תמצית החלטת בית המשפט קמא
המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 15,000 ₪, על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות.
המבטחת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות, בטענה שחלפו למעלה משלוש שנים מאז תאונת הדרכים בה נפגע המשיב, מיום 19.8.2014 ועד ליום הגשת התביעה, 16.10.2018.
ומן הכלל אל הפרט
לאחר הגשת כתבי הטענות הראשונים, הגישה המבטחת בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף בטענת היתיישנות תוך שהיא מפנה לרישא לסעיף 31 לחוק בלבד, דהיינו בטענה שחלפו שלוש שנים מיום הארוע ותו לא. ללא כל אזכור או היתייחסות לסיפאת הסעיף, שהוא הרלוואנטי לעניין הנידון, באשר עילת התביעה היא "נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה". כמובן שבקשה זו דינה היה להמחק על הסף, משום שהדבר דומה לטוען טענת היתיישנות לאחר 3 שנים בתיק נזיקין רגיל, שבו ההתיישנות היא על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
...
יחד עם זאת, לא היה מקום לקבוע על ידי בית המשפט כי דין טענת ההתיישנות להידחות, כאשר תנאי הפוליסה לא נבחנו.
סוף דבר
הערעור מתקבל במובן זה שההחלטה מבוטלת, התיק יוחזר להידון בפני בית משפט קמא, ויחולו ההוראות שבסעיף 14 לפסק דין זה.
בית המשפט קמא יביא בחשבון את הוצאות הערעור הנדון בקביעת ההוצאות בהחלטה החדשה, שיוציא ככל שיידרש, או בסוף ההליך ולפי התוצאות.
לפיכך, מסכים אני עם פסק דינה של חברתי השופטת רביד, לפיו יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המשיב לדיון בפני בית משפט קמא, במסגרתו תוכל המבטחת – לאחר המצאת הפוליסה במלואה – לשמור על טענת ההתיישנות, לה יידרש בית משפט קמא במסגרת ההוכחות, שכן שאלת ההתיישנות במקרה שלפנינו הינה שאלה מעורבת של חוק ועובדה וראוי לבררה בצוותא חדא עם התביעה גופה.