בקשת יורשים לביטול סמכות בית הדין הרבני בענייני ירושה

]השופט א' שטיין: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי נגד המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), ונגד המשיב 2, בית הדין הרבני האיזורי ברחובות (להלן: בית הדין האיזורי), אשר יורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין שניתנו על ידיהם ביום 28.3.2019 וביום 21.8.2018, בהתאמה.

ביום 28.3.2019, בית הדין הגדול נתן פסק דין בו דחה את כל טענותיה של העותרת באומרו כי "כל טענות[יה] מתגמדות אל מול הודאה מפורשת של המערערת בפני בית הדין קמא בחתימתה וחתימת אימה על המסמכים שהגיעו לבית הדין בבלגיה". לכך הוסיף בית הדין הגדול כי "טענות (העותרת דכאן – א.ש.) קלושות ללא תשתית ראייתית ועיקרן הטחת האשמות בכל הנקרה בדרכה [...]. בית הדין מתרשם כי המערערת פעלה בחוסר תום לב מובהק בהגשת ערעור זה שאין בו תשתית ראייתית ובהתחמקות מהודאתה בפני בית הדין". בית הדין הגדול אף היתייחס לטענות העותרת בכל הנוגע לסמכותו לידון בצו הירושה מלכתחילה, וקבע כי בתי הדין הרבניים מוסמכים לפעול לפי סדרי הדין שנקבעו על ידיהם.

העותרת מפרטת וטוענת, כי כתב ההסתלקות איננו בגדר תצהיר חוקי; כי סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל מוגבלת לשטח המדינה; כי בית הדין האיזורי לא היה מוסמך לידון בבקשה לצוו ירושה; כי כתב ההסתלקות היה ועודנו חסר כל תוקף משפטי בבלגיה; כי לא בוצעה המצאה כדין של הבקשה לצוו הירושה וההזמנה לדין; כי כתב ההסתלקות מעולם לא הומצא לידי העותרת; וכי תיק העזבון המקורי בוער בנגוד לכללים אשר חלים בכגון דא. מנגד, טוען המשיב 3 במסגרת תגובתו המקדמית כי כל טענותיה של העותרת כבר נדונו ונדחו לגופן בפסקי הדין קמא.

...

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בתגובה המקדמית מטעם המשיב 3, הגעתי למסקנה ברורה כי עתירה זו היא עתירת סרק שדינה להידחות על הסף.

הלכה היא עמנו מקדמת דנא כי בית משפט זה לא יתערב בפסק דינו של בית דין דתי אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות (ראו בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673 (1984); בג"ץ 187/54 ברייה נ' קאדי בית הדין השרעי המושלמי, עכו, פ"ד ט 1193 (1955); בג"ץ 202/57 סידיס נ' הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול, ירושלים, פ"ד יב 1528 (1958); וכן מאמרו של הפרופסור המנוח מנשה שאווה, "האם סטייה או התעלמות של בית דין דתי מהוראת חוק חילונית המופנית אליו במיוחד, כמוה כ'חריגה מסמכות'" הפרקליט כה 299 (תשל"ב-תשל"ג)); (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו, למשל: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 11 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (21.1.2008)).

לאור המקובץ, העתירה נדחית, והעותרת תחויב בהוצאות לטובת המשיב 3 בסך כולל של 5,000 ₪.

אשר לטענת המערערת כי בית הדין לא פעל בהתאם להוראות תקנה 50(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 המורה כי אם "הוגשה היתנגדות לבקשה לצוו ירושה או לצוו קיום ואין בה הסכמה לסמכות השיפוט של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה" ואשר לפיה נראה כי ברגע בו הגישה המערערת את היתנגדותה לסמכות בית הדין, אף אם אינה נוגעת בדבר, היה על בית הדין למחוק את בקשת המשיבה לירושת אביה ולחדול מלדון בה: אף שלדעתנו אין מקום להכנס לעובי הקורה בסוגיה זו בהליך שלפנינו, נעיר רק כי עמדת בתי הדין הרבניים היא כי תקנה זו בתקנות הירושה אינה חוקית ועל כן אינה מחייב את בתי הדין, וזאת משום שהיא עומדת בסתירה ברורה להוראת סעיף 155(ג) לחוק הירושה, לפיו "מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעינייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך". ברור כי אם המחוקק הקנה סמכות דיון לבית הדין הרבני לפי התנאים הקבועים בחוק, אין מחוקק המשנה יכול לבטל סמכות זו. כך יש לדחות על הסף גם את טענת המערערת כי בית הדין לא נהג לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, שהרי בית הדין הרבני דן בבקשות לצוי ירושה וקיום צוואה לא מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שאינו עוסק בירושה, אלא מכוח סעיף 155(ג) לחוק הירושה.

...

לאור כל האמור, ברור כי טענת המערערת כי בית הדין נקט בטעות כדעת המיעוט בפסק דין משולם ולא כדעת הרוב, אינה נכונה וחוטאת להבנת החלטתו של בית הדין הרבני.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור וקובעים כי אכן אין למערערת 'זכות נחזית לכאורית' כידועה בציבור, ועל כן אין היא 'נוגעת בדבר' לעניין הצורך בהסכמתה לסמכות בית הדין ויש להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי אשר ימשיך וידון בבקשת צו הירושה של המשיבה.

התובעת הגישה ביום 10.02.20 לבית הדין הרבני בקשה לביטול צו הירושה וביום 11.02.20 דחה בית הדין הרבני את הבקשה, שכן לא צורפה צוואה מאוחרת או אסמכתא לטענותיה לביטול צו הירושה.

ככל שהיווצרותה של עילת התביעה נוגעת לאספקטים אזרחיים, שאינם קשורים לירושה, ואינם במומחיותו של בית המשפט לעינייני מישפחה, כך פוחת הצידוק להכיר בסמכותו לידון בתובענה זו. כך, למשל, בעיניין אפק נדון "סיכסוך עסקי מסחרי" ש"נעדר כל מאפיין של סיכסוך ירושה", אשר התבסס בעקרו על דיני החוזים ודיני הנזיקין, ועל כן הוחלט כי סמכות השיפוט לגביו נתונה לבית המשפט המחוזי (ת"א (מחוזי מרכז) 1994-09-08 אפק נ' תובל ]פורסם בנבו[ ( 16.5.2010 ).

(א) נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצוו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט.

...

לבית משפט זה סמכות לדון בסכסוך בין התובעת לבין הנתבעת אשר על כן אני קובעת כי התביעה כנגד הנתבעת 1 תימחק.

ומקוימת צוואה שהתובעת טוענת שנערכה לאחר הצוואה משנת לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1 מאחר ובית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בה. אשר לתביעה כנגד נתבעים 2 ו- 3 – התובעת תנמק מדוע לא תימחק התביעה כנגדם על הסף נוכח המפורט בסעיפים 27 ואילך להחלטה זו וזאת בתוך 7 ימים.

בשנת 2002 הגישו נאמני ההקדש (מלבד אביו של העותר) בקשה לבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב-יפו, שבה ביקשו לבטל את הסכמי הפשרה.

אמו של העותר ועזבונה היו בין המשיבים לבקשה (לצד יורשיו האחרים של המנוח ועיזבונם).

בית הדין הרבני האיזורי הדגיש כי "האחריות וסמכות הניהול והפיקוח על ההקדש בהקדש דתי הוא של בית הדין" וכי הסמכות הבלעדית למינוי נאמנים מוקנית לו, "הכל בהתאם לשטר ההקדש וקיום מטרות ההקדש". בית הדין הרבני האיזורי הוסיף והדגיש כי "לכל אורך הדרך" העותר לא הכיר בסמכותו של בית הדין הרבני לידון בעינייני ההקדש, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהלותו הדיונית, וממילא, כך נקבע, לא ניתן למנותו כנאמן להקדש מטעם בית הדין הרבני.

בעקרו של דבר, בית הדין הרבני הגדול שב על הקביעה לפיה הסמכות למנות נאמנים להקדש נתונה לבית הדין הרבני בלבד, וכי דינם של הסכמי הפשרה להתבטל.

...

במכלול הנסיבות, כמפורט בהמשך, לא מצאנו כי עניינו של העותר מצדיק חריגה מהכלל האמור.

כשלעצמנו, ולו מטעמים של סופיות הדיון, אנו סבורים שאין מקום בשלב זה להטיל ספק בתוקפן השיפוטי של ההחלטות שניתנו בבית משפט זה באשר להסכמי הפשרה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

תיק 1408296/6 בבית הדין הרבני האיזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בוקשפן המנוח: פלוני המבקשים: פלוני אלמוני (ע"י ב"כ עו"ד ימין מוטי) הנידון: סמכות ביה"ד לידון בדיני ירושה לפי הדין הדתי; בקשה לביטול הסכמה לסמכות החלטה

כך נכתב בבקשה: ביום 29/6/23 נתן בית הדין הנכבד החלטה בבקשת המבקשת לסגירת התיק, כי לאור הסכמת כל הצדדיים הנוגעים בדבר, הסמכות מסורה לבית הדין הרבני בלבד, וזאת בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965.

לאור האמור מצ"ב הסכמתם של כל המבקשים לכך שהם מוותרים על הסמכות של בית הדין הרבני לעניין צוי הירושה של המנוחים.

...

ואפי' בשלב של מתן צו הירושה, ואין לדבר סוף.

בהמשך קובע ביה"ד בפסה"ד הנ"ל (עמ' 299): לאור כל האמור נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים.

לאור כל האמור, מחליט ביה"ד כדלהלן: בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הסמכות להוצאת צווי ירושה לעזבון המנוחים [א] ורעייתו, נתונה לביה"ד הרבני בלבד.