בסעיף 31 לסיכומיו, טען הנתבע באומרו:
"יתרה מזאת יטען הבנק כי מאחר ומדובר בחשבון נאמנות ספציפי וקביעת נהנים ספציפיים הרי בהתאם להוראות בנק ישראל ולניהול בנקאי תקין לאור אי ההתאמה המוחלטת בין זהות הנהנים בחשבון הנאמנות לבין המוכר בעסקת אמנון ותמר (צ"ל עסקת יבנה –ר.ח.), הרי שביצוע עיסקאות נוספות במסגרת חשבון הנאמנות והעברת כספים רק לנהנה אחד מתוך השלושה, נחשבת כ'העברה אסורה' המנוגדת לדין, ומכאן בקשתו של הנאמן להעברת הכספים לתובע בעסקת אמנון ותמר (צ"ל עסקת יבנה – ר.ח.) הנה פעולה לא תקינה" (ההדגשה לא במקור – ר.ח.).
גם טענתו לעיל שיכלל הנתבע בס"ק 1(ג) סיפא לסיכומיו, באומרו:
"לאור ההוראות שניתנו בפקס (מכתב הנאמן מיום 04.08.2014 – ר.ח.) הסכום חולק בין הנהנים, ואולם חרף פניות הסניף לנאמן לסור לסניף לשם חתימה על מיסמכי סגירת החשבון, הנאמן לא עשה כן ועל כן חשבון הנאמנות נותר פתוח".
למותר לציין כי משקל טענתו "המשוכללת" של הנתבע לעיל הנו כמשקל קליפת השום ומוטב היה לולא עלתה הטענה מאשר עלתה.
בנידון, אין אלא להפנות ל-ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה חיה אופליגר ז"ח (פורסם בנבו), בו נפסק כדלקמן:
"...... ברוח המגמה המרחיבה את חובת הזהירות המוטלת על הבנקים, כפי שפורטה לעיל, קבע בית-משפט קמא כי בנק פאג"י ובנק דיסקונט חבים בחובת זהירות ליורשים אף כי אלה לא היו לקוחותיהם בחשבון העזבון או בחשבון הפקדונות. גישה זו מקובלת עליי, ואולם נראה לי כי ככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק, מן הראוי הוא כי גבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאוד. במילים אחרות, ככלל אין להטיל על הבנק חובה ליבלוש, לידרוש, לחקור ולפשפש בפעולות השונות שמבצע מנהל עזבון בחשבון העזבון, או שמבצע עורך-דין בחשבון פקדונות, אפילו אם מקום שהיה חוקר כך ומפשפש היה יכול לגלות כי הנציג, בעל החשבון, מבצע בו פעולות שלא כדין ביחסיו עם בעל העניין בחשבון. בעיניי יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להשאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין. במקרים כאלה קמה חובה על הבנק לידרוש בדבר, ובילבד שהאמצעים שיידרש הבנק לנקוט בנסיבות אלה כ'בנק סביר' יהיו פשוטים וברורים. כל גישה אחרת יש בה כדי להרחיב את הקף האחריות הנזיקית המוטלת על בנקים מעבר למידה הראויה, מכוח הסטאנדרטים האובייקטיביים הקבועים בעוולת הרשלנות. הרחבה כזו אינה רצויה בעיניי ככל שהדבר נוגע לחובת זהירות כלפי מי שאינו לקוח של הבנק, מכמה טעמים: ראשית, בין הבנק ובין לקוחותיו מתקיימת מערכת יחסים חוזית היוצרת יחסי קירבה הדוקים שאינם מתקיימים בין הבנק ובין מי שאינם לקוחותיו. יחסי קירבה אלה משליכים, מטבע הדברים, על הקף חובת הזהירות שצריך הבנק, ויכול, לשאת בה כלפי לקוחותיו, ובין היתר מוטלת עליו מכוחה חובת פקוח למניעת פעולות של שליחת יד או גניבת כספים שהפקיד הלקוח בידי הבנק. חובה זו מוטלת על הבנק הן בכל הנוגע למעשים בלתי כשרים שעלולים לבצע עובדים או הפועלים מטעמו ...... הן, במידה מצומצמת יותר, בכל הנוגע למעשים בלתי כשרים שעלולים לבצע מי שמורשים מטעם הלקוח לפעול בחשבונו .... החובה לנקוט אמצעי זהירות ופקוח לשמירה על אינטרסים של בעלי עניין בכספים המופקדים בחשבונות מקום שהחשבונות מתנהלים בבנק על-ידי נציג שהוא בעל החשבון, היא מעצם טיבה חובה בעייתית ומורכבת יותר. חובת הפיקוח על חשבונות ממין זה תצריך במקרים רבים נתונים שאינם בידי הבנק, ושאותם אין הוא אמור לקבל באופן שוטף לצורך ניהולם של חשבונות אלה. ..... טעם נוסף שלא להטיל חובת פקוח הדוקה מדי לשמירה על אינטרסים של צד שלישי שאיננו הלקוח נעוץ בכך שחובה כזו עלולה לעמוד במתח עם החובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחו-הנציג, שהוא בעל חשבון, ושכלפיו בראש ובראשונה חב הבנק חובות חוזיות וכן חובות זהירות ואמון. שיקול נוסף הפועל לצימצום חובת הפיקוח שיש להטיל על הבנק כלפי בעלי עניין בחשבון שאינם לקוחותיו הוא שמידת הסתמכותו של הלקוח על פקוח מצד הבנק לגבי הנעשה בחשבון היא, מטבע הדברים, רבה מזו של צד שלישי, שאין לו כל שיג ושיח עם הבנק. אכן, ניתן לצפות כי צד שלישי כזה יפעיל בעצמו רמת פקוח לגבי הנעשה בחשבון שהוא מעוניין בו, שתהא גבוהה מזו שהלקוח מפעיל בהסתמכו על הבנק. לבסוף, הטלת חובה רחבה מדי על הבנק כלפי מי שאינם לקוחותיו תתרגם את עצמה קרוב לוודאי לתוספת עלויות עבור שירותי הבנקים. יתר-על-כן, היא עלולה לתרגם את עצמה למעורבות בלתי רצויה מצד הבנק בפעילות המתנהלת בחשבונות בשל חששם של הבנקים להחשף לאחריות נזיקית. מעורבות כזו פוגעת באוטונומיה של הלקוח, כל לקוח, ואפילו הוא נציג, לנהל את עינייני החשבון לפי ראות עיניו בלא שהבנק 'ינשוף בעורפו' ויתחקה אחר מעשיו. על אחת כמה וכמה נכון הדבר מקום שהחשבון הנוגע בדבר הוא חשבון קרדיטורי המכיל פקדונות ..... לגבי חשבונות כאלה הבנק אמור לשמש בדרך-כלל פלאטפורמה ניטראלית לפעולות פינאנסיות. עם זאת כאשר מתרחשות לנגד עיני הבנק פעולות חריגות שיש בהן כדי לעורר חשד ממשי באשר לתקינותן או לכשרותן, אין הבנק יכול לשמש זירה שותקת לפעולות כאלה, ועליו כאמור לעורר שאלות, לבצע בדיקות ולנקוט אמצעים סבירים המתבקשים בנסיבות העניין" (שם, פסקה 15 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
כאמור, בסיכומיו העלה הנתבע טענה אחת ויחידה כנגד סכום התביעה, לפיה, באותה מידה שהתובע טען כי הוא התכוון להשקיע את כספי הפקדון בקרן אלפא, הוא יכול היה לטעון כי בכוונתו היה להשקיע אותו פקדון באפיק השקעה אחר.
...
שוב אפוא עולה ומתחייבת המסקנה כי סירוב הנתבע להעברת פיקדון יבנה לתובע, הערמת קשיים והצבת תנאים מתנאים שונים לכך, לא היתה בדין יסודה.
לסיכום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, את מלוא סכום התביעה בסך של 35,312 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 24.02.2021, ועד התשלום המלא בפועל ובסה''כ 40,295 ₪.
כן ישלם הנתבע לתובע, באמצעות בא כוחו, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
