בקשת עיכוב ביצוע שומה בשל היות המבקש רב מכובד

סעיפים 114-121 לדו"ח הראשוני מופיעים תחת הכותרת "שומרי הסף – משרד עורכי הדין הנאמנים", ונאמר שם בין היתר: "העובדות כפי שעלו ממגוון רב של עדויות, ממצאים ומסמכים בפני המנהל המיוחד, מציגים ככלל תמונה בדבר משרדי עורכי דין, מהשורה הראשונה, אשר נפלו בפח שטוותה עבורם החברה ואורן קובי". בסעיף 145 נאמר: "אין כל ספק כי האשם המרכזי... אחראית ואשמה החברה". כל הסעיפים הללו בדו"ח מתייחסים לשאלת הפקדת כספי הרוכשים בחשבונות הנאמנות שהיו אמורים להיות מנוהלים על ידי עורכי הדין, והנתבע 3 ביניהם.

נטען כי בשלב בו בקשה להתייעץ עם בנה, אנשי המכירות באדמה לחצו עליה להמנע מכך והסבירו לה שיש משרד מכובד של עורכי דין מהמובילים בארץ שמלווה את הפרויקט.

כך, פותחת התובעת את סיכומיה העקריים בציטוט של תקן 22 של משרד המשפטים בדבר "פירוט מיזערי נידרש בשומה לקרקע המשווקת לציבור על בסיס ציפיות", תקן שאושר ביום 21.5.14 (להלן: "תקן 22"), שמטרתו, לשיטתה, קביעת נורמה ואמות מידה לגילוי נידרש לקרקע המשווקת לציבור על בסיס ציפיות.

התובעת טוענת כי הנתבעים לא הביאו לעדות ולו לקוח אחד שיעיד כי אפשרו לעיין בהסכמים; להעיר הערות; להיות מיוצג ע"י עורך דין אחר; התובעת טוענת כי היה על הנתבעים לשלוח הודעות צד ג' לעורכי הדין הקודמים, ראו סעיפים 49 ו-50 לסיכומים, או אז ניתן היה לברר מהן הפעולות שבוצעו על ידם בטרם קיבלו על עצמם את ייצוג אדמה, מהו המידע שנימסר להם, עד כמה מידע זה נבדק על ידם.

בעיניין האחרון, ובהקשר התביעה כלפי הנתבעים, פותחים הנתבעים את סיכומיהם בדברים אלו : "בפניני תביעה המנסה לערער יסודות חשובים, היורדים לשורש החיים הכלכליים והביטחון העיסקי, וכן להטיל סיכונים בלתי סבירים על ציבור עורכי הדין באופן שיקשה על קבלת ייצוג משפטי ראוי. כידוע אחת מזכויות היסוד של הפרט במשטר חופשי כשלנו, היא חירות של אדם בגיר וכשיר לעשות בקניינו כרצונו, ובכלל זה לתור אחר השקעות חוקיות כאלה או אחרות, לנהל לגביהן מגעים ולבצע בהן עיסקאות. הצד השני של חירות זו הוא הגנת הצד השני לעסקה...ומכל מקום הגנת עורך הדין של הצד השני. קיים גבול ברור אותו מכיר הדין לאפוטרופסות שניתן לבקש לפרוש על אנשים בגירים וכשירים, המבצעים פעולות ועיסקאות מסחריות, קל וחומר כשמדובר על עורכי הדין של הצד השני, אשר אף פועלים כדיוע תחת החובות המיוחדות שהם חבים במקביל כלפי לקוחם". הנתבעים אף הם מפנים להלכות הרווחות בדבר הקף אחריות עורך לדין לצד השני לעסקה ולשיטתם לא נפל כל דופי בהתנהלותם.

הטלת חובה על עורך הדין לידרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שנמסרו על ידו, כרמאי בפוטנציאה, היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. דרישה כזו אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו, יחסי אמון שאינם מבוססים על החשד כי לקוח הוא שקרן ורמאי.

...

עוד אציין כי העובדה שמשרדים מכובדים אחרים ייצגו את אדמה מלמדת על הלך הרוח, שבלקוח כשר ומכובד עסקינן, ראו עדות זינגר בעמ' 271 שו' 8-11: " לא, לא בלעדיים. היינו, היינו יחד עם, לדעתי באותה תקופה בדיוק אפילו עם גולדפרב, היינו אחרי פירון ושרקון בן עמי והיינו אחרי ארדינסט. תמיד היה להם, אורן קובי אהב את חדרי הישיבות הגדולים, את הרכב היפה, כן. התשובה היא, לשאלתך – כן, היו עוד משרדים. לא היינו בלעדיים". מהמקובץ לעיל עולה מסקנתי – גם אם ניתן לבסס במקרה הנדון אחריות של עורכי הדין כלפי התובעת, אזי לא הוכח כי הם הפרו את חובותיהם כלפיה.

במקרה כזה, רובצת על התובעת רשלנות תורמת בשיעור ניכר, ודי בהודאות התובעת במהלך עדותה על מנת לבסס מסקנה זו, ראו בעמ' 143 שו' 15, שם אישרה כי לא נהגה בזהירות בעסקה; "עשיתי, טעיתי", עמ' 157 שו' 6; כשנשאלה מדוע לא התיעעצה עם בנה, השיבה: "למה? שאלת מיליון הדולר..." (עמ' 166 שו' 22-24); ודבריה בעמ' 197 שו' 15-24: " אמרתי את מה שיצא לי באותו רגע. מה אתה חושב, מי שמרים לך טלפון, הוא כבר בא ושם לך כסף, כמו מרגלית שעשתה שטות כזאת? איפה היו מוצאים באדמה עוד אחת מטומטמת כמוני, עו"ד בן צבי: מצאו, מצאו הרבה. העדה: שבאה ושמה, ששמה להם את הכסף אפילו לא שאלה שאלות. לא הלכה לראות באיזה מקום בונים. לא התעניינה. פשוט מאוד. אמרו לי – תראי, בבית השני בונים. יאללה, בואי תקחי. עו"ד ליבוביץ:עשית טעות? העדה: עשיתי טעות". ראו גם עדותה בעמ' 160 שו' 2-4: " אם לא היה הבן שלי, אני הייתי בכלל תובעת משהו? הייתי אומרת קיבינימט". בכל הנוגע לשאלת המיסוי – איני רואה מקום להרחיב בעניין, שכן מהעדויות עלה שאין מחלוקת שלא היה מקום לחייב את התובעת במס רכישה כפול, ראו דברי חשאי בעמ' 43 שו' 21-23 ודברי יולס בעמ, 211 שו' 24-26, 21.

סוף דבר התביעה נדחית.

הגשת חוות הדעת של המהנדס המכריע, הדיון השני והגשת ראיות הכנת חוות הדעת ע"י המהנדס המכריע ארכה זמן רב, תוך שביהמ"ש נידרש מספר פעמים לבקשות לעיכוב הכנת חוות הדעת לצורך ניהול מו"מ, אותן דחה באופן חלקי או מלא, פעם אחר פעם.

עוד טענו, שמי דן עותרים לקבלת פיצויים ותשלומים שונים בגין "הפרה" כביכול של ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, בעוד שהם עצמם לא מילאו את התחייבויותיהם על פי אותם הסכמים ולא שילמו את התשלומים המוטלים עליהם לרבות תשלומים שאין ולא יכולים להיות לגביהם חילוקי דיעות כלשהם ולרבות תשלומים משמעותיים בגין ביצוע עבודות הבניה כולל עבור שינויים ותוספות ותשלומים נוספים וכן הפרות נוספות שלהם.

ביהמ"ש הורה במהלך שמיעת הראיות לענת לדיווח על גירסתה לרשויות מסוי מקרקעין שכן "לכאורה בתוספת לתמורה שהוסכמה בהסכם המכר וספק אם חיוב מס שבח על פי שומה 114008477 (גוש 6927 חלקה 56) הביא בחשבון התוספת לתמורה, כאשר קבע השומה." יוסף טען שסוכם שהוא יבוא ב"חולצה לבנה" וייכנס לבית ללא כל תשלום נוסף ולפי סעיף 5.6 וסעיף 6.1.3 להסכם המכר נעמי ורמי אביר לקחו על עצמם לשלם היטל ההשבחה בגין החלק שענת לא מכרה לצורך קבלת היתר הבניה.

כאן המקום לציין שיוסף הנו איש עסקים, עובדה שהוצנעה תחילה והובררה כאשר חשף בחקירתו ניסיון עסקי רב ומכובד.

...

התייחסותי הינה לחשבון חלקי מס' 1 מיום 30/3/19, מאחר שאני סבור כי החשבון הראשון הינו החשבון הרלבנטי, למעט הסכמות שניתנו לגביו.

סיכום התשלומים לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי על מי דן לשלם לקבלן את התשלומים כדלקמן: 17.1.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב את מי דן לשלם לחברה כלהלן הסך של 415,827 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאחר קבלת תגובת גב' תמיר, היחיד, הנאמן והממונה, הוחלט ביום 12.2.2023 על עיכוב ההליכים בתובענה, מאחר שמדובר בתביעה שעניינה נכס של היחיד, שלהכרעה בה עלולה להיות השלכה על סוגיות הנדונות במסגרת הליך חידלות הפרעון.

ביום 30.3.2023 הגישו הנושה המובטח והנאמן הודעה ובקשה למתן תוקף של החלטה להסכמות שגיבשו, בסיוע הממונה, ביחס להמשך הליכי מימוש הנחלה, ולפיהן: הליכי מימוש הנחלה יימשכו במסגרת תיק חידלות הפרעון; תיק ההוצאה לפועל לא ייסגר וההליכים בו יעוכבו עד למתן החלטה אחרת; הנאמן וכונס הנכסים יפעלו כבעלי תפקיד ביחס לצורך למימוש הנחלה במסגרת התיק דנן; הליכי המימוש יתנהלו בהתאם להוראות שיקבלו כונס הנכסים והנאמן מבית המשפט.

נגד היחיד הוגשו, עד כה, תביעות חוב המסתכמות בכ-60 מיליון ש"ח. ביום 9.3.2023 התקבלה חוות דעת שמאי עדכנית ביחס לנכס, שלפיה "נראה סביר כי שווי הנכס המצרפי הינו בגבולות של כ-17,000,000 למועד השומה", לרבות הפחתה של 20% בגין מימוש מהיר.

אשר לסוגיית הדיור החלוף, טען הנאמן כי נוכח הכנסותיו הגבוהות של היחיד מפנסיה, שיאפשרו לו לממן בית מגורים מכובד, ובשים לב לשיקול הדעת של בית המשפט, הרי שבמקרה דנן, אין מקום לפסוק דמי דיור חלוף.

דיון והכרעה לפניי איפוא שלוש סוגיות מרכזיות, השלובות זו בזו: (1) בקשתם המשותפת של הבנק ושל הנאמן ביחס להמשך הליכי מימוש הנחלה; (2) בקשות היחיד לאפשר לו לבצע מכר עצמי או לפדות את הנכס וכן לפסוק לו דמי דיור חלוף; (3) בקשת הגב' תמיר לנקוט הליך שבו תוכרענה זכויותיה בבית שבו היא מתגוררת עם ילדיה.

היחיד נקט מספר רב של הליכים על מנת למנוע את מימוש הנכס, תוך שחלוף הזמן כשלעצמו מגדיל את החוב.

...

נקבע בהחלטה זו, בין היתר: "מאזן הנוחות בנסיבות העניין אף הוא אינו מביא לקבלת הבקשה. אכן, מדובר בבית מגוריו של המבקש וככלל יש לנקוט זהירות בעת פינוי חייב ממקום מגוריו. אלא שבענייננו מדובר בנחלה בת 9 דונמים ואין הצדקה כי אדם החייב סכום של כ- 21 מיליון ש"ח יגור בנכס מסוג זה במקום לשתף פעולה בהקטנת החוב על דרך מימוש הנכס. ניתנה למבקש אפשרות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל להוכיח זכאותו לדיור חלופי אך הוא לא שיתף פעולה בהליך זה ולא הציג נתונים ומסמכים המלמדים על זכותו זו... אשר לדיירים הנוספים המתגוררים עם המבקש – כפי שציין רשם ההוצאה לפועל במסגרת החלטתו מיום 30.5.22, אין להם זכויות בעלות בנכס וכל זכות שיש להם נדחית מפני זכות השעבוד של הזוכה. עוד צוין כי המבקש ידע עוד בחודש מרץ על הפינוי הצפוי והיה עליו לעדכן את מי שמתגורר עמו בנכס על כך." תמ"ש (פ"ת) 41093-12-22 - בהחלטה מיום 19.12.2022 נדונה ונדחתה בקשתה של גב' תמיר למתן צו מניעה זמני שיאסור על הבנק לנקוט הליכי פינוי נגדה.

המשך צבירת הריביות פוגע, בסופו של דבר, הן בנושה המובטח והן ביתר הנושים, נוכח הגדלת מצבת הנשייה, ובסופו של דבר, יפגע הדבר גם ביחיד, אשר דווקא בנסיבות המקרה דנן, עשוי להיוותר עם נכסים גם לאחר פירעון החובות לנושים (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר).

מבלי לגרוע מהאמור, סבורני כי טוב תעשה הגב' תמיר אם תפעל להגיש תביעת חוב לנאמן, אשר תוכרע על ידו.

סוף דבר אני נעתרת לבקשת הנושה המובטח והנאמן ומאשרת את ההסכמות שפורטו בסעיף 5 לבקשה מיום 30.3.2023.

אני דוחה את בקשת היחיד לאפשר לו לבצע מכר עצמי של הנחלה או לפדות אותה.

לאחר שבחנתי את כתב התביעה והמפורט בו וכן לאחר ששקלתי את טענות המבקשים, מצאתי כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

כך, בהחלטה אחרת היתייחס בית המשפט העליון לניסוח לוקה של כתבי טענות באופן דומה אשר הביא, בין השאר, לסילוק תביעתו על הסף: "מדובר במערער שמגיש חדשות לבקרים עתירות, תביעות ובקשות מבקשות שונות לערכאות שיפוטיות שונות ברחבי הארץ. ...לכך יש להוסיף כי טענותיו של המערער נטענות בצורה לקויה וחסרה ובניסוח עמום, ללא כל הקשר משפטי או עובדתי בין המבוקש לבין הנטען על ידו. כך גם לגבי הבקשה לעיכוב ביצוע שלא מגלה כל עילה או טענה". עא 7957/21 פלוני נ' מכון סאמיט עמותה לשקום פסיכוסוציאלי (13.12.21) בפיסקה 4.

פעמים רבות, סערת הנפש, עלבון וכעס, הנם רגשות העולים באופן מובהק מכתבי טענות בהליך זה. ברגיל, אין הדבר מפריע לניהול ההליך כשלעצמו וחובתו של בית המשפט להחזיר את ההליך לפסים עינייניים ולקיים הליך צודק בדרך הולמת ומכובדת.

דוקא בהליך "תביעות קטנות" שומה על בית המשפט לשמור מכל משמר על ניהול יעיל וזריז של ההליך, תוך הקפדה יתרה כי הדיונים יתקיימו בהתאם למטרותיו ותוך הגשמת יעדיו של הליך זה. זמנו של בית המשפט - לא זמנו הוא, כי אם זמנו של כלל ציבור המתדיינים אשר ממתינים זמן ממושך למועד בו יוכלו להשמיע את טענותיהם באולם בית המשפט, ולקבל סעד כספי, אשר גם אם אינו בסכום גבוה, הוא משמעותי עבור אותו בעל דין.

...

לאחר שבחנתי את כתב התביעה והמפורט בו וכן לאחר ששקלתי את טענות המבקשים, מצאתי כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

מן המקובץ עולה באופן ברור מסקנה אחת – התובע מבקש סעד מבית המשפט כאשר הוא נוקט בשפה שאינה ראויה בלשון המעטה ומוסר פרטים שאינם נכונים.

על כל אלה יש להוסיף את האמור בתקנה 42 לתקנות, אשר לשונה היא: סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו.מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט המקובץ לעיל מצביע באופן מובהק אודות התנהלות התובע המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

סיכומו של דבר, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.

מדובר בתביעה שהוגשה שנים רבות לאחר ההתמחרות, לאחר שברבות השנים הייתה התובעת מיוצגת על ידי מספר עורכי דין, במסגרת בקשות שונות לעיכוב הליך הפינוי בטרם מכירת הבית.

לעניין זה אין לי אלא להפנות לדברים דומים שהובאו על ידי כב' השופט אורנשטיין בפסק הדין מ – 7.1.15 במסגרת הבקשה לביטול הליכי הפש"ר בתיק הפש"ר: "לא התעלמתי מטענות החייבת באשר למכירת הבית במושב בצרה. עם זאת, אין בטענות אלה, ככל שיש בהן ממש ומבלי שבהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות, כדי לשנות את המסקנה. מכירת הבית אושרה בשנת 2009, קרי, כחלוף שנים מאז הדיון היום ומהגשת הבקשה לפיזור התיק. ככל שהיה זה בסמכותו של בית משפט זה להיות מעורב בהליך המכר, שומה היה על החייבת להגיש בקשה במועד הרלבנטי ולכל המאוחר סמוך למכירת הבית. המנעותה של החייבת להגיש בקשות באותה עת, עומדת כנגדה. מכל מקום, עסקינן במעשה עשוי מבחינת בית משפט של פשיטת רגל וזאת כאמור גם אם הייתה סמכות לבית המשפט לפשיטת רגל לידון בהליך של מימוש הנכס, הליך שכאמור היתנהל בלישכת ההוצאה לפועל." ואכן ככל שהיו לתובעת טענות כלפי שווי המכירה, היה מקום להגיש בקשה לתיק ההוצל"פ מיד עם הגשת הבקשה לאישור המכר.

היום במרחק זמן רב מאישור המכר על ידי רשמת ההוצל"פ נידרשות ראיות כבדות משקל כדי להעלות טענה זו. התובעת הייתה מיוצגת לכל אורך הליכי הכנוס, כפי שאף מצוין בתיק הפש"ר. מכאן שהיה באפשרותה להגיש בקשה בזמן אמת ולנסות לגרום לקבלת הצעה גבוהה יותר.

קבלני הבצוע של הפינוי לא נערכו כלל לבצוע פינוי מסודר ומכובד.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי חרף עדותה של התובעת כי בהליך הפינוי נכחו עדים נוספים, לא הובאו מטעמה אף אחד מהעדים.

לאור כל אלה, משעל התובעת הנטל להוכיח את תביעתה ולא הובאה כל ראיה או עדות להוכחת הטענות, זולת עדותה היחידה של התובעת, הרי שאין מנוס מלהורות על דחיית התביעה גם בעניין הליך הפינוי.

סוף דבר התביעה נדחית.