בקשת מפרק לחיוב משיבים בהשבת כספים ופירעון חובות

מבוא המפרק וכונס הנכסים של אלרן (ד.ד) השקעות בע"מ (בפרוק ובכינוס נכסים) (להלן בהתאמה: "המפרק" ו"החברה") הגיש בקשה לחיובם של בעלי השליטה בחברה (המשיבים 1- 6), להשיב לקופת החברה סך של 18,528,287 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 25.7.2006, בגין כספים ששולמו להם על ידי החברה במסגרת חלוקת דיבידנד שלטענת המפרק היתה חלוקה אסורה.

מדובר אפוא במעין סנקציה שנקטו מחזיקי אג"ח ג', למקרה שהחברה תבחר בדרך של רכישה עצמית, במקום בדרך העדיפה יותר מבחינת מחזיקי האג"ח, קרי, במקום פרעון ממש של האג"ח. ברם, המפרק מקשה ושואל כיצד זה יתכן - מבחינת תכליתם של סעיפים 2.7.4 ו- 2.7.5 להסדר הנושים - שרכישת אג"ח ג' על ידי חברת הבת (בשונה מרכישה בידי החברה עצמה) מועילה למחזיקי אג"ח ג', ומדוע יש לראותה כפרעון בפועל של חוב האג"ח לצורך שמירת תוקפו של הפטור מתביעות.

...

במסגרת תשובתם לבקשה טענו המשיבים 3- 6, שנמנו על בעלי השליטה בחברה במועד החלוקה, כי דין הבקשה נגדם להדחות על הסף נוכח קיומה של תניית פטור מתביעות, במסגרת הסדר החוב של החברה שאושר על ידי בית המשפט.

לעומתם, המשיבים 7- 10 טענו כי דין הבקשה נגדם להדחות על הסף מחמת התיישנות, ולחלופין, משום שאינה מתאימה לבירור במתכונת המקוצרת של בקשה למתן הוראות.

סוף דבר סיכומו של דבר, על מנת שהפטור מתביעות שניתן במסגרת הסדר הנושים יוותר בעינו ולא יפקע, צריכה היתה החברה לפרוע 7,666,000 ₪ ערך נקוב מאג"ח ג' עד ליום 25.12.2015.

לו הייתי מגיע לכלל מסקנה כי הפטור אכן שריר וקיים ולא פקע, הימנעות זו מחתימה על כתב ההסכמה היתה עומדת לרועץ למי שלא חתם, משום שמחדל זה היה שולל ממנו מניה וביה את הגנת הפטור.

בקשתם של בעלי השליטה לדחיית התביעה נגדם על הסף, נדחית איפוא.

בקשה 44 הוגשה כבקשה למתן הוראות במסגרתה התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים בכלל חובות החברה, בסכום כולל של 77,923,968 ₪.

בתמצית נטען כנגד צבאן כי היה הוא בזמנו בעלים של 7% ממניות החברה; כי נתן הלוואה בסך של 1 מיליון ₪; כי הושב לידו סך של 600,000 ₪, כל זאת עת החברה הייתה נתונה במצב של חידלות פרעון, בנגוד להתחייבות בכתב עליהם חתם, בנגוד להוראות החוק (חל"צ) ובנגוד למצגים שניתנו מול צד ג' (הבקרה התקציבית).

אציין כי במסגרת הסעדים שהתבקשו ביקשו המפרקים לחייב את המשיבים בסכומים המפורטים בבקשה, ואילו בעתירה ב' לבקשה מס' 44 ביקשו המפרקים: "לחלופין, להתיר למפרקים להגיש תביעה כספית, ולשלם אגרה (במימון של קרן ליברה ...) כנגד המשיבים 1-18 או כנגד מי מהם, בסכומים האמורים לעיל". חלק מהמשיבים בבקשה מס' 44 הגישו בקשה לסילוק על הסף, בטענה כי בקשה מס' 44 אינה ראויה להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות, ראו בקשה מס' 45 בתיק.

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"א 7390/13 עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית נ' ב. גאון קמעונות וסחר בע"מ (4.5.2014) [פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד גאון קמעונות"): "הליך הנידון כבקשה למתן הוראות נועד להוות מסגרת דיונית יעילה ומהירה לפיקוח של בית המשפט על פעילותם השוטפת של בעלי תפקידים שמונו מטעמו, כמו גם כלי להנחיית בעלי התפקידים כיצד לפעול בכל הנוגע לפעולות המחייבות את אישור בית המשפט. לפיכך, במקרים רבים תשמש בקשה למתן הוראות על מנת להכריע במחלוקות פנימיות הנוגעות ישירות לפירוק החברה. לגבי הליכים לפי סעיף 374 לפקודה, המנוהלים נגד נושאי משרה, נקבע בעבר כי נקודת המוצא היא שהם צריכים להתברר בפני בית המשפט שעל הפרוק (ראו רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נס, [פורסם בנבו] פיסקה 8 (19.8.2008)). במקרים כבמקרה דנא, בהם חברה בפרוק מבקשת סעד נגד בעל השליטה, שימוש בהליך של בקשה למתן הוראות נועד על מנת לאפשר ביצוע יעיל ומהיר של תפקידו של המפרק (ראו, רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, [פורסם בנבו] פיסקה 5 (26.3.2007) (להלן – עניין שרידב)). עם זאת, בירור המחלוקת בדרך המזורזת של מתן הוראות יהיה מוצדק רק כאשר הפגיעה בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין שכנגד הנה מידתית ומוצדקת. במסגרת זו, יש לבחון האם ניהול ההליך באופן מקוצר הכרחי בכדי לאפשר את ביצועו המהיר והיעיל של תפקיד המפרק, האם קיימות עילות ייחודיות לדיני חידלות פרעון, והאם המחלוקת תחייב בירור עובדתי מורכב שאינו מתאים למסגרת דיונית של מתן הוראות (ראו, עניין שרידב, שם; רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-395 (2001); רע"א 3032/08 רייך נ' כהן, [פורסם בנבו] פיסקה 6 (2.9.2009); רע"א 3565/13 רוטמן נ' קליר [פורסם בנבו] פיסקה 4 (15.7.2013) (להלן – עניין רוטמן))" (שם בפיסקה 7 לפסק הדין).

...

זה המקום לציין כי בקשות מס' 71+72 (להלן: "הבקשות") הוגשו לאחר שניתנה החלטתי מיום 23.5.2019, לאחר דיון שהתקיים בפניי בבקשות מס' 44+45.

עם זאת סבורה אני כי גם ללא היזקקות למבחן זה (אותו איני יכולה לבחון בהעדר תצהיר), אזי מאחר והמבחנים האחרים הנזכרים, כמו גם החלטתי בבקשה מס' 44 מטים את הכף לבירור המחלוקת בדרך של תביעה כספית נפרדת, אין הכרח בהגשת תצהיר תומך.

סוף דבר, בקשה מס' 75 מתקבלת, כמו גם הטענות המקדמיות הכלולות בבקשה מס' 71.

המזכירות תקשור את החלטתי תחת בקשות מס' 71-72, 75 בתיק האלקטרוני ותשגר את ההחלטה לידיעת הצדדים ובאי כוחם ותסגור את הבקשות במערכת הממוחשבת.

המבקש טען כי המפרק לא עמד בתנאים הקבועים בדין לעניין חיוב נושא משרה באחריות אישית לחובותיה של עמותה שכן לא מתקיימים שניים מהתנאים שנקבעו בפסיקה להטלת אחריות אישית.

ביחס לסעד המבוקש בבקשה 71 לחיוב המשיבים בהשבת הכספים לקופת הפרוק נקבע כי המחלוקת בעיניין זה אינה מתאימה להתברר במסגרת של בקשה למתן הוראות, ולכן הוריתי על מחיקת הבקשה של המפרק תוך מתן אישור למפרק להגיש תובענה נגד המשיבים בבית המשפט המוסמך.

בנסיבות המקרה, החלטה המורה על מחיקת בקשת העיקול, על רקע הודעת המפרק כי בכוונתו להגיש תביעות פרטניות נגד המבקש ואחרים לבית המשפט המוסמך (לאחר קבלת אישורו של בית המשפט של חידלות פרעון), אינה סבירה.

...

ניתן לקבוע, אפוא, כי הבקשה לביטול העיקול תדחה וצו העיקול יישאר בתוקף עד למתן פסק דין בתובענה שבכוונת המפרק להגיש נגד המבקש, או עד למתן החלטה אחרת, ובלבד שהתובענה נגד המבקש תוגש תוך 45 ימים מהיום.

בתיק זה קיימים כספים בקופת הפירוק שדי בהם לעניין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול העיקול הזמני נדחית.

המבקש ישלם למפרק הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 6,000 ₪.

בבקשתו המונחת להכרעה כעת עותר המפרק לחייב את המשיבים להשיב לקופת הפרוק את הכספים שגבו בשם החברה בסכום שלא יפחת מ-1,200,000 ₪.

כן הוכח כי החייב עמד בחלקו בהסכם: העביר לפהמי ללא תמורה מקרקעין שהיו בבעלותו, וכן את מניותיו בחברת בטון נעאמנה (החברה שבבעלותה מקרקעין נוספים), ברם פהמי לא עמד בחלקו בהסכם, ולא פרע את כל החובות להם היה החייב ערב באופן אישי – החובות שנותר לשלם בהליך זה. מאחר שפהמי לא סילק את כל חובותיה הנטענים של החברה, הגיש המפרק בקשה למתן הוראות לחיובו של פהמי (בקשה מס' 66).

...

מכל אלו מתחייבת המסקנה כי החברה לא המחתה זכויות לגביית חובות מהחייבים בתיקי ההוצאה לפועל לעצמאן.

בהעדר כל ראיה כי החברה חבה חוב כלשהו לעצמאן, ובהעדר כל ראיה כי תשלומים ששולמו על ידי החייבים הועברו לעצמאן, מתחייבת גם המסקנה כי כל תשלום ששולם על ידי החייבים למשיבים או מי מהם במסגרת ההליכים לגביית החובות בהליכי הוצאה לפועל או תביעות חוב בפשיטת רגל, הם כספים המגיעים לחברה וכי היה על המשיבים להעבירם לקופת הפירוק.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מחייב את המשיבים, מנהל נעאמנה ועלאא מנעאמנה, לשלם לקופת הפירוק סך של 250,000 ₪ בניכוי הסך של 72,000 ₪ שכבר שולמו ובסך הכול 178,000 ₪.

זו בקשת הנאמן לזמן את המשיבים לדין ולחייבם לשאת בכל חובות החברה אמבולנס אוראל בע"מ, בהפקדת מלוא הסכומים הדרושים לסילוק מלוא חובות החברה, בצרוף הוצאות ההליך ושכר טירחת עורכי דין ומע"מ. הבקשה מחולקת לשלושה חלקים: חלק העוסק בחבות המשיבה 2 לתשלום חובות החברה, חלק העוסק בחבות המשיב 1 לתשלום חובות החברה, וחלק העוסק בחוב לנושה העקרי מר דרור בן ציון.

על כן יש לחייב את המשיב 1 להשיב את הכספים לקופת החברה עד לסילוק מלוא חובותיה.

חובת תום הלב חלה על בעל המניות המשיב 1 בהתנהלותו בבית הדין לעבודה, בין באופן אישי ובין בכובעו כבעל מניות של המשיבה 2, ובעת שגובשה הפשרה ידע המשיב 1 שלמשיבה 2 חבות חוזית לשאת בחובות החברה לנושיה, וכי החברה אינה פעילה ומרוקנת מנכסים, ואף ידע שמשך כספים מקופת החברה שמעמדם נדחה מפני פרעון החוב לנושה.

" לפי דעת הרוב בע"א 4263/04 קבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, "במקרה חריג וקיצוני של מימון דק, עשוי הדבר להצדיק הרמת מסך ההיתאגדות, או נקיטה באמצעי מתון יותר של השעיית חוב בעלי המניות. לצורך כך, על בית המשפט להיתחשב במכלול רחב של נתונים, ובהם, מצד אחד, החריגות והקיצוניות הנדרשת לצורך נקיטה באמצעי זה נוכח חשיבותם של עקרונות ההגנה על החופש התאגידי והאישיות הנפרדת והגבלת האחריות התאגידית; מצד שני - יש לשקול בשקול רחב האם בכלל נסיבות הענין, צודק ונכון להשתמש באמצעי ההשעייה. בתוך כך, ראוי לבחון האם נעשה על-ידי החברה שימוש לא ראוי ביתרונות התאגידיים שיש בהם כדי לפגוע בנושים, או שניהול החברה לא היה לטובת החברה והיה בו משום סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה.

...

אני דוחה את טענת המשיב 1 כאילו מדובר ברעיונות ובטיוטה, שכן מדובר בהסכם מחייב שאינו מבטא רעיונות אלא חובות וחיובים, וקוים בפועל על ידי הצדדים.

אני דוחה את טענת המשיב 1 שמכיוון שלא הוצגה החלטה כתובה של המשיבה 2 לאשר את הסכם הייסוד, הוא לא אושר.

על כן אני דוחה את הטענה שיש לחייב את המשיב 1 להשיב לחברה את סכום הלוואת הבעלים שמשך בסך 477,454 ₪.

אני דוחה את דבריו של הנאמן כאילו היה בעל המניות רשאי למשוך עודפים מהחברה.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה באופן חלקי ומחייב את המשיבה 2 לשלם את חובות החברה על ידי הפקדת סכום תביעות החוב העומד על סך 159,636 ₪, ובכפוף להכרעה בתביעות החוב לאחר מכן.

כמו כן אני מחייב את המשיב 1 לשלם לקופת הפירוק סכום זה, משום שהוא נמוך מהסך של 450,000 ₪ שעליו להשיב לקופת החברה.