בקשת חיסיון מפני הפללה עצמית בהליך חקירה פלילית

במסגרת עדותו של המפקח ביקשה המאשימה להגיש באמצעותו גיליון תישאול המתעד הודעה שגבה מן הנאשם בסמוך לאחר הארוע, במהלך החקירה אותה אותה ערך במסגרת תפקידו (להלן: "ההודעה"), וכן הקלטת שיחת טלפון שהתקיימה בין המפקח ובין הנאשם במועד מאוחר יותר (להלן: "ההקלטה", ושתיהן יחד: "הראיות").

הנאשמים בהליך הפלילי טענו כי ההודעות נגבו תוך פגיעה בהליך הוגן, בחיסיון מפני הפללה עצמית ובסודיות העדויות בפני וועדת החקירה, ולפיכך אין מקום להורות על העברתן לידי המישטרה.

...

בנסיבות אלה, מסקנתי היא, כי השגת הראיה לא היתה כרוכה בפגיעה בלתי-מידתית בזכויותיו של הנאשם, אם בכלל.

התוצאה היא כי ההודעה מתקבלת.

סוף דבר, הן ההודעה והן ההקלטה מתקבלות ומסומנות ת/40 ו- ת/41 בהתאמה.

על פניו, לא ניתן לשלול טענת המשיבה, כי הדו"ח המבוקש חוסה תחת החסיון מפני הפללה עצמית, שכן, יתכן וקיימים בדו"ח, האמור, ממצאים העלולים להפליל את המשיבה - הן במסגרת החקירה הפלילית המתנהלת נגדה, והן בשל כוונת המבקשים להגיש קובלנה פלילית נגדה.

בקשה למענה על שאלון שאלונים, בדומה להליך גילוי מסמכים, נועדו לקדם את חקר האמת, תוך הקפדה על כך שהליך השאלונים לא יגיע לכדי הכבדה יתרה על הנשאלים וימנע את נהולו המהיר והיעיל של ההליך (רע"א 3068/08 סונול ישראל נ' ליזרוביץ, עמ' 5-6 (פורסם בנבו) (20.8.08)).

...

בעניין זה, נחה דעתי כי יש להורות על גילוי המסמכים המבוקשים.

באשר לבקשתם החילופית של המבקשים, להצגת מסמכים הנוגעים לעבודות שביצעו יועציה המשפטיים של המשיבה לצורך הכנת חוות הדעת, הרי שלא ברורה לי מה הרלוונטיות של מסמכים אלה להוכחת עילת התביעה, על כן בקשה זו נדחית.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת בחלקה.

בהתאם לחומר שצורף לבקשת עיכוב ההליכים, עולה כי במסגרת ההליך הפלילי (ת"פ 28759-05-15), המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופט משה סובל, נקבעו מועדים שבהם נדרשו הנאשמים להשיב לכתב האישום, למעט פישר, אשר ביחס אליו נקבע כי יגיש את תשובתו לכתב האישום בשלב מאוחר יותר וזאת לאור "העברה חלקית ומבולגנת של חומרי החקירה ושאלות משפטיות המתעוררות בעיניינם" לידי סנגוריו של פישר.

בעיניין זה, ר' האמור בעיניין לופטין בעמ' 1, כדלקמן: "השיקולים הנ"ל נסוגים אם ניצבת מולם זכות של מתדיין העלולה להפגע .האם כך הוא בעניינינו? אינני סבורה כן. אם החשש הוא מהפללה עצמית, בידי המבקש לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ולהמנע מגילוי כל ראיה במשפט האזרחי העלולה להפלילו במשפט הפלילי ובאשר לטענה בדבר זכות המבקש שלא לחשוף את קו הגנתו, טענה זו אינה מקובלת עלי. הזכות שלא לחשוף קו הגנה, במידה וקיימת כזו, איננה ערך בפני עצמו. היא נגזרת מזכות השתיקה של הנאשם, אך מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים, אין עומדת לנאשם זכות השתיקה וכמוהו ככל אדם אחר". לא זו אף זו, טענותיו של המבקש הנוגעות לחשש מפני הפללה עצמית עשויות לבוא לידי ביטוי, אם בכלל, רק בשלב ההליכים המקדמיים, היינו גילוי מסמכים ושאלונים, אם וכאשר המשיבה תשאל את המבקש שאלות ותבקש ממנו לגלות מסמכים רלוואנטיים, או אז, ייתכן ותתעוררנה שאלות של חיסיון מפני הפללה עצמית, הצורך בקבלת ראיות התביעה בהליך הפלילי וכיוצ"ב, אולם עוד חזון למועד ועם כך נתמודד, במידת הצורך, בשעה היעודה.

...

לפי הנטען בכתב התביעה, הועברו לפישר מעת לעת סכומים שונים לפי בקשתו, גם בגין שכר טרחה נוסף על זה שסוכם, כאשר סך סכומי שכר הטרחה הצטברו בסופו של דבר לכדי 114,988.60 ₪.

לצורך הגשת כתב הגנתו, מסמך שתוכנו נשלט בידי המבקש, ספק אם יש חשש מפני הפללה עצמית, שכן סביר להניח כי אין בכוונת המבקש להודות בדברים האמורים בתביעה, אלא להכחישם ו/או לצרף גרסת הגנה פוזיטיבית לגבי האירועים, שהמסקנה המשפטית הנגזרת ממנה תהא לכאורה ההפך מהפללה עצמית.

סוף דבר לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי אין מקום לעכב את ההליך דנא עד להכרעה בהליך הפלילי ואין מקום לעכב את הגשת כתב ההגנה עד לקבלת כל ראיות התביעה בהליך הפלילי.

משכך, הבקשה נדחית, אפוא.

הגם שהדברים אינם טעונים הבהרה, מצאתי לציין מספר עובדות רלוואנטיות: ב"כ היחידה הפנה בהקשר זה אל ע"א 5381/91 חוגלה שיווק נ' אריאל (פ"ד מו (3) 378), שם נקבע (בעמ' 381), "הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית מוקנית בדין לכל אדם. בהתייחס להליכי חקירה, מוסדרת הזכות בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), לפיו על הנחקר להשיב נכונה על כל השאלות שהוא נישאל בחקירה "חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית". בהתייחס להליכי משפט, מוסדרת הזכות לחיסיון בסעיף 47לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- .

יש להוסיף, כי היחידה במקרה דנן, באותו "מיסמך על נאמנות" אשר הוצג בתיק על ידי הנושה כספרי (שגם הוא בן מישפחה), נספח "ב1" לבקשה מס' 72 מטעם הנאמן, כבר החזיקה בנאמנות כספים משנת 2013 (הקפם אינו ידוע אולם מדובר בנושה מהותי) של נושיה, כך שקשה לראות העדר כוונה להברחת כספים מנושים, כאשר התשלום עבור הנכס בוצע בשנת 2014; ייאמר שבשלב זה אין לבית המשפט מידע אודות כלל היצטברות הנשייה של היחידה, החוב לנושה כספרי הנו משנת 2013 (בחלקו), בשולי הדברים, יצוין שלגישתי הסרוב להעיד בשל חשש מפני הפללה עצמית, יכול במקרים מסוימים לשמש כאות נוסף (הרי לפי מאור ודגני, שם, קיומו של הליך פלילי או קיומה של חקירה פלילית, מהוים אותות של מירמה כשלעצמם), על אחת כמה וכמה כאשר לאחר עדות המשיב ניתנה ליחידה הבחירה האם להעיד אם לאו, והיא בחרה שלא להעיד – אולם די בריבוי אותות המירמה הקיימים בהתקשרות כאמור, על מנת שלא להזקק לשאלה זאת.

...

בהתאם, אני קובע כי רק שני התשלומים האחרונים הנזכרים בסעיף 6 ט' עונים על דרישת תקופת שבע השנים הרלוונטיות; ברי כי התשלום הראשון באותו סעיף הינו תשלום מקדמת 10% ממחיר הרכישה, וברי כי התשלום השני ברשימה הינו העברת תשלום מס רכישה (5% מתמורת המכר) המתיישב עם התנועות בחשבון עו"ד צפניה, וכי התשלום השלישי אינו נוגע ליחידה, ואולם התשלומים בסעיפים 6 ט 4, 6 ט 5 בוצעו מחשבונה של היחידה, פחות משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לחדלות פירעון, והיוו השלמת התמורה כחלק מהברחת נכסים בעודה מחזיקה בכספי נושיה/לקוחותיה, בהיקף שטרם הוברר (שאלת ההיקף אינה רלוונטית, שכן אין משמעות לשאלה אם היחידה חדלת פירעון באותו שלב, כל עוד ניתן לבסס הברחת נכסים כאמור לעיל).

בהתאם, אני סבור שבית המשפט מוסמך להורות למשיב להשיב לקופת הנשייה הטבה אשר קיבל כחלק מהברחת נכסים מטעמה של היחידה, כל עוד ההברחה בוצעה פחות משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו לפתיחת ההליכים, בדרך של תשלום 90% מהתמורה החוזית.

סוף דבר לאור כל המקובץ, אני מורה למשיב לשלם לקופת הנשייה סך 1,200,000 ₪ אשר קיבל מהיחידה, הסכום כאמור יהא צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד קבלתו (מרץ 2014) ועד ההשבה בפועל.

זאת, משום שההליך הפלילי, לו נתונה הבכורה, מקדם תכלית הרתעתית, הזהה לזו של ההליך הייצוגי; משום שנטייתם של הליכים ייצוגיים להתארך מובילה למסקנה שגם אם אלו יעוכבו, הפגיעה בקבוצה היא מוגבלת מאד; ומשום שעיכוב ההליך הייצוגי טרם הוגשה התשובה לבקשת האישור תימנע את הגשתם של תצהירי הנתבעים, במסגרת תשובתם לבקשת האישור, ותאפשר להם למסור את גירסתם בחקירה המשטרתית תחילה.

ראו עניין פרי, פסקה 3); ואי-הפללה עצמית של הנתבעים בקשר להליך הפלילי (חשש זה לרוב יבוא כדי פיתרונו באמצעות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית.

...

טענתו המרכזית הייתה, כי בהינתן ההלכות המשפטיות בעניין, אין להיעתר לבקשה לעיכוב הליכים עקב קיומו של הליך פלילי מקביל, אלא אם זכותו של בעל דין באחד ההליכים עלולה להיפגע באופן "קונקרטי וממשי" כתוצאה מניהולם במקביל – פגיעה שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח בנסיבות העניין.

ברם, אין בידי לקבל טענות אלה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.