המבקש לא השלים עם הכרעת בית המשפט קמא והגיש בקשת רשות ערעור זו בה טען, כעיקר, כי בית המשפט קמא סתם את הגולל על האפשרות להגשת בקשה על ידי המבקש לצרף חוות דעת תעסוקתית מטעמו, וזאת למרות שהמבקש כלל לא שטח בפני בית המשפט קמא את הטעמים המצדיקים לשיטתו מתן היתר להגשת חוות דעת כאמור.
לטענת המבקש, בקשתו בפני בית המשפט קמא הסתכמה אך בבקשה למתן ארכה להבדק על ידי רופא תעסוקתי (בדיקה שמועדה נדחה מטעמים שאינם בשליטת המבקש), כשרק לאחריה תיכנן המבקש להגיש בקשה לצרוף חוות דעת תעסוקתית מטעמו, בה יפרוש נימוקיו בעיניין.
אקדים כי על המבקש רשות ערעור על החלטות ביניים להראות כיצד עניינו נכלל בגדר אותם "מקרים נדירים בהם 'עלה בידי מבקש רשות העירעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי' " (ראה רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב (8.2.15); רע"א 5302/17 בית החולים נצרת אי מ. מ. ס. (האנגלי) נ' פלונית (23.8.17)).
יפים בהקשר לענייננו דבריו של בית המשפט העליון לפיהם:
"החלטת בית המשפט שלא להתיר הגשת חוות דעת רפואיות נוספות בשלב זה של ההליך נוגעת לאופן ניהול הדיון – עניין המסור באופן מובהק לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, וערכאת העירעור אינה נוהגת להתערב באופן הפעלתו של שיקול הדעת האמור (ראו: חמי בן- נון וטל חבקין העירעור האזרחי 203- 204 (מהדורה שלישית, 2012); רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 25 (12.1.2016)..." (רע"א 6015/16 פלונית נ' ד"ר מיכאל הרלינג (4.9.16)).
...
לאחר עיון ובחינה בבקשה על נספחיה ובהחלטות בית המשפט קמא, נוכחתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, בלא צורך בקבלת תגובה, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018.
לסיכום, אם כן, לא קמה עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב של בימ"ש קמא ובהחלטות הביניים מושא בקשת רשות ערעור זו.
כאמור, אין באמור כדי לשלול את שיקול דעתו של בימ"ש קמא להתיר בהמשך ההליך בפניו ועל פי ההתפתחויות בו, השלמת חוות בתחום התעסוקתי או בכל תחום אחר, ככל שיראה הצדקה לכך, ובהתאם לשיקול דעתו.
לאור מכלול המפורט, הבקשה נדחית.