בקשת רשות ערעור בהליך אימוץ ללא צמצום תוצאות

]השופט ד' מינץ: לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' שילה) ברמ"ש 45733-06-19 מיום 11.7.2019, אשר קיבל בחלקו את ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב-יפו (השופטת ת' ס' פורר) באמ"צ 35904-04-15 מיום 21.5.2019 אשר דחתה את בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטה לפיה יימשכו הליכי האימוץ של קטין על ידי משיבה 2, על אף שאינה תושבת ישראל.

לבסוף טענה המבקשת כי היה מקום ליתן משקל בנסיבות העניין גם לחוסר תום ליבם של המשיבים אשר הסכימו למתווה שהוצע על ידה, כך שהקטין יוכרז בר-אימוץ מבלי שינקטו בשלב השני של הליך האימוץ ומבלי שתדון בקשה למתן צו אימוץ כל עוד הם אינם תושבי ישראל.

כך למשל נפסק כי עקרון טובת הילד הוא השיקול המרכזי שעל בית המשפט לבחון כאשר הוא נידרש לשאלה אם יש מקום לצמצם את תוצאות האימוץ, ולהורות על "אימוץ פתוח" לפי הוראת סעיף 16 לחוק (ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 263 (1999) (להלן: ע"א 2169/98); בע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (14.9.2011); בע"מ 1845/07‏ פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 30 (16.4.2008); בע"מ 2709/17, פסקה 16).

...

כמו כן, דין הערעור להתקבל וכך אמליץ לחבריי שייעשה.

עיקר הקושי נעוץ בהכרעה האם יכול הקטין להישאר בידי משפחתו הביולוגית או שמא אין מנוס מלהעבירו לאימוץ, "פתוח" או "סגור". על המאזניים מונחים שיקולים כבדי משקל והרי גורל, וההכרעה במצבים אלה אינה קלה.

יוזכר בתמצית, הסוגיות בהן יש להכריע בפסק דין זה הן: טענת הנתבע כי לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, יש לבצע את איזון המשאבים כך שהוא יקבל חלק גדול מהחלק שתקבל התובעת; טענות להברחת רכוש; טענות הנתבע שאין לאמץ את חוות דעת המומחה בעיניין חלוקת פדיון ימי החופשה שלו ובעניין חלוקת החשבון המשותף.

מלבד היתחשבות בנכסים עתידיים וכושר הישתכרות של כל אחד מבני הזוג, שיקולים אותם מונה החוק מפורשות, ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט שיקולים נוספים: כך למשל, היתנהלות חסרת תום לב והסתרה של מלוא המידע הרלבנטי לגבי נכסי בן הזוג יכולה להביא להפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (עמ"ש (ב"ש) 17280-11-20 כ' נ' כ' ואח' (14.2.2021); בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה במסגרת בע"מ 3203/21 פלוני נ' פלונית (10.6.2021)).

דהיינו, החלוקה הלא שויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה איפוא למנוע תוצאה בלתי שויונית ובלתי צודקת ולאפשר שויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש". זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צימצום הפער בכושר ההישתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ "יחסי מישפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 304-296 (2009))".

כאמור, התובעת מבקשת לאמץ את חוות הדעת המשלימה, בעוד לנתבע שתי טענות בעיניין זה: האחת, כי אין להתייחס לפדיון ימי חופשה כאל נכס נזיל; השנייה, כי המומחה שגה בעיניין כמות ימי החופשה שנצברו לטובתו נכון למועד הקרע, וכי בכל מקרה זכותה של התובעת היא במחצית פדיון ימי החופשה שיוותרו לנתבע במועד פרישתו מעבודה.

לאורך ההליך לא טען הנתבע וממילא לא הוכיח כי באזשהו שלב במהלך שנות עבודתו אצל מעסיק זה הוא התבקש לצאת לחופשה וסרב לעשות כן או כי מעסיקו התריע בפניו שהוא צפוי לאבד את ימי החופשה שצבר.

...

טענת הנתבע כי יש לעדכן את חוות הדעת בנוגע לאופן חלוקת הכספים שבחשבון המשותף – נדחית.

בהתאם, הנתבע ישלם לתובעת לאיזון הנכסים הנזילים סך של 677,367 ₪ (השווה ל- 837,756 פחות 160,389) בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע (21.5.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.

אציין, כי בית משפט השלום הטיל על הנאשמת בעיניין ששה קנס בסך 200,000 ₪ (כשקנס המקור הוא 600,000 ₪), ובית המשפט המחוזי שקבל את העירעור, העמידו על סך של 500,000 ₪ בנמקו כי אין זו מדרכה של ערכאת העירעור למצות את הדין, ורק מטעם זה בלבד לא יוטל על הנאשמת שם קנס בשיעור העולה על הקנס המנהלי, "ואף תהא הפחתת-מה, לנוכח גודל ההפרש בין הסך המקורי והסך הסופי". בפסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי-מרכז (כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל) בעתפ"ב 12501-07-22 שירי חיים נ' המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 3.10.22) ציין בית המשפט המחוזי כי "אין חולק כי לבית המשפט סמכות לשנות מגובה הקנס המינהלי אלא שלצורך חריגה עליו להצביע על נימוקים מיוחדים הקיימים במקרה שלפניו [סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985; חריגות שונות המפורטות בתיקון 113 לחוק העונשין, דוגמאת חריגה מטעמי שקום, מצב רפואי, מצב כלכלי]". באמירה זו, אין משום אימוץ ברור של גישתה של כבוד השופטת פינק בעיניין גרין, בכל הנוגע לנקודת המוצא לדיון, אך יש בה לטעמי משום ריכוך מסוים של הגדרת ה"נסיבות המיוחדות" המוגדרות בסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות.

ביום 23.2.23 ניתנה החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 7286/22 בונפד נ' מדינת ישראל, במסגרתה דחה מותב תלתא של בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה ערעור של נאשם שהוטל עליו קנס בסך 50,000 ₪ (או 90 ימי מאסר תמורתו), לאחר שהורשע בעבירה לפי תקנה 42 לתקנות המכס, התשכ"ו – 1965.

בהחלטה קצרה נקבע: "פשיטא בעניינינו שגם בהשתת קנס בהליך פלילי שבא חלף הליך מינהלי, יש לקבוע מיתחם עונש הולם. במסגרת זו תחתית המיתחם בדרך כלל ראוי שתעמוד על שיעור הקנס המינהלי ולא פחות מכך. בהליך זה הקנס שהושת על המבקש אינו חורג מהקנס הראוי ועל כן לא ראינו מקום לתת למבקש רשות לערער. הבקשה נדחית". ביום 13.4.23 הפנה ב"כ הנאשמת את בית המשפט להחלטה ברע"פ 7286/22, ובקש שאקבע מיתחם עונש הולם לאחר שאתחשב "בכלל השיקולים והנסיבות, לרבות עזיבת הנאשמת את המקרקעין עוד לפני זמן רב, העובדה כי מדובר בעבירה ראשונה, כמו גם הודאתה בעבירה, נטילת האחריות..." ויתר הטענות שהעלה ב"כ הנאשמת בישיבת ההוכחות ובטיעונו המשלים.

בהקשר זה, דוקא העובדה שתקנות העבירות המנהליות "נעצרות" במדרגה של 100 מ"ר, ומטילות קנס זהה על מי שעשה שימוש אסור ב-101 מ"ר ובמי שעשה שימוש אסור ב-1,540 מ"ר, מלמדת כי מתקין התקנות ראה בחומרה שימוש אסור ב-101 מ"ר, ובקש להרתיע בצורה ממשית גם שימושים בשטח מצומצם יחסית.

עם זאת, בנגוד לכבוד השופט פרייז, אני כן סבור שיש מקום לקבוע "קטיגוריות משנה" (כלשונו) שנותנות ביטוי למועד הפסקתו המאוחרת של השמוש האסור, במטרה לעודד נאשמים להפסיק את השמוש האסור מוקדם ככל שניתן, גם אם לאחר 30 "ימי החסד". אני ער לנימוקיו של כבוד השופט פרייז מדוע לא נכון לקבוע קטיגוריות משנה כאלו (העובדה כי גזר דינו ניתן בשלב ראשוני של עקרונות הענישה, סירבול ההליך כתוצאה ממחלוקת שתתעורר ביחס לשאלה מתי הופסק השמוש, והוראת סעיף 2(ב) לתקנות הקובעת כי התמשכות העבירה משפיעה על קביעת שיעור הקנס רק במהלך 90 ימים, וממנה עולה שמתקין התקנות ביטא בכך עמדה ברורה לפי אין מקום להבחין בענישה בין מי שהמשיך את השמוש האסור זמן קצר לאחר תקופת 90 הימים, לבין מי שהמשיך את השמוש האסור זמן רב לאחר תקופה זו).

...

וכשבוחנים מהן "נסיבות מיוחדות" בהקשר של העבירה המיוחסת לנאשמת, של שימוש אסור, הפסקת השימוש האסור באיחור (ביחס לתקופת 30 "ימי החסד" המוגדרת בתקנות), בהחלט יכולה לעלות כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הפחתה מקנס המקור, כפי שקבע בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד ס' הנשיא השופט עמית פרייז) בת"פ (שלום – כפר סבא) 58803-07-20 המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה נ' בדיר (פורסם בנבו, 22.4.21), שמצא כי במקרה כזה, "נסיבה מיוחדת של הפסקת שימוש באיחור תביא לכך שהקנס שיוטל בסופו של דבר יהיה נמוך בשלושים אחוז מהקנס המנהלי", ואם תוצג נסיבה מיוחדת נוספת, ניתן יהיה להפחית הפחתה נוספת.

אני סבור שבשלב זה - חלפו כשנתיים מאז גזר הדין בת"פ 58803-07-20 – ראוי לנקוט במדיניות ענישה גמישה יותר, אך אדגיש: לא בהכרח מקלה יותר.

סיכומו של דבר אני מטיל על הנאשמת קנס בסך 500,000 ₪.

בהחלטת בית המשפט קמא מיום 1.7.2022 נקבע כי זמני השהות של המשיב עם הקטינים יהיו מצומצמים וללא לינה; המשיב ישהה עם הקטינים בימי שני וחמישי בשעות 13-19, ובכל שבת שנייה בשעות 10-19.

ה. בית המשפט לערערו מתבקש לקבוע כי המלצות התסקיר יאומצו כך שתנתן משמורת זמנית למבקשת, והמפגשים עם המשיב יתקיימו במרכז קשר בהתאם להמלצות.

ב. נהיר כי בירור בקשת רשות העירעור דנן מתייתר אולם המבקשת עומדת על בקשתה, למרות המלצת בית המשפט למחיקת ההליך.

בית המשפט ישוב וידגיש בפני ההורים ,כי היעד של המשפחה, ושל בית המשפט כתוצאה מכך – הנו להרחבת זמני השהות ולא להותרתם במסגרת המצומצמת שהם כיום.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובה לה ובתיק קמא, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו, מכח סמכותי על פי תקנה 146(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

לאחר עיון בתשובת המשיב על פרטיה, בממצאי הפסיכולוג קפלן (סעיף 15 לעיל) ובממצאי הפסיכיאטר מיום 19.4.3023 ד"ר אריה יעקב דינסטג (להלן: "הפסיכיאטר דינסטג"), כפי שהוצגו לבית משפט קמא ואף צורפו לתשובת המשיב (ראו סעיף 26(ה)), ששלל מסוכנות של המשיב כלפי עצמו ו/או הקטינים (והמומחה האמור היה מודע לדו"ח מכון אל"י ותסקירי העו"ס לסדרי דין שהוזכרו לעיל), נחה דעתי כי השופטת קמא שקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ואין מקום להתערב בהחלטותיה נשוא רמ"ש זה. נדגיש, מיד לכשנודע לשופטת קמא מסוכנות לכאורית אפשרית מצד המשיב כלפי ילדיו (מסוכנות שלכאורה נדחתה על ידי הפסיכולוג קפלן והפסיכיאטר דינסטג), היא הורתה כי זמני השהות של המשיב עם הקטינים, שלא כוללים לינה, יהיו בפיקוח של מי מהורי המשיב.

ברם לעת הזאת דין הרמ"ש להידחות, וכך אני מורה.

בבית המשפט העליון רע"א 2915/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המבקשת: אבישג לוי נ ג ד המשיבים: 1. חיה לאה רדלר ז"ל 2. יהודה רקובצ'יק 3. "בית-קל נכסים" סוכנות תיווך נדל"ן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 25008-01-21 מיום 7.2.2023 בשם המבקשת: עו"ד דן נובהארי בשם המשיבים: עו"ד אפרים אופק אהרון; עו"ד נירן דור ][]פסק-דין

הצעה זו לא אומצה על ידי המבקשת אשר הודיעה ביום 29.11.2022 כי היא עומדת על המשך בירור תביעתה.

בין היתר נטען כי הלכה למעשה לא מדובר בתיקון של ממש אלא רק במחיקה של סעד, כאשר הטענות העובדתיות והמשפטיות שנטענו יוותרו בעינן; כי לאורך כל ההליך היתנהלה המבקשת בתום לב וביושר בעוד שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בולט; כי סעד הביטול נתבקש בתחילה רק לשם הזהירות ומיד כשהתברר לה כי ניתן לבצע שינוי ייעוד היא הבהירה שהיא מוותרת על סעד הביטול ועומדת אך ורק על סעד האכיפה; כי ההליך מצוי בשלב מקדמי ביותר; כי התיקון אינו משנה את המחלוקת העובדתית והמשפטית בין הצדדים; וכי הוא נועד להשגת יעילות דיונית וצמצום ביזבוז זמן שפוטי יקר.

יש לדחות את הבקשה גם מחמת השהוי שנפל בהגשתה; בשל חוסר תום ליבה של המבקשת, אשר שינתה את הסעדים שתבעה ואשר נימנעה מלשלם את מלוא התמורה בעיסקה; ביזבוז הזמן השפוטי שיגרם אם יתקבל התיקון המבוקש; והפגיעה שעשויה להגרם ליורשי המשיבה כתוצאה מהתיקון.

...

יש לדחות את הבקשה גם מחמת השיהוי שנפל בהגשתה; בשל חוסר תום ליבה של המבקשת, אשר שינתה את הסעדים שתבעה ואשר נמנעה מלשלם את מלוא התמורה בעסקה; בזבוז הזמן השיפוטי שיגרם אם יתקבל התיקון המבוקש; והפגיעה שעשויה להיגרם ליורשי המשיבה כתוצאה מהתיקון.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהוגשה לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור.

אלא שאינני רואה צורך להכריע בין הגישות השונות, שכן שוכנעתי כי בענייננו, גם על פי הגישה המחמירה היה מקום להתיר למבקשת לתקן את התביעה.