור; עו"ד רוני א. כהן בעצמו עו"ד רפאל רייטן ][]החלטה

יוער כי בית משפט קמא (כב' השופט ח' ברנר) ציין בהחלטה מיום 23.5.2010 כי העובדה שהחברה פורקה זה מכבר, ובכל זאת מנהלת נכסי מקרקעין בישראל, מעוררת "תמיהה של ממש". תחילה הוחזקו מניות החברה על-ידי ארבעה אחים ממשפחת קרמנשהצ'י (החייב; אירג' – אביו המנוח של המבקש (להלן: המנוח); האח נורמן (להלן: נורמן) אשר כפי שיתואר ביקש בשלב מסוים לרכוש את המניות; וד"ר השמטולה).

ואולם, למרות שהמבקש אינו זכאי לערער על ההחלטה מיום 7.2.2023, הוא בעל זכות עמידה ביחס להחלטה מיום 8.2.2023 – שעניינה בבקשה שהגיש המבקש עצמו לבית משפט קמא.

משום כך, ישנו משקל בעניינינו לאנטרס ההסתמכות של המשיב 3, אשר היה מעורב בהליך מזה זמן רב, שיתף פעולה עם הנאמן ועם בית המשפט לאורך כל הדרך, העלה את סכום הצעתו המקורית ואף גיבה אותה בשיק בנקאי במועד בו הוא נידרש לעשות כן, כדי להוכיח את רצינות כוונותיו.

...

על כל האמור יש להוסיף כי האינטרס הנטען של המבקש לרכוש את המניות אינו מצדיק כשלעצמו את המסקנה לפיה יש לנקוט בהליך התמחרות נוסף.

ההחלטות מיום 14.2.2023 – משנקבע כי דין ההחלטה מיום 8.2.2023 להידחות לגופה, אין עוד טעם לדון בהחלטה בבקשה לעיון מחדש שהוגשה על החלטה זו. באשר להחלטה להשלמת הליך המימוש – משנדחו יתר ההחלטות ברי כי גם דינה של החלטה זו, שהיא פועל יוצא של יתר ההחלטות ונובעת מהן – להידחות.

סוף דבר; בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון בע"מ 6857/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים צ' צפת, ע' רביד ו-נ' שילה), מיום 14.09.2022 בתיק עמש 15669-04-21 בשם המבקשת: עו"ד מיטל מזרחי בשם המשיבים: עו"ד חשן גלעד ][]החלטה

יצוין, כי עוד קודם לחתימת הסכם המכר, ביום 28.4.2006, חתמו בנות הזוג על הסכם ביניהן שלפיו נכסים שיירכשו על-ידן במשותף יתחלקו ביניהן באופן שווה (להלן: ההסכם הראשון).

כמו כן, לאחר חתימת הסכם המכר, ביום 14.10.2010, חתמו בנות הזוג על הסכם נוסף, שבו הוסכם כי ההסכם הראשון מבוטל, וכי הדירה תחולק באופן שווה בין בנות הזוג, למרות הרישום במירשם המקרקעין (להלן: ההסכם השני).

עוד נפסק, כי יש לדחות תביעת שיפוי שהגישה המבקשת נגד המשיבה, בשים לב לכך שהמבקשת חויבה כאמור לשלם רק שישית מהחזרי המשכנתא ושישית מהתמורה החוזית; וכי אין לקבל את תביעת המבקשת לפירוק שתוף בדירה בדרך של מכירתה לצד ג'.

סוף דבר: בקשת רשות העירעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בעינייני מישפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

]השופטת י' וילנר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ונ' שילה) בעמ"ש 61566-03-22 מיום 15.1.2023, שבגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטה ועל פסק-דין של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב – יפו (החלטת השופט א' בן ארי ז"ל בתמ"ש 34947-11-09 מיום 18.4.2012; ופסק דין של השופטת ו' שביט פינקלשטיין בתלה"מ 22662-03-19 מיום 10.2.2022), שבמסגרתם נקבע כי המשיב רכש 7% מזכויות הבעלות בדירה שרשומה על-שם המבקשת.

החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בהחלטתו מיום 18.4.2012 (להלן גם: ההחלטה) קבע בית המשפט לעינייני מישפחה, כי אומנם ראוי להעלות על הכתב הסכמה בדבר רכישת זכויות בעלות בנכס מקרקעין, עם זאת, נקבע כי קיימות ראיות נסיבתיות לקיומו של הסכם בעל-פה כאמור, שעיקרן העובדה כי הצדדים פנו ליועצת פינאנסית, לצורך מתן חוות דעת בשאלת הקף הזכויות של המשיב בדירה (להלן: היועצת הפינאנסית); כמו גם העובדה שהעברת הכספים על-ידי המשיב החלה לפני שנולד הקטין, ונמשכה לאחר שהמשיב עזב את הדירה.

לפיכך, החלטתי לידון בבקשת רשות העירעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותי לפני תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בעינייני מישפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

דרישת הכתב בעיסקאות במקרקעין סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מיסמך בכתב". הלכה עמנו, כי דרישה זו איננה ראייתית גרידא, כי אם גם מהותית וקונסטיטוטיבית, שבלעדיה אין תוקף לעסקה כאמור (ראו, מני רבים: ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מינהלי עיזבון בידרמן, כו(2) 781 (1972); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפרוק), פ"ד לג(2) 281 (1979); ע"א 986/93‎ קלמר‎ ‎נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 190 (1996) (להלן: עניין קלמר); ע"א 3158/20 אחי תקומה בע"מ נ' משולם, פס' 5.

בין עיסקאות במקרקעין לדיני השתוף הזוגי בעניינינו, בית המשפט לעינייני מישפחה קבע, כאמור, כי הייתה בין הצדדים הסכמה שבעל-פה, שלפיה המשיב ירכוש זכויות בדירה תמורת סכומי כסף שיעביר למערערת (להלן גם: הסכם המכר שבעל-פה); ובית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערב במימצא עובדתי זה. אלא שבית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעניינינו, מתן תוקף משפטי להסכם המכר שבעל-פה אינו מותנה בקיומו של מיסמך בכתב.

...

בסך-הכל, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2005 לחודש מרץ 2008 העביר המשיב למערערת סכומים המצטברים לסך של 349,091 ש"ח. בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המבקשת, שבמסגרתה טען כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר בעל-פה, שלפיו המשיב ישלם לתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא שנטלה המבקשת, וכן יישא בעלות של שיפוצים שנערכו בבניין שבו נמצאת הדירה, ובתמורה ירכוש זכויות בדירה.

אם כן, משאין בענייננו מסמך בכתב, אשר מסדיר את הסכם המכר הנטען בדירה, ומשלא קמה בנסיבות דנן "זעקת הגינות" כאמור – המסקנה היא כי אין בענייננו הסכם בעל תוקף משפטי, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירת המערערת.

מעבר להסתמכות על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, קביעת הממצא העובדתי האמור הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט לענייני משפחה ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך.

לפיכך, ובהינתן שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, לא כל שכן במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (23.6.2009)); וכי הכלל האמור מקבל משנה תוקף, כאשר הקביעה העובדתית הנדונה הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ראו, מני רבים: רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי, פס' ז' (17.12.2007)) – הרי שלא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית בדבר קיומו של ההסכם שבעל-פה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל הקביעה שלפיה המשיב רכש 7% מהזכויות בדירה.