בקשת מעצר עד תום הליכים בעבירת הצתה על רקע אי כשירות נפשית

סגל סיפר, במפורש, כי בחר בקורבן ערבי, בכוונה תחילה, מחמת שהוא "אוהב" ערבים (כך אמר במפורש לפסיכיאטר הראשון אותו פגש מיד לאחר ביצוע הדקירה), כך באופן כללי, והוא גם דיבר על מקרה ספציפי, כאשר פוטר מעבודתו, לאחר שלתפיסתו ערבי הועדף על ידי מעבידו, על פניו, והוא אמר כי ביקש לנקום את פיטוריו.

קורבנם של השלושה היה הומוסקסואל, ובית המשפט העליון היתייחס לענין זה, כדלקמן: "...ייחודיותו של המקרה דנן נובעת מן המניע של המערערים לבצוע העבירה. אמנם כתב האישום המתוקן לא ייחס למערערים עבירת שנאה לפי סעיף 144ו לחוק העונשין, ואולם כפי שציין בית המשפט המחוזי וכך גם עולה מכתב האישום המתוקן שבו הודו המערערים – 'מוסכם, כי לא היה תיכנון מוקדם לשוד וכי הסיבה שגרמה לארוע הייתה נטייתו המינית של המתלונן'". (רק ההדגשה הראשונה, לעיל, היא במקור) בית המשפט העליון קבע ביחס למעשיהם של המערערים, כי – "אלה מעשים שאנו כחברה תרבותית ומתוקנת אסור לנו להשלים עימם, ולא די במילים אלא יש צורך בהרתעה ממשית... המערערים נהגו באלימות של ממש; הם נטפלו ופגעו במתלונן על רקע סברתם כי הוא הומוסקסואל. המדובר בפשע שנבע מתוך שנאה לקבוצת אוכלוסיה, בשל נטייתה המינית... ביטויי שנאה ממין זה מטילים מורא ופחד על ציבור שלם, ולא ניתן להסכים עם מצב שבו אדם לא יוכל להלך בביטחה בחוצות העיר אך משום הזהות המינית שלו. שנאה כזו אינה נעצרת במעשים כמו אלה של המערערים, והאירועים מן העת האחרונה יעידו. יש להוקיע היתנהגות זו מכל וכל, בהיותה פוגעת בכבודו הבסיסי של האדם בהיותו אדם והיא מהוה סכנה של ממש לחברה דמוקרטית, וזאת מעבר לפגיעה מעצם השוד". קביעת בית המשפט העליון דלעיל יפה גם לענייננו, מתאימה ככפפה ליד ממש, בשינויים המחויבים בלבד: במקום "הומוסקסואל" כתוב "ערבי", או "יהודי", ותוצאת המשוואה לא תשתנה.

ההגנה טענה, בתורה, לעונש, ולא הלכה סחור-סחור, אלא נקבה מיד במיתחם הענישה המתאים לעניינו של סגל, לשיטתה: בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד 8-9 חודשי מאסר בפועל, כאשר הסניגור הטעים, כי מרשו "מרצה" כבר שמונה חודשים ומחצה של מעצר עד תום ההליכים.

יפה לענין זה קביעתו הברורה של בית המשפט העליון בענין ע"פ 5813/02 מדינת ישראל נ' אמויאל (פורסם ביום 6.3.2003), אשר צוטטה בהסכמה ואומצה בסעיף 16 לפסק הדין בע"פ 9507 שני סביליה נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 4.4.2012), כהאי לישנא: "העונש המוטל בגין מעשי עבירה המבוצעים על רקע גזעני צריך לתת ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, ולבטא באופן חד משמעי מסר מרתיע, לבל יעיז איש להצית את אש הגזענות בקרבנו, ולפגוע באדם תמים בשל מוצאו". הנחיית בית המשפט העליון ברורה, ולאורה אלך, איישם ואומר: הקם על אחיו לפוצעו, בודאי כאשר הוא מזוין, ורק בשל העובדה שאותו אח שייך לגזע אחר – מקומו מאחורי סורג ובריח, ורק שם. מכאן, שעתירתה של ההגנה, לקביעת מיתחם עונשי שמתחיל במספר חודשי עבודות שירות – אינו מתאים, כלל וכלל, לעבירה ולנסיבותיה.

נזכיר: סגל הועמד לדין בשנת 2011 וההליכים נגדו הופסקו בשל אי כשירות לעמוד לדין, ואליבא דהמומחה הרפואי מטעם ההגנה – הוא חולה במחלת נפש סכיזואפקטיבית, מחלה שקיומה לא נשלל לחלוטין על ידי מומחה התביעה.

...

כך, רק למשל, סגל אינו מפרנס עיקרי (או בכלל), ולמעשה - הפגיעה דומה לכל פגיעה שיודעת כל משפחה נורמטיבית של עבריין מורשע.

אני סבור, איפוא, כי מחלתו הנפשית של סגל (או הפרעתו הנפשית), שקולה לגילו הצעיר של ראדי, בוודאי בצירוף הפציעה החמורה פחות, שגרם האחרון לחברו; סגל גם הצטייד בסכין מבעוד מועד, אף בייעוץ משפטי (ללמדך על התכנון), בעוד שראדי - ספונטנית - נטל שבר בקבוק לידיו.

סוף דבר אפוא, נוכח כל האמור לעיל, וגם לנוכח עתירתה המתונה של התביעה למקם את סגל בשליש בתחתון של מתחם הענישה, אני גוזר את עונשו כדלקמן: 21 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

זאת מתוקף צו אישפוז אשר ניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק לטפול בחולי נפש, בתאריך 14/1/15, בת"פ 1134-01-15 בבית משפט השלום בעכו, בו יוחסה לנאשם עבירה מסוג פשע ובמסגרתו הופסקו ההליכים.

הנאשם ישהה בבית החולים "מזור" (מזרע) עד תום ההליכים המשפטיים בעיניינו.

על כן, בסיכומו של דבר, אף שמדובר במקרה חריג ובאדם חריג בנוף המשפטי, מבקשת המאשימה לאמץ את הסדר הטיעון, הסתפק בימי מעצרו, ולהשית עליו מאסר מותנה ופצוי למתלוננת.

דיון לעונש לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, על רקע המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, אני רואה לכבד את הסדר הטיעון.

א. לגבי עבירת ההצתה, הכורכת עימה סיכון רב ונזקים גדולים לרכוש ולנפש, נאמר לא פעם כי המשלח אש ולו רק ברכוש, יודע את תחילתו של מעשהו אך לא את סופו.

לקולא אני רואה להיתחשב במצבו המיוחד של הנאשם, החולה בנפשו, אך לא עד כדי אי כשירות לעמוד לדין, ונסיבותיו האישיות כפי שפורטו בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעיניינו, עוד בשלב בו היתה מחלוקת בין הצדדים אודות יכולתו לעמוד לדין.

הצדדים ביססו את ההסדר על נסיבותיו האישיות החריגות של הנאשם, הודייתו בכתב האישום, עברו, ובעיקר על מחלת הנפש ממנה הוא סובל מזה שנים רבות, ובגינה היה אף מאושפז עובר לבצוע העבירות נשוא תיק זה, כאמור לעיל.

...

על כן, בסיכומו של דבר, אף שמדובר במקרה חריג ובאדם חריג בנוף המשפטי, מבקשת המאשימה לאמץ את הסדר הטיעון, הסתפק בימי מעצרו, ולהשית עליו מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת.

דיון לעונש לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, על רקע המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, אני רואה לכבד את הסדר הטיעון.

על יסוד כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם עונשים כדלהלן: מאסר בפועל למשך התקופה בה היה נתון באשפוז במרכז הרפואי מזור - מיום 17/6/15 עד היום – 23/5/16.

ביום 10.10.2018 הוגש נגד המשיב כתב אישום בגין הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בהתאם לכך, המשיב אושפז במחלקה סגורה בבית החולים "גהה". בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה ביום 18.10.2018 צוין כי המשיב כשיר לעמוד לדין, וכי אין עדות לכך שהמעשה המיוחס לו נעשה כתוצאה ממצב פסיכוטי.

ביום 21.10.2018 הודיעו הצדדים כי המשיב הועבר למרכז בריאות הנפש של שירות בתי הסוהר (מב"ן).

שירות המבחן העריך כי קיים סיכון להישנותה של מעורבות בפעילות בלתי חוקית, בין היתר על רקע צריכת סמים, וציין כי נגד המשיב תלוי ועומד הליך פלילי נוסף.

בתמצית, טענת המדינה היא כי אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב, וזאת הן נוכח קיומו של סיכון משמעותי להישנות ביצוען של עבירות והן בשל הצפי לסיום המשפט בפרק הזמן הקרוב.

דוקא משום כך, דומה שיש לעשות את כל המאמצים על מנת להבטיח כי תמוצה בעיניינם בדיקה המכוונת למסגרות מוסדיות בטרם תיתקבל החלטה על מעצרם עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

...

בתמצית, טענת המדינה היא כי אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב, וזאת הן נוכח קיומו של סיכון משמעותי להישנות ביצוען של עבירות והן בשל הצפי לסיום המשפט בפרק הזמן הקרוב.

כמו כן, אני סבורה שטוב תעשה המדינה אם במקרה כזה, ויש לקוות שלא יהיה בכך צורך, תציג גם מידע עדכני בעניינו של המשיב מטעם שב"ס. במבט רחב יותר, הנסיבות דנן ממחישות את הקושי האינהרנטי הקיים בעניינם של דרי-רחוב בהליכי מעצר.

סוף דבר: שירות המבחן יכין תסקיר עדכני בעניינו של המשיב עד ליום 1.8.2019.

בנוסף, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב מיום 10.7.2019 בחמישים ימים או עד למתן פסק דין בת"פ 22693-10-18 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, לפי המוקדם.

בקשת מעצר עד תום ההליכים של המשיב כנגדו הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הצתה העובדות עפ"י כתב האישום – ביום 8.12.22 שמוך לשעה 10:20 עת שהה המשיב ביחידת דיור ששכר ברח' הפרחים 24 בכרמיאל, הוא שילח במזיד אש במיטה.

המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם טען לפגמים בחקירותיו, מאחר שלא נגבו ע"י חוקר מיוחד בהתאם סעיף 3(ב) לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית) תשס"ן – 2005.

בבדיקה ע"י רופא כונן נמצא שרוי במצב מאני פסיכוטי חריף, ייתכן על רקע שימוש בסמים, ועם סיכון פיזי מיידי ועל כן התקבלה הוראה לאישפוז כפוי דחוף.

נישאל אם מעוניין להיוועץ בסנגור, והשיב "כועס מאוד עכשיו על הילדים המזדיינים בתחת מנפץ, ווינסטוט לייט". הערת חוקר – הנ"ל לא כשיר להמשיך חקירה בשלב זה. נישאל אם מטופל פסיכיאטרית והשיב בחיוב, היה ב 12 אשפוזים.

...

בהתייחס לרקע של ביצוע העבירה, הנאשם שיתף כי חוזה השכירות בדירה בה התגורר טרם המעצר, עמד להסתיים והוא ביקש מאביו להתגורר עמו.

שירות המבחן התרשם כי ההליך המשפטי ושהייתו של הנאשם במעצר ממושך מהוים גורם מרתיע עבורו.

שירות המבחן המליץ כי אם יוחלט על עונש של מאסר בפועל, תלקח בחשבון תקופת מעצרו עד כה. שירות המבחן המליץ כי בתום מאסרו תתקיים וועדת הערכה לחידוש זכאותו לסל השקום ולשילובו בשיקום במסגרת הקהילה.

הנאשם הצית את דלת בית אביו המתלונן, אך על רקע שיחה שהתקיימה בין השניים, במהלכה החליפו דברים בנוגע לסכסוך השורר ביניהם על רקע משפחתי.

נקבע כי רף הענישה בעבירות הצתה אינו אחיד, ולאחר סקירת ענישה בעבירות הצתה נקבע כי המיתחם במקרה זה נמוך מזה שנקבע והוא בין שנה לשלוש שנות מאסר, והענישה הופחתה ל – 18 חודשים, בתוספת הפעלת המאסר המותנה באותו אופן, כך שהוטלו 21 חדשי מאסר, ונפסק: "אין חולק כי בעת ביצוע המעשים היה המערער שרוי במצב נפשי קשה ואף שאין בכך בשום אופן כדי להצדיק את מעשה ההצתה יש להביא נתון זה במניין השיקולים לצורך קביעת מיתחם הענישה....עיון בפסיקתו של בית משפט זה מגלה כי רף הענישה הנוהג בעבירות הצתה אינו אחיד והוא קשור בקשר ישיר לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם...מסקירה זו, ובהנתן הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה כפי שתוארו לעיל, נובעת לטעמי המסקנה כי מיתחם הענישה ההולם במקרה דנן הוא נמוך מזה שקבע בית המשפט קמא ונע בין שנת מאסר אחת לשלוש שנות מאסר. בקביעת עונשו של המערער בתוך המיתחם האמור יש לשקול לקולה את נסיבות חייו הקשות, את העובדה שנטל אחריות למעשיו והביע צער וחרטה, את העובדה שהוא עצמו נפגע במהלך ביצוע המעשים ואת מצבו הנפשי הקשה בעת ביצוע ההצתה. לעומת זאת, כשיקול לחומרה יש לזקוף לחובתו של המערער את עברו הפלילי ובפרט כאמור את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בעת ביצוע העבירות...בהנתן כל האמור לעיל אציע לחבריי לקבל את העירעור ולקבוע כי עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער בגין העבירות שבהן הורשע יופחת ויעמוד על 18 חודשי מאסר. עוד אציע להותיר על כנה את הפעלת המאסר המותנה כך ששלושה חודשים מתוכו ירוצו במצטבר לעונש הנוכחי ושלושה חודשים ירוצו בחופף לו. עונשו הכולל של המערער יעמוד, איפוא, על 21 חודשי מאסר בפועל וכל יתר חלקי גזר הדין של בית המשפט קמא יעמדו בעינם." בע"פ 8622/21 שחר הולר נ' מ"י (15.5.22) הוצת אופנוע אשר היה בחניון תת קרקעי בבניין, והאופנוע נשרף.

הנאשם במקרה זה היה אחראי למעשיו וגם כשיר לעמוד לדין, אולם אין להיתעלם ממכלול הנסיבות האופפות את הארוע עצמו ובהן גם מצבו הנפשי, והרקע המפורט לעיל.

...

נקבע כי רף הענישה בעבירות הצתה אינו אחיד, ולאחר סקירת ענישה בעבירות הצתה נקבע כי המתחם במקרה זה נמוך מזה שנקבע והוא בין שנה לשלוש שנות מאסר, והענישה הופחתה ל – 18 חודשים, בתוספת הפעלת המאסר המותנה באותו אופן, כך שהוטלו 21 חדשי מאסר, ונפסק: "אין חולק כי בעת ביצוע המעשים היה המערער שרוי במצב נפשי קשה ואף שאין בכך בשום אופן כדי להצדיק את מעשה ההצתה יש להביא נתון זה במניין השיקולים לצורך קביעת מתחם הענישה....עיון בפסיקתו של בית משפט זה מגלה כי רף הענישה הנוהג בעבירות הצתה אינו אחיד והוא קשור בקשר ישיר לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם...מסקירה זו, ובהינתן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כפי שתוארו לעיל, נובעת לטעמי המסקנה כי מתחם הענישה ההולם במקרה דנן הוא נמוך מזה שקבע בית המשפט קמא ונע בין שנת מאסר אחת לשלוש שנות מאסר. בקביעת עונשו של המערער בתוך המתחם האמור יש לשקול לקולה את נסיבות חייו הקשות, את העובדה שנטל אחריות למעשיו והביע צער וחרטה, את העובדה שהוא עצמו נפגע במהלך ביצוע המעשים ואת מצבו הנפשי הקשה בעת ביצוע ההצתה. לעומת זאת, כשיקול לחומרה יש לזקוף לחובתו של המערער את עברו הפלילי ובפרט כאמור את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בעת ביצוע העבירות...בהינתן כל האמור לעיל אציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער בגין העבירות שבהן הורשע יופחת ויעמוד על 18 חודשי מאסר. עוד אציע להותיר על כנה את הפעלת המאסר המותנה כך ששלושה חודשים מתוכו ירוצו במצטבר לעונש הנוכחי ושלושה חודשים ירוצו בחופף לו. עונשו הכולל של המערער יעמוד, אפוא, על 21 חודשי מאסר בפועל וכל יתר חלקי גזר הדין של בית המשפט קמא יעמדו בעינם." בע"פ 8622/21 שחר הולר נ' מ"י (15.5.22) הוצת אופנוע אשר היה בחניון תת קרקעי בבניין, והאופנוע נשרף.

סבורני כי הגם שאין מדובר בטענה שהועלתה על קרבה לסייג, עדיין גם בשלב קביעת מתחם העונש ההולם, אין להתעלם מהסיבות שהובילו למעשה והמצב הכללי של הנאשם.

לאור כל האמור אני מוצא כי מתחם העונש ההולם בגין העבירה אשר ביצע הנאשם, בנסיבות ביצועה, ככולל מאסר בפועל הנע בין 15 ל – 30 חודשים.

לאור האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר - מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים.