לפנינו "ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור" על שתי החלטות של בית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה שניתנו בז' ובכ"א בסיוון (18.5 ו־1.6 בהתאמה) שנה זו.
ה"ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור" הוגש לבית דיננו בה' בתמוז (15.6) היינו שבועיים לאחר האחרונה שבשתי ההחלטות האמורות.
מתן רשות ערעור על החלטות ביניים עשוי להביא בחשבון בין יתר השיקולים גם את האפשרות שהמשך ההליך, ללא מתן הרשות, עלול להביא את הצדדים ואת בית הדין האיזורי לבזבז זמן יקר ומשאבים בהליך שלבסוף, לכשיוכרע בפסק דין סופי, יוגש עליו ערעור, ואזי ייקבע כי שגה בית הדין בהחלטת ביניים – שבעניינה הוגשה בקשת רשות העירעור – כבר בשלב מוקדם של ההליך, משגה שלו תוקן במועד, היה חוסך את המשכו של ההליך או משנה את פניו.
...
ועם זאת, בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם, כדי להקל על הצדדים ועל בית הדין האזורי גם יחד ולמנוע הישנות של הליכים עקרים בהמשך, נעיר ונחדד:
בפסק דיננו שבו הושב ההליך לבית דין האזורי נקבע בזו הלשון:
תוצאת האמור היא שהערעור מתקבל בחלקו:
פסק דינו של בית דין האזורי שקבע כי התביעה נדחית – מבוטל.
ככל שייקבע מכל מקום כי טענת כוונת השיתוף נדחית, תעמוד למערערת הזכות לתבוע על סמך ראיותיה הנ"ל (מרכיב (ב) האמור) – בין שכבר יוגשו בעת דחיית טענת השיתוף ובין שזו תידחה בלי שיוגשו (על יסוד קביעה כי אף אם היו העובדות כנטען אין בהן די) – החזר בגין השקעותיה בנכסי המשיב, ובית דין האזורי ידון בתביעה זו (שכבר עלתה בעבר טרם שהתגלגלה שוב לטענת השיתוף) תוך שישמע את טיעוני הצדדים, העובדתיים והמשפטיים, בעניינה.
אלא שאם לזאת כוונתה, היה עליה להבהיר זאת בבקשתה, וחזקה על בית דין האזורי כי היה נעתר לכך, מאשש את הקביעה הוותיקה בדבר העדר כוונת שיתוף ופונה לדיון בשאלת הזכאות להחזר השקעות והוצאות.
