המנוח הותיר אחריו צוואה שקוימה.
בהחלטה מיום 2.6.22 מינה ביהמ"ש קמא מומחה מטעמו (ד"ר גורביץ) לצורך עריכת חוות דעת בדבר מצבו של המנוח ביום 5.1.17.
ביהמ"ש קמא קבע כי משום שגגה חרף העתרותו לבקשת המשיבים למינוי מומחה רפואי קבע בהחלטה מיום 2.6.22 כי המינוי של המומחה הוא אך לצורך בחינת מצבו של המנוח מיום 5.1.17 "ואיש מהצדדים לא הסב את תשומת הלב לטעות זו, הדבר הובא לתשומת ליבו של בית המשפט רק לאחר שהמומחה פנה בבקשה למותן הוראות. בנסיבות העניין, יש לערוך את חוו"ד כך שתתייחס למצבו הגופני והקוגנטיבי של המנוח גם ביום 16.6.17 בנוסף ליום 5.1.17 והצדדים יישאו בחלקים שוים בשכר המומחה בגין כך, מראש ובתוך 7 ימים לכל היותר".
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות העירעור שלפניי.
עיקר טענות המבקשים: ביהמ"ש קמא בהחלטתו "הרחיב את ירעת המחלוקת על דעת עצמו"; ביהמ"ש קמא היתעלם מטענות המבקשים באשר להיעדר רלוואנטיות מועד משיכת הכספים שהיה 5 חודשים מאוחר יותר למועד ההענקה בו חתם על התצהיר ושבמסגרתו העניק למבקשת 2 את הזכות בכספים; ביהמ"ש קמא פגע בפרטיותו של המנוח עת הורה על בחינת מצבו הרפואי במועד לא רלוואנטי; המבקשים חוששים כי החלטת ביהמ"ש קמא תביא "לזיהום חוות דעתו של המומחה על ידי ראיות לא רלוואנטיות ושלא ממין העניין".
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות העירעור ובנספחיה מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה.
אפילו בקשות רשות ערעור שעניינן השגות של צדדים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית באשר למועד הקרע הן מסוג ההחלטות שעל דרך הכלל נדחות על-ידי בימ"ש זה מהטעם הפשוט שהן אינן מגלות סיבה מדוע לא ניתן להדרש למחלוקת בסוגיה במסגרת שלב העירעור על פסק-הדין.
בפיסקה השנייה של אותה בקשה ציין המומחה מטעם ביהמ"ש כי חוות דעתו בקשר לכשירות המנוח ליום 5.1.07 כבר "נכתבה וסוכמה מזמן" וכי לצורך עריכתה "בחנתי וביססתי את חוות הדעת על המסמכים שנופלים על הטווח בין 5/2015 לבין 06/2017 (מועד פטירת המנוח)".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות העירעור נדחית.
...
ברם, ביהמ"ש קמא לא "הרחיב את יריעת המחלוקת על דעת עצמו" כטענת המבקשים שהרי בחינת מועד כשירות המנוח לשני המועדים התבקשה במסגרת הבקשה למינוי המומחה, לה נעתר ביהמ"ש קמא בהחלטתו מיום 22.3.22 (בה נמנע מלנקוב במועדים לגביהם תתבצע הבחינה).
לכל היותר ניתן לומר כי ביהמ"ש קמא הורה למומחה מטעמו לבחון את כשירות המנוח לשני מועדים שרק אחד מהם ימצא בסופו של דבר רלוונטי לצורך ההכרעה בתביעה.
ההליך המשפטי בביהמ"ש קמא ימשיך להתנהל גם אם לפני ביהמ"ש קמא יובא במסגרת חוות דעת המומחה מסקנה כלשהיא מטעם המומחה למועד מסוים שלא תימצא רלוונטית להכרעה בתביעה.
הדבר דומה במידה מסוימת לכך שלא פעם, במסגרת תביעה לאיזון משאבים בין בני זוג כשהצדדים חלוקים ביניהם באשר למועד הקרע, ממונה מומחה מטעם ביהמ"ש למתן חוות דעת באשר לשני מועדי הקרע האפשריים, וזאת תוך ידיעה ברורה שבסופו של דבר רק קביעה באשר לאחד מהמועדים תימצא רלוונטית לפסה"ד שינתן.
אפילו בקשות רשות ערעור שעניינן השגות של צדדים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית באשר למועד הקרע הן מסוג ההחלטות שעל דרך הכלל נדחות על-ידי בימ"ש זה מהטעם הפשוט שהן אינן מגלות סיבה מדוע לא ניתן להידרש למחלוקת בסוגיה במסגרת שלב הערעור על פסק-הדין.
שהרי, ההליך בבית משפט קמא לא יתייתר גם אם בסופו הזכויות הרכושיות שימצא ביהמ"ש קמא כי הן בנות איזון יאוזנו בהתאם למועד שנקבע בהחלטה ואלו ערכאת הערעור תקבל בסופו של יום את טענות המבקשת בערעור על פסק-הדין ותורה על ביצוע האיזון למועד אחר (ראו לדוגמא החלטתי ברמ"ש 53513-03-19 ע.א נ' א.ו.א , מיום 11.6.2019).
בפסקה השנייה של אותה בקשה ציין המומחה מטעם ביהמ"ש כי חוות דעתו בקשר לכשירות המנוח ליום 5.1.07 כבר "נכתבה וסוכמה מזמן" וכי לצורך עריכתה "בחנתי וביססתי את חוות הדעת על המסמכים שנופלים על הטווח בין 5/2015 לבין 06/2017 (מועד פטירת המנוח)".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
