ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022 בתיק הוצאה לפועל מס' 500638-11-17, שדחתה את בקשת המערער לעיכוב הליכי כנוס נכסים על זכויותיו בנכס מסחרי, שננקטו לצורך גביית חובו כלפי המשיבה 2 בסך העולה על 1,060,000 ש"ח.
המערער (להלן בשם בדוי 'דוד'), נשוי ואב לשלושה ילדים, והמשיבה 2 (להלן בשם בדוי 'שרי'), גרושה ואם לשלושה ילדים בגירים מנישואיה הראשונים, ניהלו במשך מספר שנים קשר זוגי, תוך שדוד מתגורר עם אישתו החוקית, וכתוצאה ממנו נולד להם בן משותף, בן כשש שנים (להלן 'הקטין').
במקביל לערעור על החלטת כב' הרשמת, דוד הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 27.12.2020 בגדרה נדחתה בקשתו לצוו המניעה (רמ"ש 51095-01-21).
עתירות לביטול הסכם ולפצוי מוסכם אינן עתירות סותרות בהכרח ולכן אין לדידי סיבה לראות בתובע שעותר לסעדים אלו, גם באותה התביעה, כמי שפועל בחוסר תום לב.
ראו לדוגמא בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניין 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן ואח' שם נקבע כי: "צדק בית המשפט המחוזי באשר קבע כי מן הבחינה העקפלונית אין סתירה בין ביטול החוזה לבין תביעת הפיצויים בגין האיחור במסירת הממכר. אכן, החוזה אינו מתבטל למפרע (פרשת כלנית השרון, לעיל, בעמ' 540-539) ומקובל עליי כי ישנן תניות חוזיות אשר נועדו לחול בין הצדדים במנותק משאלת תוקפו של החוזה כולו. לשון אחרת: קיימות תניות חוזיות אשר שואבות את חיותן מרצונם המוקדם של הצדדים להסדיר סיטואציות העלולות להווצר דוקא במצב בו היחסים החוזיים עלו על שרטון ועל כן, אין הן בטלות אפילו כאשר החוזה כיחידה שלמה אינו תקף עוד. הוא הדין בתניית פיצויים מוסכמים כגון זו שלפנינו .... השאלה האמיתית עניינה בתכלית הפצוי ומן התשובה לה נגזרת אף התשובה לשאלה האם מתן סעד של פיצויים לצד סעד של ביטול והשבה מהוה כפל פיצוי (ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ"ד לט(3) 85, 96-95 (1985); ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, 55-54 (1993)). ביטול החוזה נובע, כפי שכבר בואר, מהפרת החוזה על חיוביו השונים; תניית הפצוי המוסכם בגין האיחור במסירת הממכר נועדה לספק מקור מימון חלופי לרוכש בתקופה שבה נימנע ממנו להפיק הכנסות מן הממכר, בעטיין של סיבות הנעוצות במוכר. אין בבטול החוזה כדי לסתור את הראציונאל ביסוד הפצוי המוסכם ועל כן אין בו כדי להביא לביטול החובה לשלמו".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, העירעור מתקבל באופן חלקי:
הצוו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כנוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו. ככל שתביעת המבקש בביהמ"ש קמא תדחה ובמועד מתן פסה"ד חובו בתיקי ההוצל"פ שפתחה נגדו המשיבה ושהוא עותר לביטולם יעמוד על מעל סכום זה (150,000 ש"ח) הסכום יועבר לידי המשיבה על חשבון חוב המבקש כלפיה (ותבוצע הפחתת חוב בהתאם בלישכת ההוצל"פ).
(1) בתום המועד שצוין בו או עם מתן פסק הדין, זולת אם בית המשפט הורה אחרת;
(2) אם הצוו ניתן במעמד צד אחד ולא הומצא למשיב כאמור בתקנה 97(ד), זולת אם בית המשפט הורה אחרת, מטעמים מיוחדים;
(3) אם הצוו ניתן לפני הגשת התביעה ולא הוגש כתב תביעה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצוו או במועד אחר שהורה עליו בית המשפט;
(4) אם בית המשפט הורה על ביטולו או שהוא בטל לפי כל דין".
35.5 אין בהגשת תביעה חדשה כדי "להחיות" את הסעד הזמני שניתן ביחס לתביעה שנמחקה, שפקע עם מחיקתה, בפרט שעה שזו הוגשה כארבעה חודשים לאחר הגשתה.
...
באשר לסיכויי ההליך – אחת מהטענות המרכזיות של המבקש בתביעתו היא כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את ההסכם משלא קיימה את הוראת סעיף 25.2 להסכם שאסר עליה להציג את ההסכם ו/או לגלות אודות קיומו: "הצדדים מתחייבים שלא למסור כל פרט המופיע בהסכם זה לכל גורם שהוא, כמו"כ מתחייבים הצדדים שלא לספר אודות קיומו של הסכם זה".
ביהמ"ש קמא הביע בהחלטתו את התרשמותו כי מהמסמכים שצורפו לבקשה "לא ניתן לקבל את טענת המבקש שהמסקנה המתחייבת מהם היא שהמשיבה הפרה את החיסיון" ונימק זאת בכך ש"המסמכים אליהם הפנה המבקש אינם מלמדים שהמשיבה הפרה את חובת הסודיות עוד בטרם אישור ההסכם, אלא שהמשיבה אישרה שפנתה לעו"ד נטר והודיעה אותו שהגיע להסכם עם המבקש (אך לא מעבר לכך), זאת על מנת שעו"ד נטר לא יגיע לשני הדיונים שהיו קבועים כאמור למחרת היום.
בפתח פרק "דיון והכרעה" נפסק כך:
"אני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, כך שהצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו".
בפרק "סוף דבר", נכתב כך:
"הצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו. ככל שתביעת המבקש בביהמ"ש קמא תידחה ובמועד מתן פסה"ד חובו בתיקי ההוצל"פ שפתחה נגדו המשיבה ושהוא עותר לביטולם יעמוד על מעל סכום זה (150,000 ש"ח) הסכום יועבר לידי המשיבה על חשבון חוב המבקש כלפיה (ותבוצע הפחתת חוב בהתאם בלשכת ההוצל"פ). ככל שסכום החוב בתיקי ההוצל"פ יהיה פחות מסכום זה (150,000 ש"ח) תוחזר יתרת הסכום (שמעבר לחוב בהוצל"פ) לידי המבקש".
34.4 ביום 18.10.2021 התביעה לביטול פסקי הדין נמחקה משום שדוד לא הפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של שרי על אף שהמועד להפקדתה הוארך ארבע פעמים.
המסקנה מהנימוקים המפורטים להלן היא שדין הערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022 להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018:
35.1 הלכה למעשה ערעורו של דוד מכוון ביחס להחלטת כב' הרשמת מיום 19.10.2021 לחדש את הליכי הכינוס נוכח מחיקת התביעה לביטול פסקי הדין.
התוצאה היא שהערעור נדחה.
