בקשת רשות ערעור על דחיית סעד זמני למניעת החלפת מנהלת מרכז תעסוקתי

השופט אילן סופר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל-אביב - יפו מיום 14.9.11 (השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור מר רפי בילוגורסקי ומר אריה המר; ע"ב 10575/06 וע"ב 7965/08), אשר דחה את רובן המכריע של התביעות שהגישה המערערת כנגד המשיבה (להלן: הערייה).

במהלך השבועות הבאים הוחלפה תיכתובת עניפה בין הצדדים, כשמן הצד האחד הערייה טענה כי הציבה לרשות המערערת משרד ואף הטילה עליה מטלות במסגרת תפקידה החדש ולמרות זאת המערערת סירבה לעשותן; ואילו המערערת מנגד טענה כי בשום שלב איש לא הודיע לה על משרד שהוקצה לה, ממילא לא ניתן לה מפתח למשרד כזה ולא נימסרה לה רשימת מטלות כלשהיא, זאת למרות שהיא מצידה התייצבה מידי יום לעבודה.

הערייה מצידה הודיעה למערערת כי היא רואה בה כמי שמסרבת לבצע את ההוראות מטעם הערייה ולפיכך לא תהא זכאית לשכר בגין תקופה זו. ביום 20.3.06 הודיעה הערייה להסתדרות, למרכז השילטון המקומי ולממונה על יחסי העבודה במחוז המרכז, כי הערייה אינה חברה ואינה מבקשת להצטרף כחברה במרכז השילטון המקומי, על כל המשתמע מכך.

התביעה השלישית-סעד זמני ראשון בעקבות השתלשלות האירועים כאמור, הגישה המערערת ביום 25.7.06 תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב בה עתרה, בין היתר, למתן צו מניעה זמני כנגד הפיטורים (בש"א 7362/06 ע"ב 7403/06).

ביום 31.7.06 בדיון שהתקיים לפני השופט איטח הגיעו הצדדים להסכמה כי המערערת תכהן בתפקיד של עוזר לאיכות הסביבה; הערייה תודיע לב"כ המערערת מי יהיה הממונה הישיר עליה, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של התיק ובאופן ההולם את ניסיונה התעסוקתי של המערערת, וויתקה ומעמדה; וככל שיהיו חילוקי דיעות ביחס לזהות הממונה, ישובו הצדדים לבית הדין אשר יורה להם כיצד לפעול.

התביעה החמישית- סעד זמני ביום 22.6.08 הגישה המערערת לבית הדין בקשה לסעדים זמניים (בש"א 3120/08, ע"ב 7965/08) ועתרה להורות בצו זמני על ביטול פיטוריה ועל השבתה לעבודה; להצהיר כי היא עבדה ועובדת בערייה בהתאם לפסק הדין הראשון שניתן על ידי השופט טננבוים; להצהיר כי הערייה מבזה את החלטות בית הדין הקודמות בעיניינה; ולאסור על פיטורי המערערת עד לסיום הליכי הבדיקה של כל אותן פרשיות שחשפה בקשר לעירייה, במסגרת היותה חושפת שחיתויות.

בתצהירו הסביר מר ויזן כי לא היה מקום להכפיף את המערערת למנהל האגף לאיכות הסביבה, מאחר והמערערת הייתה אמורה לעזור למר ויזן, וכן שמנהל האגף לאיכות הסביבה לא היה מעוניין להיות הממונה על המערערת.

...

על רקע האמור לעיל, הגענו למסקנה כי יש לקבוע למערערת פיצוי בגובה של 24 משכורות, על בסיס שכר הבסיס המשוערך של המערערת סמוך למועד הגשת התביעה, שעמד על סך 5,000 ש"ח, ובסה"כ 120,000 ש"ח. המערערת טוענת עוד כנגד קביעת בית הדין האזורי בכל הקשור לשיעור גמלת הפנסיה אותה היא מקבלת.

בסיומו של פרק זה, מצא בית הדין האזורי לאור בחינת טענות הצדדים, כי על העירייה לשלם למערערת דמי מחלה עבור החודשים ספטמבר אוקטובר 2006.

סוף דבר א. הערעור מתקבל בחלקו.

השופטת אביטל רימון-קפלן לפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו מיום 10.4.14 (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור גב' מיכל רווה ומר אורי ארבל; צ"ו 68023-10-13), בו נדחתה תביעת המבקשת ונקבע כי החלטת נציב שירות המדינה מטעם המשיבה 2 (להלן- נציב השרות), שלא להאריך את שרותה מעבר ליום 30.4.14, הנה החלטה ראויה ומידתית, אשר התקבלה בהליך תקין ואין הצדקה להתערב בה. ביום 29.4.14 יום אחד לפני סיום שרותה כאמור, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב פרישתה מהעבודה עד להכרעה בעירעור ולחילופין עד להכרעה בבג"צ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (להלן - בג"צ גביש).

בסמוך לאחר מסירת המכתב ובטרם התקבלה תשובה לו, הגישה המבקשת לבית הדין האיזורי בקשה לצוו מניעה זמני, האוסר על המשיבות להוציאה לגימלאות.

בהחלטתו ציין נציב השרות כי ככלל, שיקולים כלכליים להארכת שירות לשם הגדלת זכויות העובד, אינם עומדים בפני עצמם, ואינם מהוים שיקול מספיק לשם הארכת שירות, אלא הצדקה להארכת שירות קיימת ככל שנמצאים בנוסף שיקולים מערכתיים המצדיקים זאת, מעבר לנסיבות האישיות; כי במקרה זה לאחר שקרא היטב את עמדת הרשות, המצויה כעת בתהליכי יישום של רפורמה מקיפה, כמו גם את עמדת המבקשת, מצא כי בקשת המבקשת אינה נתמכת בשיקולים ניהוליים מערכתיים ואף נוגדת את אלה (סעיף 8 לחוות דעתו של מר שמרון מיום 11.11.13); כי לאור האמור החליט להאריך את שרותה של המבקשת עד ליום 30.4.14, וזאת כדי לאפשר לרשות להערך כדבעי לקליטת עובד מחליף, וכי בכך מצא גם להענות להמלצת הרשות להארכת שרותה של המבקשת מעבר לגיל פרישת חובה.

אשר לנסיבותיה של המבקשת, צוין כי תיפקודה הכללי הוא תקין והיא בעלת השכלה וניסיון מרשימים, הגם שאין לה כישורים תיפקודיים יוצאי דופן המצדיקים בפני עצמם הענות למבוקש; כי הגם שאחוזי הפנסיה שצברה אינם גבוהים, הרי שלאור ניסיונה והשכלתה תוכל למצוא סיפוק אישי ומקצועי לרבות בטחון כלכלי במסגרות אחרות, בשים לב לכך שפורשי הרשות הנם בעלי מיקצוע מבוקשים ביותר, כך שהעסקתה ברשות אינה הפיתרון התעסוקתי הבלעדי והסביר לשם מימוש מאווייה של המבקשת ועל כן לא מיתקיים קושי כלכלי המצדיק את הארכת השרות מעבר להמלצה.

כנגד החלטה זו לא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, אך הגישה את כתב תביעה לבית הדין האיזורי, במסגרתו עתרה לקבוע כי המשיבות לא מילאו חובתן ולא קיימו שימוע כדין וכי ההחלטה להאריך את שרותה עד לסוף חודש אפריל 2014 מפלה אותה בשל גילה.

בקשר לכך נקבע כי טיעוניה של המבקשת הועלו במכתביה למנהל הרשות, בשיחתה עם מנהל מרחב מרכז, ובפנייתה לאחר החלטת בית הדין אל נציב השרות.

עוד נטען במסגרת הודעת העירעור, בין היתר, כי זכות הטיעון מקפלת בתוכה חובות משנה ובהן חובת הרשות, להדרש לידון בטענותיה של המבקשת לשקול אותן ולהחליט בלב פתוח ובנפש חפצה, דבר שלטענתה לא נעשה בנסיבות העניין; כי מפרשת וינברגר עולה שלעובד קיימת זכות להעלות בפני מעסיקו את רצונו להמשיך ולעבוד גם לאחר גיל פרישה ולמעביד קמה החובה לשקול בקשתו; כי שגה בית הדין בכך שלא בחן האם הנציב יישם את הנחיותיו כראוי; כי מהחלטת הנציב נעדרת היתייחסות לשיקולים אישיים של המבקשת; כי גם השיקולים האירגוניים לא פורטו בהחלטת הנציב והמלצת הרשות ולא ניתן להסתפק בטענת מעסיק בעלמא לפיה הוא שקל שיקולים אירגוניים; כי לצד הנימוקים האישיים, הכלכליים והמקצועיים שלה, קיימת גם הצדקה ארגונית ומערכתית לאפשר לה לדחות את מועד פרישתה משירות המדינה; כי היו שיקולים זרים בבסיס המלצת הרשות בזמן אמת, שכן מנהל המרחב הבהיר למבקשת כי במידה ותמשיך בהליך פורמלי ותעמוד על זכויותיה, הרי שיקוים שימוע ובמסגרת השימוע יבולע לה; וכי בכל מקרה טעה בית הדין האיזורי עת לא הבחין בין הבקורת השיפוטית על החלטת הרשות כהחלטה מנהלית, לבין ביקורת על החלטת הרשות בכובעה כמעסיק, וכי בכל הקשור להליך זה ולעתירה שעמדה לפתחו של בית הדין האיזורי המשיבות אינן שונות ממעסיק רגיל והחלטותיהן נבחנות שלא על פי משקפיים מנהליות ועל כן טעה בית הדין האיזורי בישמו על החלטת הנציב מבחן ביקורת "מנהלי" שאינו רלוואנטי לענייננו.

לפיכך, כך לטענת המשיבות, אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא למעשה בבקשה לסעד זמני פוזיטיבי - צו עשה זמני מובהק להשיב את המבקשת לעבודתה ברשות, שממילא ניתן במשורה ובמקרים נדירים, מה גם שלא ברור מדוע המתינה המבקשת זמן רב מקבלת פסק הדין אשר הומצא לה, כטענתה, ביום 12.4.14, ועד להגשת העירעור והבקשה לעיכוב ביצוע ביום 29.4.14, יום אחד בלבד לפני סיום שרותה.

...

כך, ובכל הנוגע לסיכויי הערעור – יש לזכור, כי בענייננו, בחן בית הדין האזורי את החלטת הנציב מושא התביעה, ולאחר ששמע את עדי הצדדים ועיין במסמכים שהוצגו בפניו, הגיע בפסק דין מפורט ומנומק למסקנה כי התאפשר למבקשת להציג את מלוא נימוקיה שיהא בהם כדי להצדיק את הארכת שירותה; כי טענותיה נשמעו ונשקלו על ידי בכירי הרשות ועל ידי הנציבות בלב פתוח, הגם שהיא עצמה לא עמדה בכללים המחייבים להגשת בקשה כאמור.

הנה כי כן, וגם אם לא ניתן לומר כי ערעורה של המבקשת משולל כל יסוד, לא שוכנעתי לאור נימוקיו כי מדובר בסיכויי ערעור גבוהים במיוחד.

סוף דבר – אשר על כן ולאור האמור לעיל - הבקשה נדחית.

השופט אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו (השופטת הדס יהלום; סע"ש 7980-07-13) מיום 31.10.13, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן סעד זמני שיורה על מניעת תחילת העסקתו של משיב 2 כמנהל "מרכז מעלות החדש להכוון תעסוקתי לאוכלוסיה החרדית בבני ברק", ועל מניעת הפסקת עבודתה של המבקשת כמנהלת המרכז.

...

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, ואלה טעמיי בתמצית: ככלל, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה [footnoteRef:1].

] בנסיבות העניין, נחה דעתי כי החלטת בית הדין האזורי הדוחה את בקשת המבקשת למתן סעד זמני מבוססת היטב בממצאים העובדתיים הלכאוריים ובמסקנות המשפטיות, ולא מצאתי כי יש הצדקה למתן רשות ערעור בשלב זה. מעבר להיבטים הקונקרטיים, אכן מתעוררים בהליך שלפני שאלות עקרוניות עליהן הצביעה, בין היתר, שדולת הנשים.

סוף דבר- דין הבקשה להדחות.

השופט רועי פוליאק בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי בחיפה (הנשיא יגאל גלם ונציגי הציבור מר צחי רחמים ומר יוסף רינצלר; סע"ש 37337-11-22 (מיום 27.2.2023, בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פיטוריו.

הנציב דחה אף את טענת המבקש על פגמים בהליך הפיטורים וציין כי "נראה כי השימוע נערך בלב פתוח ובנפש חפצה והחלטת הפיטורים התקבלה משיקולים עינייניים ומקצועיים בלבד", לאחר שלא נימצאו חלופות תעסוקתיות למבקש.

ההסדר הזמני עומד בתוקף אף במועד מתן החלטתי זו. בית הדין האיזורי דחה את הבקשה למתן סעד זמני, לאחר קיום דיון בו נשמעו עדויות המבקש, הממונה הישיר והמנהל האדמיניסטרטיבי, וקבע כי הליך הפיטורים נעשה כדין וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המרכז הרפואי.

באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי אי מתן סעד זמני למניעת הפיטורים, יותיר את משפחתו ללא משענת כלכלית, וכי בית הדין היתעלם מהאפשרות להחליף לפחות לתקופת ההליך את המנהל הישיר במנהל אחר.

החלטה בדבר מתן סעד זמני – לרבות צו זמני למניעת פיטורים – נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת העירעור בה תיעשה במקרים חריגים בלבד כאשר שיקול הדעת הופעל מתוך טעות בדין או בעובדה (דב"ע (ארצי) נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995); (בר"ע (ארצי) 47683-03-21 אלדר בוקריס - המשרד לבטחון פנים (18.4.21); בר"ע (ארצי) 64455-03-22 מועצה אזורית מרחבים - יהודה רגב צהל (3.4.2022)).

מכל מקום, בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית בקשת רשות העירעור, מקום בו נפסק בהחלטה כי "שוכנענו כי קיימת בין השניים הטחת האשמות הדדית, בכל נושא אפשרי, לרבות יחסי עבודה. מצב עניינים זה אינו מאפשר, לדעתנו, המשך עבודה שוטפת ותקינה ואף יכול לפגוע פגיעה של ממש בפעילות השוטפת של המרכז הרפואי" [ההדגשה הוספה – ר.פ] (השוו: ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר ערוני כל ישראל חברים – צויזנר, פד"ע לו 438, 480 (2001); אושר בבגץ 5618/01 (21.8.2001)).

...

בית הדין האזורי בחן בהחלטתו, המפורטת ומנומקת היטב, את מכלול הראיות והגיע לכלל מסקנה לכאורית לפיה למבקש אשר היה מיוצג בשיחת השימוע ניתנה ההזדמנות להשמיע את טענותיו ולא נפל פגם בהליך הפיטורים.

מכל מקום, בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית בקשת רשות הערעור, מקום בו נפסק בהחלטה כי "שוכנענו כי קיימת בין השניים הטחת האשמות הדדית, בכל נושא אפשרי, לרבות יחסי עבודה. מצב עניינים זה אינו מאפשר, לדעתנו, המשך עבודה שוטפת ותקינה ואף יכול לפגוע פגיעה של ממש בפעילות השוטפת של המרכז הרפואי" [ההדגשה הוספה – ר.פ] (השוו: ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר עירוני כל ישראל חברים – צויזנר, פד"ע לו 438, 480 (2001); אושר בבגץ 5618/01 (21.8.2001)).

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת תמר עציון פלץ ונציגי הציבור גב' שוש אבשלום ומר אהרון אזון; סע"ש 5265-03-22) מיום 26.1.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני כנגד כניסת פיטוריו לתוקף.

בחודש אפריל 2003 מונה כמנהל חדר הכושר בקנטרי בת-ים, וביום 31.7.19 או בסמוך לכך הוחזר בהסכמה לתפקיד מדריך בחדר הכושר, במשמרות בוקר בלבד (לצרכי החלטה זו אין צורך לפרט את השתלשלות העניינים שהובילה לכך).

המבקש סרב להעברתו מתפקידו, שכן לשיטתו בהתאם לאישור הרופא התעסוקתי הוא מסוגל לבצעו בעקרו, וכאשר ההתנהלות כלפיו מונעת לטענתו משיקולים זרים.

הטעם לכך הוא כי גם אם המבקש אזכר את חוק השויון בכתבי טענותיו וטען (במקביל לטענות רבות נוספות) להפרתו, נושא זה לא עמד במרכז טיעוניו (גם לא במסגרת בקשת רשות העירעור), ומטעם זה לא נבחן ונדון לעומקו בבית הדין האיזורי.

...

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, במסגרתה שב וטען המבקש את מכלול הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי והוסיף בשולי הבקשה (סעיף 250 מתוך 252 סעיפי הבקשה), בחלק הדן במאזן הנוחות, כי "גם אם המשך העסקת המבקש כרוכה בהתאמות מסוימות, הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם חובת המשיבה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ואין בכך לסכל מתן הצו". הכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה - לא בלי היסוס - שאין ליתן רשות ערעור.

אלא, שבנסיבות המקרה שוכנענו שלא די בסימני שאלה אלו על מנת לתת רשות ערעור כאשר הסעד היחיד המבוקש במסגרת הערעור הוא להורות על השבת המבקש לעבודה.

לאור שילובם החריג של הטעמים לעיל (הן העדר חידוד הטענות לעניין חובת ביצוע התאמות באופן שאינו מאפשר מסקנות ולו לכאוריות בקשר לכך והן סימני השאלה ביחס לסעד האכיפה ומאזן הנוחות), וגם אם לא די היה בכל אחד מהם בפני עצמו, שוכנענו כי בנסיבות המקרה המיוחדות ראוי כי מכלול השאלות - הן אלה שפורטו לעיל והן אחרות שהועלו על ידי המבקש - תתבררנה תחילה לעומקן ובאופן יסודי הן ברמה העובדתית והן בזו המשפטית במסגרת ההליך העיקרי בבית הדין האזורי, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם לרבות טענת המשיבה להרחבת חזית (שאיננו מכריעים בה, ואין לראות את האמור לעיל כהבעת עמדה לגביה).

לאור מסקנה זו אין צורך כי נתייחס לכל אחת ואחת מקביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי בהחלטתו, ואין לראות בדחיית בקשת רשות הערעור כאישור שלהן.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.