בקשת התנגדות להשגת רישיון בחו"ל

המבקשים הם מי שספקו לחברת וונטיז פי אל סי (להלן: "החברה") רישיון עבור ערוצי טלויזיה מחו"ל וניהלו מול החברה הליך גישור אשר בסיומו הושג הסדר פשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 13.06.2019 (להלן: "פסק הדין").

הלכה למעשה מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, על מנת להיכלל במצבת הנשייה, ולא בהתנגדות לעצם הסדר הנושים.

...

מכאן שבהעדר ידיעה כאמור אודות המועד להגשה של תביעות חוב, מתבקשת המסקנה כי המבקשים לא היו יכולים להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך.

משמע, ומבלי לקבוע מסמרות בענין שהנאמן עוד יידרש להכריע בו, מדובר בתביעת חוב מוצקה למדיי מבחינת סיכויי הצלחתה, וגם נתון זה מהווה שיקול להיעתר לבקשה.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה מתקבלת.

רקע עובדתי וטענות הצדדים כנגד המבקש ניפתחה חקירה פלילית בגין החשד לקבלת דבר במירמה, היתחזות, עיסוק ברפואה ללא רישיון, ייצור, הכנה ומכירת תרופות ללא רישיון והלבנת הון.

על-פי החשד, המבקש הפעיל מעבדת תרופות פירטית, הזמין מוצרים מחו"ל והפיץ בארץ ובחו"ל את אותן תרופות אשר רקח ללא היתרים וללא פקוח נידרש ובכך סיכן את בריאות הציבור.

המשיבה לא היתנגדה לשיחרור חשבונות הבנק לשימושו של המבקש, אך ביקשה להורות כי יתרות הכספים שהיו מצויים בחשבונות הבנק וכן הכספים המזומנים שנתפסו יועברו לחשבון החילוט המנוהל על-ידי האופטרופוס הכללי.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.11.18 (כב' השופטת דנה כהן – לקח) נקבע כי מאחר והנכסים נתפסו מלכתחילה לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000 בשילוב עם סעיף 32 לחוק החיפוש אשר חל מכוח סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, המתייחס לשווי הרכוש ששמש לבצוע העבירה ו/או היתקבל כשכר בגינה ו/או הושג כתוצאה ממנה, יש לקבוע האם קם חשד סביר למיוחס למשיב; האם קיים יסוד סביר לפוטנציאל חילוט עתידי; מה היחס בין שווי הרכוש שנתפס לבין שווי הרכוש שלפי החשד שימש לבצוע העבירות או הושג כתוצאה מהן; אמצעי המחייה הסבירים של המבקש; והאם ניתן לנקוט באמצעים חלופיים שיהיה בהם כדי להבטיח אפשרות חילוט ו/או השגת תכליתו בעתיד, בשים לב לכך שעסקינן בחשוד ולא בנאשם ו/או במורשע, חלילה, כך שחזקת החפות עומדת לו. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הושב הדיון בשאלות אלה לפניי.

...

אם כן, המסקנה היא כי המשיבה לא הצביעה על היחס שבין שווי הרכוש שנתפס לבין שווי הרכוש שלפי החשד שימש לביצוע העבירות או הושג כתוצאה מהן, וזאת אף לא לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי.

על רקע האמור, נותרה לדיון השאלה האם ניתן לנקוט באמצעים חלופיים שיהיה בהם כדי להבטיח אפשרות חילוט ו/או השגת תכליתו בעתיד, בשים לב לכך שעסקינן בחשוד ולא בנאשם ו/או במורשע חלילה כך שחזקת החפות עומדת לו (ר' פיסקה 7 להחלטת בית המשפט המחוזי מושא ההליך שבכותרת).

מובהר כבר כאן, כי אינני מקבלת את גישתה של המשיבה ולפיה היא מבכרת תפיסת כספים על פני תפיסת נכסי מקרקעין, באשר חילוטם של הכספים קל יותר.

כפי שיפורט להלן, במהלך הדיון בעתירה הושגו הסכמות שלפיהן רשאים מחזיקי רישיון א/5 לצאת לחו"ל דרך נתב"ג בכפוף לבדיקה ביטחונית מקדימה.

על רקע מדיניות זו, סורבו בקשותיהם של העותרים 1, 6 ו-7, הנמנים על אוכלוסיית האחמ"ש ומקורם באיזור ובעזה, לצאת לחו"ל דרך נתב"ג. יצוין כי העותר 1 שוהה בישראל מכוח היתר מת"ק ואילו לעותרים 7-6 רישיון מסוג א/5.

ביום 22.1.2018 היתקיים דיון ראשון בהתנגדות לצוו על תנאי, ובמהלכו עמדנו על הקושי הלכאורי שראינו אותה עת במישור הסמכות לגבי מחזיקי רישיון א/5.

...

בתוך כך, אני סבורה כי יש ליתן משקל נכבד, ואף מכריע במקרה זה, לעמדתם של גורמי הביטחון – הם הגורמים המקצועיים בענייננו – לפיה איסור גורף על יציאתם של מחזיקי היתר מת"ק לחו"ל דרך נתב"ג (למעט במקרים הומניטריים חריגים), הוא-הוא המגשים באופן מיטבי את התכלית הביטחונית של מניעת טרור נגד תעופה אזרחית.

נוכח האמור, שוכנעתי כי החלטת שר הפנים ביחס למחזיקי היתר המת"ק עומדת במבחן המשנה של האמצעי שפגיעתו פחותה, ואני מסכימה אף עם חברי השופט הנדל, באשר לעמידתה במבחן המשנה של מידתיות במובן הצר.

אני סבורה, אפוא, כי דין העתירה להידחות במלואה.

המבקש הגיש בחודש דצמבר 2016 תביעה על סך 2,000,000 ₪ נגד הנתבעות – עריית תל אביב והרשות הארצית לכבאות והצלה (להלן: "רשות הכבאות") וזאת בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, כתוצאה מכך שלא ניתן רישיון עסק לחברה בשליטתו, בין היתר, בעקבות דרישות לא מוצדקות לטענתו של רשות הכבאות, וכן נזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שהוטלו עיקולים על ידי הערייה בגין חוב ארנונה של החברה על נכסיו, בנגוד לדין.

טען, כי במשך שנתיים ניסה להשיג כספים לצורך מימון האגרה, אך ניכשל בכך.

ב"כ היועמ"ש בתגובתו לבקשה היתנגד למתן פטור מאגרה, שכן המבקש לא הוכיח העדר יכולת כלכלית לתשלום אגרה, לא צירף המסמכים שנדרשו ממנו לפי ההחלטה מיום 11/12/16 ואף לא הגיש תצהיר משלים כנדרש.

נראה כי אם הוא אכן לא עובד באופן מסודר, כנטען על ידו, אלא רק "מסייע" לחבריו, יש לו די זמן והותר על מנת לחתום כדין על תצהיר גם בעת היותו בחו"ל. ברור שבית משפט קמא אינו יכול להתבסס על טענות עובדתיות הנטענות על ידי ב"כ המבקש מבלי שהמבקש תומך עובדות אלו בתצהיר.

...

בהתייחס לתנאי הראשון הלכה היא כי על המבקש "לפרוש תמונה מלאה על מצבו הכלכלי", שאם לא כן דין בקשתו להידחות ולו מטעם זה בלבד (ראה: ע"א 229/89 מצא נ' מצא ואח', בש"א 7664/99 סופר נ' סופר).

המבקש כלל לא מצא לנכון לצרף את ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כמשיב לבר"ע הגם שהיה צד להליך בבית משפט קמא ותגובתו הוגשה לבקשה לקבל פטור מאגרה, וזאת בניגוד לתקנה 424 לתקסד"א. ג) מחדליו של המבקש במקרה דנן ברורים ומובהקים באופן המוביל למסקנה ולפיה לא עמד כנדרש בנטל המוטל עליו להוכחת היעדר יכולת לשלם אגרה, והחלטת בית משפט קמא מדברת בעד עצמה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הנתבעת טוענת כי נכותו הנמוכה של התובע אינה מצדיקה את טענותיו בעיניין זה. נטען כי התובע השיג את הרישיון לקאנביס רק לצורך הדיון וחודשים ספורים לפני מועדו, וכי מדובר ברישיון זמני בלבד, כאשר התובע לא הגיש מאז הדיון כל ראיה נוספת על שימוש בקאנביס על אף שניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת.

לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעמו, הגיש התובע בקשה להגשת ראיות נוספות על מנת להוכיח את חידוש רישיונו לנטילת קאנביס ואת ההוצאות החודשיות על כך. הנתבעת היתנגדה לבקשה.

נטען כי לא הוכח הפסד הישתכרות כלשהוא של מי מנותני העזרה, וכי הוכח כי התובע מתפקד כרגיל, נוסע לחו"ל, הולך לחתונות, עולה ויורד במדריגות וכו'.

...

מכלל הטעמים הללו, הבקשה להוספת ראיות בשלב זה נדחית.

הוא קיבל משככי כאבים ולאחר מכן הזרקות ובסופו של דבר הופנה לקבלת קנביס רפואי וקיבל רישיון ליטול קנביס במאי 2021.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 862,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כדין והוצאות משפט.