בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין התליית רישיונות רוקחים

בנוסף, גם מקום בו סבורה ועדת המשמעת שהרוקח עבר עבירת משמעת, עומד לרשותה מיגוון סנקציות לפי סעיף 56 ט"ז לפקודת הרוקחות: התראה, נזיפה, קנס, התליית רישיון, ביטול רישיון או רישום כעוזר רוקח או התלייתם לפרק זמן שלא יעלה על חמש שנים, וכן קביעת תנאים והגבלות שיחולו על הרוקח, לרבות חיובו לעבוד בפקוח רוקח אחראי.

שירות המבחן המליץ בעיניין קינדו להמנע מהרשעתו וליתן כנגדו צו של"צ. ואולם, בית משפט השלום החליט להרשיעו בציינו בהכרעת הדין: "העבירה בה הורשע (המבקש) של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, במטרה להכשילו, עת היה בגילופין, אינה עומדת בשום אופן בתנאי הילכת כתב". בית-המשפט המחוזי דחה את עירעורו של קינדו בציינו: "בשים לב למהות העבירה ולהתנהגותו של (המבקש), אשר תקף שוטר בעודו בגילופין, והשתולל באמצעות בעיטות ברגליו, בניסיון לנגוח את השוטר בראשו". בקשת רשות העירעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה.

נוסיף, שעל החלטת ועדת המשמעת קיימת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 56יח של פקודת הרוקחות.

עולה מן האמור לעיל, שהשאלה אם יש בהרשעה משום השלכה על המשך עבודתו של המשיב כרוקח, מוסדרת על-פי פקודת הרוקחים, אשר מגדירה מהי עבירת משמעת, וכן קובעת טרבונל המוסמך על-פי דין לקבוע האמנם מדובר ב"עבירת משמעת" כהגדרתה בפקודת הרוקחות, ומפרטת שורה של אמצעי ענישה שמוסמך הטריבונל להטיל על מי שנקבע כי ביצע עבירת משמעת, וכן מוסדרת אפשרות הגשת ערעור על החלטת ועדת המשמעת.

...

כך גם ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חליחל (8.5.06) בעמ' 8: "תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה(4) 313, 318). בבואי לפסוק בערעור זה, הבאתי בחשבון לא רק את המלצות שירות המבחן, כי אם גם את משמעויותיהן ותוצאותיהן של העבירות שבהן הורשעו המשיבים". לעניין החשש שמביע המשיב באשר להמשך העסקתו כרוקח, לרבות החשש שההרשעה עלולה לפגוע בהעסקתו במקומות עבודה ציבוריים, וכן החשש שההרשעה תפגע בהמשך התפתחותו המקצועית או ברצונו ללמוד לימודי תואר שני, סבורים אנו, שלא עלה בידי המשיב להציג תשתית שיהא בה כדי לתמוך בטענתו זו. כמובן, שאיננו מתעלמים מכך שעצם הרשעתו של אדם, ובוודאי כאשר אין לחובתו הרשעות קודמות, יש בה כדי לגרום לו לחוסר נחת ולפגיעה בדימויו העצמי, ואולם, לא ניתן לקבוע שהרשעתו של המשיב תפגע פגיעה חמורה בשיקומו.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את ערעור המדינה, מבטלים את גזר-דינו של בית משפט קמא מיום 23.11.20, ומרשיעים את המשיב בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 של חוק העונשין (שלוש עבירות), וכן הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 של חוק העונשין.

אנו מורים על החזרת התיק לבית משפט קמא, על-מנת לגזור את עונשו של המשיב.

בבית המשפט העליון בר"ש 1661/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: הרוקח תייסיר חמאדה נ ג ד המשיב: מדינת ישראל משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מזרחי) בעש"א 264-08 מיום 13.2.12 בשם המבקש: עו"ד פארס בריק בשם המשיב: עו"ד מיקי חשין ][]החלטה

טענה בדבר סטיה מהסדר הטיעון נשמעה גם שם. בית המשפט קבע באותו עניין: "כפי שצוין, עוסק פסק הדין בעיניין פלוני בהסדר טיעון שהושג במסגרת הליך פלילי והוא קובע עקרונות לעניין אימוצו ולעניין הסטייה ממנו במקרים ראויים. המקרה שבפנינו, לעומת זאת, עניינו בקובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים, ואין זה מובן מאליו כי יש לגזור גזירה שווה מהתם להכא. השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנדון הנו השיקול של הגנה על האנטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מיקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים (ראו: [...]) לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל (ראו: [...]). על פי רציונל זה המונח ביסוד הענישה בהליכים משמעתיים, יכולה להשמע הטענה כי יש לאפשר מרחב גדול יותר לסטייה מהסדר טיעון שהושג בין הצדדים בהליך משמעתי, מקום שבו לא ניתן משקל ראוי והולם לאנטרס הצבורי, אף אם נגרמת בשל כך פגיעה לעבריין המשמעת ששינה את מצבו לרעה והודה במעשים שיוחסו לו בהסתמך על הסדר הטיעון. יתר על כן, הפגיעה הנגרמת לעבריין המשמעת כתוצאה מן ההחמרה בעונשו מעבר למוסכם בהסדר הטיעון, קשה פחות מזו הנגרמת לעבריין הפלילי שכן, הסנקציות המוטלות במישור המשמעתי - התליית רישיון למשל - יש להן השלכה על עסוקו של עבריין המשמעת, ואילו הסנקציות הפליליות כרוכות לא אחת בשלילת חירות" (עניין לאור, 363 – השופטת חיות).

...

כבית המשפט המחוזי, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתו של הנשיא זיילר ואף מסכים אני להנמקתו.

לעניין הפער בענישה, בית משפט זה עמד על טענה זו בציינו: "אין בידי להיעתר לבקשה זו. אכן, פער ענישה בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור מצדיק לעתים מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05)), ולעניין זה, אין חולק כי הקנס אשר הושת על המבקשים בבית-המשפט המחוזי חמור במידה ניכרת מזה שנקבע בבית-משפט השלום. יחד עם זאת, פער הענישה בין הערכאות נובע מחריגה מופרזת לקולא בגזר הדין המקורי, בו לא ניתן משקל הולם לחומרתן של העבירות, היקפן העצום ומדיניות הענישה הנוהגת. ובמלים אחרות, בית המשפט המחוזי אך תיקן טעות שנפלה בפסיקתה של הערכאה הדיונית" (לעניין זה ראו רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2008); רע"פ 4123/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.05.07); רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 09.05.06))" (רע"פ 6919/09 מולכו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט לוי, פסקה 4).

התוצאה כשלעצמה ראויה, שכן הליכי המשמעת נועדים - כעולה מפסיקה רחבה - לשמירה על תדמית הגורם (במקרה דנא מקצוע הרוקחות) ואמון הציבור בו. איני נעתר איפוא לבקשה.

ערעור על החלטת וועדת המשמעת שהוקמה מכח סעיף 56ב לפקודת הרוקחים (נוסח חדש), התשמ"א - 1981 (עוה"ד י' חיות, מגר' מ' אבו פול, מגר' ח' שור) (להלן - "הפקודה" ו - "הועדה") מיום 20.3.23 (להלן - "ההחלטה"), בה הורתה על התליית רישיון המערער לעסוק במקצוע רוקחות למשך תשעה חודשים.

במהלך שנת 2019 העביר המערער כ - 350 קופסאות מתוך 1,419 הקופסאות המכילות את התרופות שיועדו להשמדה, לידי אדם שאינו ידוע, כשהאחר העביר את התרופות לשטחי הרשות הפלסטינאית.

לבקשת בית המשפט השלימו הצדדים טיעוניהם באשר לרף אמצעי המשמעת הנוהג במקרים כגון דא. מטיעוני הצדדים, ובפרט מהפניותיהם לפסיקה משמעתית קודמת בעיניינם של רוקחים שפעלו שלא כדין בקשר לתרופות, נלמד, כי סטאנדרט אמצעי המשמעת הנוהג נע בין התליית רישיון לפרק זמן של שלושה חודשים, לבין התלייה לפרק זמן של חמש שנים.

אזי נגזרה על המורשעים בנסיבות דומות התליית רישיון לפרקי זמן של בין שלושה לבין ששה חודשים (החלטה 8/15 מיום 28.5.15 בעיניין סליאמה ואלשוויכי; עש"א (מחוזי י-ם) 15879-06-13 מזרחי נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (6.10.2013), המלצה מיום 28.4.13 בעיניין רביב, המלצה מיום 4.3.18 בעיניין רבייב).

...

המשיבה אף דוחה את טענות המערער בדבר כפיפות כביכול של ההליך המשמעתי להליך הפלילי, באופן המונע מהוועדה להשית על המערער אמצעי משמעת הפוגע בפרנסתו, מקום בו בהליך הפלילי מצא בית המשפט שלום שלא להרשיעו, בין היתר בכדי לא לפגוע בפרנסתו.

אזי נגזרה על המורשעים בנסיבות דומות התליית רישיון לפרקי זמן של בין שלושה לבין ששה חודשים (החלטה 8/15 מיום 28.5.15 בעניין סליאמה ואלשוויכי; עש"א (מחוזי י-ם) 15879-06-13 מזרחי נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (6.10.2013), המלצה מיום 28.4.13 בעניין רביב, המלצה מיום 4.3.18 בעניין רבייב).

בשים לב לכך שנסיבות המקרה דנן אינן חריגות באופן ניכר, בין לחומרא ובין לקולא - ביחס למקרים הנזכרים לעיל, בהם נקבעה התליית רישיון למשך פרק זמן שבין שלושה חודשים לבין ששה חודשים - סבורני, כי יש להעמיד את משך תקופת התליית רישיון המערער על פרק זמן של ארבעה וחצי חודשים בלבד.

אשר על כן הערעור מתקבל בחלקו, באופן בו רישיון המערער לעסוק במקצוע הרוקחות יותלה לפרק זמן של ארבעה וחצי חודשים, וזאת החל מיום 1.10.23.

בבית המשפט העליון רע"א 1639/15 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: ד"ר מריה זקוטסקי נ ג ד המשיבים: 1. כב' השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב 2. ועדת המשמעת הפועלת מכוח סעיף 44 לפקודת הרופאים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.2.2015 בעש"א 18729-12-14 שניתן על-ידי כבוד השופט ב' גרינברגר בשם המבקשת: עו"ד ערן קייזמן החלטה

בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעורה של המבקשת על החלטתו של השופט (בדימוס) א' סטרשנוב (בתוקף הסמכות שהואצלה לו על-ידי שר הבריאות) מיום 30.11.2014, לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים) להתלות את רישיונה של המבקשת לעסוק ברפואה למשך שמונה שנים החל מיום 12.6.2013.

בכתב האישום המתוקן נגד המבקשת יוחסו לה העבירות הבאות: מעשי פזיזות ורשלנות שיש בהם כדי לסכן חיי אדם (לפי סעיף 338(א)(8) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); ניפוק תרופות מירשם ללא מירשם (לפי סעיפים 26(א) ו-60 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981); וגניבה (לפי סעיף 384 לחוק העונשין).

בהקשרים אחרים, בית משפט זה קבע לא פעם כי החלת אמת המידה שנקבעה בעיניין ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה) בהתייחס לבקשת רשות ערעור שביסודה החלטה של טרבונל מנהלי תיעשה בהיתחשב בשיקולים הקשורים למאפייניו של הטריבונל המנהלי.

...

תרופה זו אף לא נותנת מענה לכך שהגורם אשר מקבל את ההחלטה בסופו של דבר מתבסס על טענות שנשמעו בפועל בפני ועדת המשמעת בלבד (ראו והשוו גם: ע"א 9300/05 מדינת ישראל המפקח על הביטוח נ' קוסקוסי, פסקה ו' (18.2.2007)).

בנסיבות העניין, אף על-פי גישה מרוככת לבחינתה של בקשת רשות הערעור, לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה להיעתר לה. בפועל, החלטתו של השופט סטרשנוב היא החלטה מנומקת, המתייחסת באופן פרטני לטענות שנשמעו בפני ועדת המשמעת ולשיקוליה.

אמנם התוצאות אינן קלות מבחינת המבקשת – אך כך גם מעשיה, שביטאו שיקול דעת לקוי מיסודו בתחום שבו הפן האתי והמוסרי אינו ניתן להפרדה מן הפן המקצועי הטהור, ואין לומר שנגרם לה עוול המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון), בגדריו היתקבל חלקית ערעורם של המבקשים על ההחלטה להתלות את רישיונותיהם כרוקחים.

בעניינינו, גם אם קיימת פגיעה בחופש העיסוק של המבקשים, הרי שהיא נעשית בהתאם לפקודה, לתכלית ראויה (למניעת פגיעה בציבור צרכני התרופות בישראל) ובאופן מידתי, שכן המדובר בנסיבות שלפנינו, בהתלייה זמנית ולא בשלילת הרישיון לעסוק ברוקחות לצמיתות.

...

למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגוף הדברים, דין הבקשה להידחות.

גם הטענה ולפיה אמצעי המשמעת פוגע באופן בלתי מידתי בחופש העיסוק של המבקשים – דינה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.