בקשת רשות ערעור על דחיית בקשה לביטול קביעת תיק להוכחות

המבקשת הגישה לבית הדין האיזורי תל אביב בקשה שהוכתרה כ"הבהרה" (להלן – בקשת ההבהרה) בה עתרה בין היתר להחזרת הדיון לבית הדין כשהיא מציינת כי "העברת התיק לבאר שבע גורמת להוצאות מרובות של בית הדין ומגדיל את ההוצאות שלנו, גם בגלל המרחק, אך גם בשל החלת תהליך מחדש לתיק זה". בהחלטה מיום 6.9.2023 נדחתה הבקשה על ידי בית הדין האיזורי באר שבע שההליך הועבר לטיפולו (הרשמת עינת לסרי), בנימוק לפיו "בית דין זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות כב' הנשיאה יהלום ובפני הנתבעת פתוחה הדרך לפעול בהתאם לכל דין" (להלן – ההחלטה בבקשת ההבהרה).

כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי – בנגוד לפסק דין בהליך "רגיל" – פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות (ראו: סעיפים 31(ב) ו – 31(ד), בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969; השוו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כלל דומה לתקיפת פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות).

בעניינינו, מצאתי להתייחס לבקשת רשות העירעור ולדחות אותה לגופה, הגם שקיימים על פני הדברים קשיים דיוניים בהחלטות השונות, אשר ניתנו במותב שאינו מלא (החלטת הביטול שניתנה ללא שתוף נציג הציבור ששותף בהחלטת המחיקה שבוטלה); החלטת ההעברה שעל פי הנפסק בע"ע (ארצי) 466/97 מועצה מקומית כפר מנדא – אחמד (21.12.2000) מחייבת שתוף נציגי ציבור, אלא כמובן אם נתקבלה בהסכמה; אי מתן זכות תגובה טרם קבלת החלטת ההעברה ביוזמת בית הדין; ותוך היתעלמות מהעובדה שבקשת ההבהרה היתה במהותה בקשה לעיון מחדש בהחלטה שניתנה ללא קבלת היתייחסות בעלי הדין ולא ערעור בפני ערכאה מקבילה (ההחלטה בבקשת ההבהרה).

בקשת הביטול בקשת רשות העירעור, ככל שהוגשה, על החלטת הביטול, נופלת בגדריו של סעיף 1(6) לצוו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשע"ח – 2017, לפיו לא תנתן רשות ערעור על "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין". אוסיף ואעיר כי אף אם אין לזקוף לחובת המבקשת את אי התייצבותה לדיון ההוכחות, בנסיבות בהן הזימון לדיון הומצא לה רק לאחר הישיבה, הנימוק לפיו המשיב טעה והגיע לאולם הלא נכון מהוה נימוק מספק לביטול החלטת המחיקה.

...

דיון והכרעה תמצית ההחלטה וההיבט הדיוני לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהשתלשלות העניינים המלאה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה על מנת לקדם את תכלית הדיון המהיר ולחסוך בהוצאות נוספות לצדדים, יש מקום לדחות את הבקשה אף ללא קבלת עמדת המשיב.

הנה כי כן, גם אם הנימוק להעברת הדיון שגוי וההחלטה התקבלה במותב חסר וללא שמיעת בעלי הדין, התוצאה היא כי הדיון הועבר מבית דין נטול סמכות מקומית לבית דין שמסורה לו סמכות מקומית.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט דוד יצחק) מיום 8.8.22 בת.א. 43641-01-21 ולפיה נדחתה בקשת התובעות לביטול פסק דין שניתן ביום 13.6.22.

(3) ביום 17.1.22 היתקיים דיון ובמסגרתו הושגה הסכמה דיונית והתיק נקבע להוכחות ליום 19.5.22.

(יצוין כי בבקשות מס' 40-41 בתיק קמא ניתן לראות את מסירות ההחלטות שקדמו למחיקת התביעה שנעשו לב"כ התובעות) על כן, לא היה מקום לבקש ביטול ההחלטה מחמת שניתנה במעמד צד אחד ובודאי שלא באיחור ומבלי לבקש הארכת מועד.

מחיקת תביעתן נותרה על כנה .את בקשת רשות העירעור בחרו להגיש לאחר שחלף המועד לקיום התנאים שקבע בית משפט.

...

אף על פי כן, ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ודווקא מטעמי יעילות דיונית וחסכון בזמן שיפוטי יקר, בייחוד בשים לב לשלב שבו מצוי התיק, כמו גם נוכח החשיבות שיש במתן זכות הגישה רחבה לערכאות, מצאתי לאפשר לתובעות, לפנים משורת הדין, הזדמנות אחרונה "להחיות" את התביעה בתנאים המצטברים המפורטים להלן: 56.1 הפקדה בקופת בית המשפט של הערובה ע"ס 35,000 ₪ להבטחת ההוצאות של הנתבעת 4, כפי שהוטלה על התובעת 2 בהחלטה מיום 10.2.22; 56.2 המצאת הסכמי השכירות המקוריים לנתבעת 4, כאמור בהחלטה מיום 10.2.22; 56.3 תשלום הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעת 4, לרבות ההוצאות שמצאתי לפסוק לחובת התובעות במסגרת בקשה דנא, הכל כמפורט להלן: סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 13.2.22; סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 2.5.22; סך של 3,500 ₪ שנפסקו כנגד התובעת 2 בהתאם להחלטה מיום 30.5.22; סך של 7,500 ₪ שמצאתי לחייב את התובעות במסגרת בקשה דנא כתנאי מצטבר לחידוש ההליכים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) לא ניתן להגיש ביום 10.11.22 בקשת רשות ערעור (ואף ערעור בזכות) על החלטות מיום 30.5.22 ו- 13.6.22 וזאת כיוון שחלפו עברו 60 הימים מהמצאת אותן החלטות, שהן בפועל – פסקי דין במסגרתם נמחקו תביעות שתי התובעות.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה ודין הבקשה להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט עדי הדר) מיום 29.9.22 בת"א. 23655-06-13 ולפיה נדחתה בקשת המבקש – הנתבע לבטל פסק דין שניתן נגדו ביום 5.10.14.

נקבע כי דין הבקשה לביטול פסק דין להדחות.

בית משפט היתעלם מהתצהירים המצויים בתיק בנוגע לטענות ההגנה ובית משפט היתעלם מגילו של המבקש – כיום בן 88 ובעת מתן פסק הדין בן 80 ומאישור רפואי שצרף .נטען כי לפי הפסיקה, כל עוד קיימת טענת הגנה אפשרית יש להורות על ביטול פסק הדין.

דבר לא נעשה על ידי המבקש מאז ולא ברור הכיצד יכול היה שלא לדעת על העיקולים, שכן רכב צריך לעבור טסט מידי שנה ונשלח על ידי משרד הרשוי רישיון רכב לצורך כך. גם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה לא ביקש המבקש מעולם למכור כלי רכב אלו (המבקש לא היתייחס לנושא עיקול כלי הרכב ולכן אינני יודעת את טענותיו העובדתיות בעיניין), ברור כי גם לו הייתי יוצאת מנקודת מוצא ולפיה, משום מה, המבקש לא ידע על מועד ישיבת ההוכחות, כיוון שעורך הדין לא מסר לו מידע על כך, (ואין סיבה לקבוע כי עורך הדין לא מסר לו מידע.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת למבקש רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) מצאתי לנכון לתת רשות ערעור, כיוון שפסה"ד כבר ניתן, והדרך היחידה להשיג על החלטת בימ"ש קמא היא בדרך של בקשת רשות ערעור.

כאמור, דין הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות הערעור והערעור נדחה.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכוח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעם שמדובר בבקשה משוללת כל יסוד, כדלקמן: הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד; כמו כן הואיל והערעור מתייחס לתביעה המקורית, לשם הנוחות ייקראו הצדדים כפי שנקראו בתביעה המקורית: המבקש – ייקרא "הנתבע" ואילו המשיבה תיקרא "התובעת"; לוח הזמנים של התביעה המקורית, מתן פסה"ד והליכי ההוצל"פ – הכל כפי שמצא בימ"ש קמא וקבע כממצאים עובדתיים: בשנת 2006 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות קטינים והנתבע הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 10.5.07 יחד עם בא כוחו דאז.

זאת ועוד: המערער בחר להקדיש חלק ניכר מערעור לעניין הטענות לגבי אי-ידיעתו על התביעה והדיון השני, בעוד לגבי ידיעתו על פסה"ד לפחות באחד המועדים המנויים בסעיף 9(ד) לעיל המערער כימעט ולא מתייחס ומכל מקום לא מצביע על כל שגיאה במסקנתו של בימ"ש קמא, המתבססת כאמור על המועדים הנ"ל. מדובר בשיהוי ארוך מאד של לפחות 7-8 שנים מהמועד האחרון בו ידע על פסה"ד (2014) ואף שהוי גדול יותר ביחס לכל אחד מהמועדים שפורטו בסעיף 9(ד) לעיל – מחדל שהוי כבד זה יש בו לבדו כדי לחסום את הנתבע מביטול פסה"ד: "אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו – שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי – הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא  כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשהוי."‏ ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (נבו 20.01.2010)‏‏ וכן: "כתמונת מראה לחריג האנטרס הצבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס צבורי נוטה הכף לטובת עקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעיניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)". ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612 (2010)‏‏ וגם אם תחושתו של הנתבע היא שניגרם לו עוול בכך שבסופו של יום ניתן פס"ד בעיניינו מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, אשיב לו כדברי ביהמ"ש העליון: "אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עימה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים...עם זאת, ועל אף הנטייה הליבראלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קצוניים בהם יש להעדיף את האנטרס הצבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההיתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זילזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה." רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה (נבו 09.05.2016)‏‏ מכל המקובץ לעיל עולה מיניה וביה כי בקשת רשות העירעור המונחת בפניי משוללת כל יסוד ומשכך אני מורה על דחייתה.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכוח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעם שמדובר בבקשה משוללת כל יסוד, כדלקמן: הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד; כמו כן הואיל והערעור מתייחס לתביעה המקורית, לשם הנוחות ייקראו הצדדים כפי שנקראו בתביעה המקורית: המבקש – ייקרא "הנתבע" ואילו המשיבה תיקרא "התובעת"; לוח הזמנים של התביעה המקורית, מתן פסה"ד והליכי ההוצל"פ – הכל כפי שמצא בימ"ש קמא וקבע כממצאים עובדתיים: בשנת 2006 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות קטינים והנתבע הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 10.5.07 יחד עם בא כוחו דאז.

ביום 9.1.08 התקיים הדיון השני, אליו לא התייצב הנתבע; ב"כ התובעת טען לפרוטוקול: "עו"ד אחטר שוחרר מייצוג הנתבע. הנתבע יודע על קיום מועד הדיון, לאור הודעתו של א. אחטר מיום 17.9.07 וההודעה שהוגשה לאחר מכן נשוא החלטה 15/11/07 בה הוגש תצהיר של פקידה מטעם משרדו של עו"ד אחטר, לפיה הוא יודע אודות מועד הדיון וכי נמסרה לו הזמנה לחתום עליה והודיעו לו שהדיון הוא ביום 9.1.08. כמו כן, אני רוצה להסב תשומת לב בית המשפט, כי מזכירות בית המשפט גם כן שלחה לנתבע הזמנה לדיון וזה חזר כלא נדרש." באותו מעמד ניתנה החלטת בית המשפט המורה כדלקמן: "בהעדר הופעה מטעם הנתבע ולאחר שהוכח בפניי כי הנתבע זומן כדין ויש לו ידיעה ברורה וודאית לגבי המועד שנקבע להיום, אני מחליט לדון בהיעדרו. " – ואכן ניתן פסק-דין למזונות הקטינים בהעדר התייצבות הנתבע – הוא פסה"ד מושא החלטתו שדל בימ"ש קמא.

הנה כי כן מגיע בימ"ש קמא למסקנה, הנטועה היטב בחומר הראיות מחד ובמהימנות הנתבע מאידך, כי בניגוד מוחלט לטענותיו הנתבע ידע גם ידע בזמן אמת על קיומה של התביעה, על שהיה מיוצג, על הדיון השני, וכן על פסה"ד שניתן כאמור לפני 14 שנים! לפיכך קובע בימ"ש קמא כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב הנתבע בהוצאות.

זאת ועוד: המערער בחר להקדיש חלק ניכר מערעור לעניין הטענות לגבי אי-ידיעתו על התביעה והדיון השני, בעוד לגבי ידיעתו על פסה"ד לפחות באחד המועדים המנויים בסעיף 9(ד) לעיל המערער כמעט ולא מתייחס ומכל מקום לא מצביע על כל שגיאה במסקנתו של בימ"ש קמא, המתבססת כאמור על המועדים הנ"ל. מדובר בשיהוי ארוך מאד של לפחות 7-8 שנים מהמועד האחרון בו ידע על פסה"ד (2014) ואף שיהוי גדול יותר ביחס לכל אחד מהמועדים שפורטו בסעיף 9(ד) לעיל – מחדל שיהוי כבד זה יש בו לבדו כדי לחסום את הנתבע מביטול פסה"ד: "אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו – שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי – הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהיעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עיקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא  כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשיהוי."‏ ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (נבו 20.01.2010)‏‏ וכן: "כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)". ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612 (2010)‏‏ וגם אם תחושתו של הנתבע היא שנגרם לו עוול בכך שבסופו של יום ניתן פס"ד בעניינו מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, אשיב לו כדברי ביהמ"ש העליון: "אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עמה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים...עם זאת, ועל אף הנטייה הליברלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קיצוניים בהם יש להעדיף את האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זלזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה." רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה (נבו 09.05.2016)‏‏ מכל המקובץ לעיל עולה מיניה וביה כי בקשת רשות הערעור המונחת בפניי משוללת כל יסוד ומשכך אני מורה על דחייתה.

חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה: כאמור מדובר בבקשת רשות ערעור משוללת כל יסוד ועל כן מן הדין היה לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה; ברם משהלך בימ"ש קמא כלפי המבקש לפנים משורת הדין לאור גילו ומצבו הבריאותי וחייב אותו בהוצאות על הצד הנמוך ביותר (750 ₪ לכל אחד משלושת המשיבים ובסה"כ 2,100 ₪ בלבד), חפצתי גם אני לילך בדרכו של בימ"ש קמא לפנים משורת הדין ולא לחייב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה כלל; אלא שאז שמתי ליבי לסעיף האחרון בבקשת רשות הערעור שבו בחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא בטענה שבימ"ש קמא "צייר את המטרה לאחר נעיצת החץ – שכעולה מהחלטתו ומכתב הערעור – המטרה צוירה שלא ביד אומן אלא בטעויות ממש ודינו של החץ להישלף." כאמור החלטתו של בימ"ש קמא נעוצה היטב בחומר הראיות שהונח בפניו, כשאל חומר ראיות זה הצטרפו תשובותיו של המבקש בחקירתו ע"י בימ"ש קמא, ויצרו ביחד וכל אחד לחוד, תמונה המפריכה בעליל את טענותיו של המבקש, לפחות לגבי ידיעתו את פסק הדין, הן בהיבט העובדתי מחומר הראיות, והן בהיבט מהימנותו תוך שביהמ"ש בחר בלשון מכבדת מאד ["בהעדר התאמה ממשית בין טענות הנתבע לעובדות..."]; בנסיבות אלו, משבחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא, ואף לכנות אותו "שלא ביד אומן", לא ניתן לעבור על כך לסדר היום! יידעו בעלי הדין ובאי כוחם, כי להשתלחות בבימ"ש שלא ממין העניין יש מחיר! על כן אני מחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה (על הצד הנמוך בשים לב לנסיבותיו של המבקש כפי שעמד עליהם בימ"ש קמא) בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

לבקשה צורף מיסמך שנחזה כמסמך מיום 1.4.23 של מרכז רפואי אלנור באום אל פחם, שהנו מוקד לרפואה דחופה של שירותי בריאות כללית, בו צוין ללא פירוט נוסף, "מופנית למיון להשלמת בירור". נוכח הטענה, וסמיכות הדיון דחה בית המשפט את הדיון, אך קבע כי הנתבעת תמציא לבית המשפט עד ליום 23.4.23 סיכום מחלה מפורט מבית החולים שבו תפורט סיבת האשפוז.

משניתן כאמור פסק הדין, ביקשה הנתבעת מבית המשפט המחוזי, במסגרת בקשת רשות העירעור שהגישה, להפוך את הבקשה לערעור ולערער על פסק הדין הסופי.

ביום 5.7.23 הציע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת עדי חן-ברק), כי הצדדים ישקלו "מתן הסכמה לביטול פסק הדין, באופן שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא לצורך קיום שמיעת ראיות ומתן פסק דין לגוף העניין, והכל בכפוף לתשלום הוצאות על ידי המערערת, בגין אופן ההתנהלות הקשור באי קיום ישיבת ההוכחות, הוצאות שייקבעו על ידי בית משפט זה". לאחר שהצדדים קיבלו את ההצעה, ביטל בית המשפט המחוזי ביום 16.7.23 את פסק הדין מיום 30.5.23, אך הותיר את ההוצאות שנקבעו בהחלטה מיום 8.5.23 על כנן.

החלטותיו של בית המשפט כי על המבקשת להמציא את סיכום האישפוז, ואת המסמכים הנוגעים לפטירתו של קרוב משפחתה, ניתנו לפני זמן רב. המבקשת לא ביקשה את פסילתו של מותב זה, לא אז, וגם לא ביקשה זאת מבית המשפט המחוזי כי התיק יוחזר למותב אחר, לא בבקשת רשות העירעור, לא בהודעת העירעור, וגם לא כאשר בית המשפט המחוזי הציע כי התיק יושב לבית המשפט קמא.

...

דיון והכרעה: לאחר עיון בבקשה נחה דעתי כי דינה להידחות בלא צורך בתשובה.

בניגוד לטענות המבקשת, בית המשפט דווקא לא יצא מנקודת פתיחה של העדר אמינות המבקשת, אלא נעתר לבקשתה ודחה את הדיון, אך ביקש כי יומצא בדיעבד, מסמך סיכום האשפוז.

אשר על כן, הבקשה נדחית.