בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בפתח תקווה בדבר מעשה בית דין וערובה

ערעור על החלטת של כב' השופט מ' קרשן, בסמכותו כרשם, מ-6/4/2022, בע"א 32374-03-22 עמרן נ' אלדד, בה דחה את בקשת המערער להארכת מועד לערער על פסק דינו של בית משפט השלום בפ"ת (כב' השופט א' לוקשיסקי-גל) מ-25/10/2021, בת.א. 4186-10-16 אלדד נ' עמרן.

תוצאה זו חריגה לכלל לפיו לא ניתן לערער פעמיים על אותו פסק דין (המ' 8/63 ח.ל.פ.א. נ' פירסום אפרוני, פ"ד יז 961 (1963); בש"א 9702/17 חלפון נ' שמן (24/10/2017); בש"ם 1893/03 צנור דרום נ' עכו, פ"ד נז(3) 123 (2003); וראו גם בש"א 3721/18 מודן נ' וואלה (13/5/2018), שם נקבע כי לא ניתן להגיש ערעור נוסף גם כאשר בקשת רשות ערעור קודמת נמחקה בשל אי תשלום אגרה ואי הפקדת ערבון; בש"א 10350/01 מור נ' פלסטין פלנטיישנס, פ''ד נו(6) 453 (2002), שעסק בהרחבה בקיומו של מעשה בית דין הנובע מדחיית ערעור בנסיבות בשל אי הפקדת ערבון, לפי תקנות סדר הדין הקודמות); אך ניתן ליישב בין הדברים ולהבחין בין ערעור שנמחק מסיבה טכנית של אי הפקדת ערבון ללא דיון משפטי ובין ערעור בו התבררו הטענות לגופן או שבית המשפט נידרש אליו ונתן בו החלטות מפורשות.

מדובר בטענה כבדת משקל אך בנסיבות העניין יש לקבל את מסקנת כב' הרשם בהחלטתו כי "כאשר הטעם היחיד לכך שהערעור לא הוגש במועד נעוץ באי-קיום הוראות הדין ובית המשפט בנושא הפקדת הערובה, והמבקש לא השיג לפני ערכאת העירעור על ההחלטות הסופיות שנתקבלו בעיניינו בעירעור הראשון, מדיניות משפטית ראויה אינה יכולה למצוא 'טעם מיוחד' שיצדיק הארכת המועד". במקרים חריגים בהם נגרם למערער חוסר צדק שעולה כדי עוות דין הדבר עשוי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור גם נוכח קשיים אחרים (ראו, למשל, רע"א 1990/22 חורי נ' בנאי (9/6/2022); רע"א 3406/21 גבע נ' ראשל"צ (5/9/2021)).

...

למרות זאת, על מנת להימנע מאי צדק שכזה, בחנתי את פסק דינו של בית המשפט השלום ואת הודעת הערעור בערעור הראשון, ובזהירות הנדרשת מן השלב הדיוני אומר כי לא שוכנעתי שמדובר בפסק דין שגוי על פניו.

סוף דבר נוכח כל אלו נמצא כי דין הערעור להידחות לגופו, וזאת אף מבלי להידרש להלכה הפסוקה לפיה שיקול דעתו של רשם בית המשפט בעניינים מעין אלו הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור, הלכה עליה חוזר בית המשפט העליון שוב ושוב (למשל, לאחרונה, ער"מ 4376/22 סטנהאוס נ' משרד התקשורת (4/7/2022)).

הערעור נדחה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת הבכירה נ. מימון שעשוע) מיום 14.3.23 שניתנה בתיק ת"א 10989-07-22 ולפיה ניתן צו המורה למבקשת לאפשר למשיבה להגיע למפעל המבקשת, ולקחה לידיה את הסילוסים(מתקנים לאיחסון מלט) נשוא התביעה, כשהם ריקים ובמצבם כיום, וזאת בתיאום טלפוני של 3 ימים מראש.

לא נעלמה מעיני החלטת בית משפט קמא מיום 5.3.23 (שניתנה בתום הדיון) ולפיה נקבע כי ככל שתנתן הודעה חיובית מטעם המשיבה בדבר מצבם של הסילוסים, ינתן צו ללקיחת הסילוסים ע"י התובעת/המשיבה - החלטה שלא הוגשה ביחס אליה בקשת רשות ערעור.

במאמר מוסגר אציין כי טרם חלף המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה מיום 5.3.23, וההחלטה המאוחרת יותר שניתנה ביום 14.3.23 (נשוא הבר"ע) "בולעת" את ההחלטה הקודמת, ולמעשה מייתרת הגשת הליך ערעורי ביחס להחלטה הקודמת שניתנה.

בנסיבות אלו, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא אשר ייבחן את מלוא טענות הצדדים, לרבות הטענה בדבר מקור סמכותו של ביהמ"ש לתת סעד זמני החופף לסעד העקרי ומשנה מצב קיים, והנימוקים למתן הסעד, וכך ייערך דיון בשאלה האם יש לקבוע תנאים למתן הסעד, כגון הפקדת ערובה להבטחת הוצאות באם התביעה תידחה.

...

בכתב ההגנה טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה.

ההלכה היא, כי על בית משפט לנמק החלטתו ומשהדבר לא נעשה - אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא מטעם זה בלבד.

בית המשפט מציין אך ורק את תוצאת החלטתו (בדבר מתן צו המורה, כאמור, למשיבה לקחת את הסילוסים), אך לא את הטעמים והנימוקים שהביאו אותו למסקנה האמורה.

בנסיבות אלו, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא אשר ייבחן את מלוא טענות הצדדים, לרבות הטענה בדבר מקור סמכותו של ביהמ"ש לתת סעד זמני החופף לסעד העיקרי ומשנה מצב קיים, והנימוקים למתן הסעד, וכך ייערך דיון בשאלה האם יש לקבוע תנאים למתן הסעד, כגון הפקדת ערובה להבטחת הוצאות באם התביעה תדחה.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט גיא הימן) מיום 6.6.23 בת"א 2394-06-20 לפיה נדחתה בקשת המבקשת – התובעת לתיקון כתב התביעה – הגדלת סכום התביעה והעברת ההליך לביהמ"ש המחוזי.

נטען כי הנתבעות – המשיבות מחזיקות בכספיה שלא כדין והן ביצעו ומבצעות הפרות ומחדלים כלפיה בכל הנוגע לקבלת חלקה של התובעת בדמי השכירות למרות היותה בעלים של 39% ביחידות מקבץ דיור הנמצא במרכז אורון בפתח תקווה.

ככל שהמבקשת תמחק את התביעה ותגישה מחדש בפני ערכאה אחרת, משמעות הדבר התחלת ההליך "מאפס" וכן ראוי לחייבה בהפקדת ערובה כתנאי להגשת התביעה.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולדחות העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: יש בהחלטה בדבר דחיית הבקשה לתיקון כתב תביעה וכפועל יוצא מכך, להותיר ההליך בבית משפט השלום כדי להשפיע באופן מהותי על זכויות בעלי הדין, ועל אופן ניהול ההליך, כמשמעותו בסעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט.

לדעתי זה מצוי בסמכות בית משפט זה. הגשנו סעד הצהרתי מתוך הנחה שכאשר יינתן סעד כספי על מה שמגיע לנו אזי הסעד ההצהרתי הוא בעצם יהווה מעשה בית דין לגבי העתיד הבעיה בשכירות מתמשכים אתה מגיש תביעה על מה שהצטבר ואתה לא יכול להגיש תביעה חדשה על מה שלא שולם לך ולכן מגישים את הסעד ההצהרתי עבור כדי שיהיה מעשה בית דין לגבי התקופה שלאחר מכן כדי לא לבזבז זמן שפוטי.

...

בסופו של דבר, על בסיס הנטען נתן בית משפט קמא החלטה מפורטת ביום 22.12.21 ובמסגרתה ניתנה החלטה מפורשת לפיצול סעדים בנוגע ל"סעדים שטרם הגיע מועד החיוב בהם וסעדים שטרם התגבשו".

בית משפט אינו חייב להיעתר לבקשות תכופות של תיקון כתב תביעה בהליך המנוהל בפניו, אשר מצוי בשלב מתקדם יחסית.

לא מצאתי כי זהו המקרה שבו תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

בית משפט השלום בפתח תקווה תא"ק 47150-11-18 פפרברג ואח' נ' לוי ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:14 לפני כבוד השופט אמיר לוקשינסקי-גל מבקשים 1. מירב פפרברג 2. אמנון פפרברג משיבים 1. בעז לוי 2. רונית לוי החלטה

אעיר כי המבקשים גם הפנו לאמור בסעיף 60 להחלטת בית המשפט המחוזי בעמ"ש 46440-10-22 מיום 2.7.23 שנקבע בו כי בהעדר הפקדת סכום הערובה בסך 80,000 ₪ במועד "תמחק התביעה ויבוטל עיכוב הבצוע ביחס לפינוי המערערים. בקשה בעיניין זה, תוגש במידת הצורך בפני הערכאה הדיונית", לכך שבקשת רשות ערעור על פסק הדין ועימה בקשה לעיכוב ביצועו נדחו בבע"מ 5724/23 מיום 23.11.23, וכן לפסיקתא של בית המשפט לעינייני מישפחה בתמ"ש 67478-07-20 מיום 3.12.23 שלפיה "התביעה שבכותרת נמחקת, ומבוטל עיכוב הבצוע ביחס לפינוי התובעים מהנחלה". אלא שעל פני הדברים החלטות אלה עניינן בהליכים בבית המשפט לעינייני מישפחה ובביטול החלטות ביניים ככל שניתנו שם. דומה כי מעצם טיבן כהחלטות בתיק בית המשפט לעינייני מישפחה, הן אינן חלות על תביעת הפינוי דנא שהיא הליך משפטי נפרד כפי שנפסק בהחלטת כב' השופטת וילנר בבע"מ 194/23 אשר עניינה יפורט בהמשך (וכפי שנטען גם על ידי המשיבים).

המשיבים היתנגדו לבקשה בציינם בין השאר כי מחיקת התובענה בעמ"ש 46440-11-22 לא יצרה מעשה בית דין בסוגיה שבגינה ניתנה רשות להיתגונן, וכי הם כבר הגישו תובענה חדשה נוספת לבית המשפט לעינייני מישפחה.

מסקנה זו מתחזקת בייתר שאת לנוכח החלטת כב' השופטת וילנר בבקשת רשות העירעור בבית המשפט העליון (בע"מ 194/23) שלפיה "למצב רישום הזכויות בנחלה תהא השלכה על סוגיית פינוי המבקשים מהנחלה". ומה בעתיד? בהחלטתי מיום 25.9.20 ציינתי כי "אין מקום לאפשר פתיחת תיק זה, משנת 2018, במועד לא ידוע בעתיד". כיום בשנת 2024, נכונים הדברים בייתר שאת.

...

לפניי בקשת המבקשים מיום 3.12.23 שכונתה "הודעת עדכון ובקשה למתן צו לסילוק מיידי של הנתבעים מהנחלה". לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות, וכן כי אין מקום לחידוש תובענת הפינוי עד לקבלת פסק דין חלוט בבית המשפט לענייני משפחה שלפיו המבקשים הם הזכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה בנחלה, או צו חלוט של בית המשפט לענייני משפחה המורה על רישום הזכויות על שם המבקשים.

בסופו של דבר, מאחר שתביעת הפינוי שבפניי מבוססת על זכותם של המבקשים להירשם כבעלים מכוח הסכם ההלוואה והסכמות משפחתיות נוספות, ומאחר שהסכם ההלוואה הינו הסכם משפחתי שתובענה לביטולו תלויה ועומדת בבית המשפט לענייני משפחה ומצויה בתחומי סמכותו, ומאחר שבינתיים הסכסוך ביחס להסכם הפך גם לסכסוך ירושה הנתון אף הוא לסמכות של בית המשפט לענייני משפחה, ומאחר שבהתאם להחלטת כב' השופטת פלאוט "אין מנוס מלדון במכלול המחלוקות שבין הצדדים כמקשה אחת, בבית המשפט לענייני משפחה" (וכן: "לא ניתן לדון בתביעת התובע לבטלות הסכם ההלוואה, במנותק מסוגית ניהול עיזבונה של האם המנוחה, אשר רובו ככולו הנו הזכויות בנחלה נשוא הסכם ההלוואה") – אזי גם אין מקום להמשיך ולדון בסכסוך המשפחתי בין הצדדים באופן עקיף בהליך זה (שבו בין הייתר לא כל הצדדים לסכסוך המשפחתי הם צד, ושהסמכות העניינית לדון בסכסוך המשפחתי מסורה לבית המשפט לענייני משפחה) ויש להמתין עד לקבלת פסק דין חלוט בבית המשפט לענייני משפחה שלפיו המבקשים הם הזכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה בנחלה, או צו חלוט של בית המשפט לענייני משפחה המורה על רישום הזכויות על שם המבקשים.

מסקנה זו מתחזקת בייתר שאת לנוכח החלטת כב' השופטת וילנר בבקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון (בע"מ 194/23) שלפיה "למצב רישום הזכויות בנחלה תהא השלכה על סוגיית פינוי המבקשים מהנחלה". ומה בעתיד? בהחלטתי מיום 25.9.20 ציינתי כי "אין מקום לאפשר פתיחת תיק זה, משנת 2018, במועד לא ידוע בעתיד". כיום בשנת 2024, נכונים הדברים בייתר שאת.

הבקשה נדחית אפוא.

...