בקשת הסגרה או אכיפת מאסר זר בגין עבירות אלימות

תאריך הישיבה: ו' בטבת התשע"ז (04.01.17) בשם המערער: עו"ד איגור גלידר; עו"ד ואדים שוב בשם המשיב: עו"ד יפית רושניק פסק דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברגר; בה"ג 32860-03-12), בגדריו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על המערער בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק).

עוד בהודעה המעדכנת, העתק כתב תביעה שהגיש המערער נגד שב"ס, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענת באי-כוחו, מחמת אותה תקרית אלימה כנ"ל שאירעה במהלך שהותו במעצר.

עיקרו של סייג זה בבירור השאלה האם בעקבות מעשה ההסגרה עשויות להפגע זכויותיו של מבוקש-ההסגרה, עד כדי פגיעה אנושה במוסר החברתי המקובל, בגין הליכי השפיטה והמאסר הצפויים לו במדינה מבקשת ההסגרה.

סייג 'תקנת הציבור' חולש על כל הליך ההסגרה, וברי כי האיסור על הסגרתו של אדם חל לא רק בשל פגיעה אפשרית ומסתברת בזכויותיו במדינה מבקשת ההסגרה; פגמים, ליקויים ומחדלים, עשויים לעלות גם במסגרת הליך ההסגרה גופו, מכוח פעולות ומחדלים שבעבר מצד גורמי האכיפה וההעמדה לדין בישראל, ובמדינה מבקשת ההסגרה, עד כי יהיה אף בהם כדי לסתור את תקנת הציבור.

סייגים אלה, דוגמאת אי-הסגרתו של אדם בשל עבירה שלגביה כבר עמד בדין בישראל (תת-סעיף 2ב(5) לחוק), או אי-הסגרה כאשר מדובר בעבירה שהתיישנה לפי דיני מדינת ישראל (תת-סעיף 2ב(6) לחוק), יסודם בעקרונות יסוד של הדיון הפלילי, וברי כי בזה ובזה, בדין הפלילי ובהליך ההסגרה, אחרית החלתן של עילות אלה תהא זהה ותביא לדחיית סעיפי האישום או בקשת ההסגרה.

ראשית, ניתן לשיטתי למצוא בהליך ההסגרה קרבה מהותית להליך של העמדה לדין, זאת נוכח סופיות התוצאה שלו; הפגיעה בחרותו של מבוקש ההסגרה הנלווית להעברתו לידי מדינה אחרת אשר זרה לו; ההיתנגשות בין מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל לבין חובותיה להגן על זכויות מבוקשי ההסגרה; ועוד (ראו והשוו: עניין רוזנשטיין, עמ' 374; ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 73 (2005); פלר, עמ' 24).

...

ודוקו, אין במסקנה זו כדי למנוע העלאת טענת אי-כשירות לעמוד לדין במסגרת בחינת סייג תקנת הציבור, בהתאם להצעת חברי, השופט נ' סולברג, אלא מתן אפשרות להעלותה גם כטענה להפסקת הליכים.

בכל הנוגע ליתר השאלות שהועלו במסגרת הערעור, דעתי כדעת חברי כי דין הערעור להידחות.

השופט נ' הנדל: מצטרף אני לתוצאה המשותפת של חבריי לפיה דין הערעור להידחות.

לכן, היתמקד הדיון באותם משיבים אשר בעת מעצרם וכליאתם היו תושבי הרש"פ בשטח A או B. במאמר מוסגר אציין כי הרש"פ חלקה על קביעות בית המשפט לגבי היותם של תובעים מסוימים תושבי אירעי או תושבים או אזרחי ישראל (כך, לגבי תובעים מס' 14-13 בת"א 5074/03 שעניינם נדון בפרקים מ"ח-מ"ט לפסק הדין; תובעים 5-2 ו-7 בת"א 7123/05 שעניינם נדון בפרקים נ"ו-נ"ט ו-ס"א לפסק הדין) אך המדובר בקביעות שבעובדה, שאיני רואה מקום להתערב בהן, באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במימצאי עובדה ומהימנות.

בהקשר זה, לא למותר להזכיר את סעיף XVI 2 להוראות הסכם הביניים הקובע כי "פלסטינאים אשר קיימו מגע עם הרשויות הישראליות לא יהיו נתונים לפעולות של הטרדה, אלימות, נקמה או העמדה לדין. אמצעים מתמשכים נאותים יינקטו, בתיאום עם ישראל, על מנת להבטיח את הגנתם". סעיף זה נמצא בפרק שכותרתו "אמצעים בוני אמון" שנוסחו: "מתוך כוונה ליצור אוירה ציבורית חיובית ותומכת שתלווה את יישומו של הסכם זה, ובסיס יציב לאימון הדדי ולתום לב, ועל מנת להקל על שתוף הפעולה הצפוי ואת היחסים החדשים בין שני העמים, מסכימים שני הצדדים להסכם לנקוט באמצעים בוני אימון כמפורט להלן [...]": האמצעים המדוברים הם שיחרור אסירים ועצורים פלסטינאים; אי העמדה לדין או הטרדה של פלסטינאים משתפי פעולה עם ישראל (כמצוטט לעיל); ואי העמדה לדין בגין עבירות שביצעו פלסטינאים מחוץ לישראל שכניסתם אושרה לגדה ולרצועת עזה בעקבות ההסכם, כמפורט שם. אכן, דומה כי יש ממש בטענת הרש"פ כי סעיף זה מתייחס למשת"פים ולסייענים שפעלו לפני חתימת הסכם הביניים, על מנת לפתוח דף חלק עם חתימת ההסכם, אך תכליתו ורוחו של סעיף זה תומכים במסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא, מה עוד שבהסכם הביניים נקבע כי הרש"פ וישראל ישתפו פעולה במישור הבטחוני על מנת להלחם בטרור.

ומזוית נוספת: על דרך ההקש, כפי שהחריג של תקנת הציבור מאפשר לבית המשפט בישראל לפסול תחולתו של דין זר בהקשרים שונים (ראו, לדוגמה, סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958), כך יהא זה צורם שבית משפט בישראל יכיר בלגיטימיות של הליכי מעצר, מאסר ועינויים שבוצעו כלפי מי שסייע לישראל לסכל פעילות טירור המופנית כנגדה.

תמיכה לגישה זו אנו מוצאים בפסק הדין הקצר שניתן בבג"ץ 3418/05 נודל נ' ראש ממשלת ישראל (26.5.2005), שם התבקש בית המשפט להורות לראש הממשלה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי למנוע הוצאתם להורג של מי שהוגדרו על ידי הפלסטינאים כמשתפי פעולה עם ישראל, ואשר בית דין צבאי ברשות הפלסטינאית דן אותם למוות.

...

מקום שבו מדובר בתובעים שעל חלקם נגזר גזר דין מוות על ידי הרש"פ, שעדיין תלוי ועומד, תובעים אשר שוחררו מכלאם על ידי צה"ל במבצע חומת מגן – הרי שבהיבט המעשי והחוקי קשה להלום כי היה מתאפשר להם לקבל את יומם בבתי המשפט בשטחי הרש"פ, שלא להזכיר כי חלק מהתובעים הם כיום אזרחי ותושבי ישראל שחל עליהם איסור כניסה לשטחי A. ברירת הדין: בנושא ברירת הדין יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין, פ"ד סב(3) 1 פס' 8 (2007): "התשובה לשאלת ברירת-הדין, ככל שהיא מותנית במקום ביצוע העוולה, אינה מובנת מאליה. בה-בעת, אף במקרים שבהם מקום ביצוע העוולה אינו ישראל, יש לבחון אם הנסיבות המיוחדות שבהן עסקינן אינן מחייבות החלה של החריג לכלל. כך, למשל, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שבתביעות השונות מועלות בין היתר טענות בדבר עידוד ותמיכה של הרשות הפלסטינית במעשי איבה שכוונו כלפי אזרחים ותושבים ישראליים. נראה כי קיים קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית (דין שכלל לא הוכח עד כה). ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר". וכך גם בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 358-357 (2004): "אכן, ייתכן כי בסופה של בחינת הכללים של ברירת הדין יגיע בית-המשפט למסקנה כי על עוולה שבוצעה בגדה המערבית חל הדין הישראלי [...] אשר-על-כן יש לדחות את טענת המערערת כי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי אינם מאפשרים כלל להכפיף מעשה עוולה שבוצע בגדה המערבית, ואשר התביעה בגינו נידונה בפני בית-משפט ישראלי, לכללי ברירת הדין המקובלים אצלנו...". אין אפוא מניעה להחיל במקרה דנן את הדין הישראלי.

לכן, דין טענת המערערת בעניין זה להידחות.

התובע מס' 18 בת"א 6120/04 (סעיף 153 לסיכומי הרש"פ, פרק סב של פסק הדין) – טענת הרש"פ היא כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר הוכחה, בהינתן שהתובע התאבד מבלי שנחקר על תצהירו כך שהתצהיר אינו קביל, ולא ניתן לקבוע ממצאים על בסיס עדויות אחי המשיב.

מכאן שגם בהיבט זה, דין הערעור להידחות.

סוף דבר לנוכח כל האמור, מצאנו לדחות את שלושת הערעורים כלהלן: (-) ערעור הרש"פ (ע"א 6840/18) נדחה בכפוף להבהרות וההערות המפורטות לעיל.

ב"כ המשיב ציין בדיון כי המשיב לא מקל ראש בעבירות אלה, אך המרחק משם ועד לעבירות שבגינן מבקשים להסגירו רב מאוד.

דיון והכרעה הכללים החלים על מעצר במסגרת הליך הסגרה דומים לכללים החלים במסגרת מעצר פנים-מדינתי על פי סעיף 21 לחוק המעצרים (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

עוד נקבע כי עבירות כלכליות בהקף עצום הן לעתים קלות לבצוע ופגיעתן בציבור קשה ומסוכנות נאשמים בביצוען אינה נופלת בהכרח ממסוכנות הנובעת מעבירות אלימות פיזית, אך בשל כך שהעבירות המיוחסות להם "בוצעו בכוח העט ולא בכוח הזרוע", באופן הפוגע בכלל הציבור ובקופת המדינה.

במידה והמשיב יוסגר ויורשע באוסטריה, צפוי לו עונש מאסר בפועל.

בנוסף, המשיב מחזיק בידע טכני בתחום הזיוף, והוא כבר הודה כי הוא זייף חותמות של נוטריוניים ואף של גופים ממשלתיים על מנת להשיג את מטרותיו (ראו בש"פ 587/19 מיכאל עקנין נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.2.19) פסקה 17 (להלן: "עניין עקנין"), שם נקבע כי שימוש בתעודת זהות מזויפת מלמד על כך שבדיית זהויות אינה זרה לעורר, בהקשר של חשש מהימלטות.

...

אין בטענות אלה כדי להטות את הכף ולהוביל למסקנה בדבר העדר חשש מפני הימלטות (עניין בולטוב, פסקה 22).

המסקנה היא אפוא, כי קיים קושי להסתמך על הנכסים הנ"ל כערובה להבטחת קיום תנאי שחרור.

המסקנה העולה מן המקובץ היא כי אין מקום לשחרר את המשיב בשלב זה לחלופת מעצר או למעצר באזוק אלקטרוני, בטרם יוגש תסקיר שירות המבחן, כפי שנקבע.

מאחר והמשיב לא נכח במעמד מתן פסק הדין, באם יוסגר לצרפת, לפי הדין הצרפתי צפויים ההליכים שהתנהלו כנגדו להתבטל, והוא יועמד לדין מחדש במשפט חוזר בגין ביצוע עבירת תקיפה אלימה שהובילה למוות בלתי מתוכנן מראש לפי הסעיפים הבאים בחוק הפלילי הצרפתי: לפי סעיף 222-7 וסעיפים 8 222-8, 10 222-8, 222-44, 222-45, 222-47 לחוק הפלילי הצרפתי.

כמו כן, נקבע סייג נוסף להסגרה בסעיף 1א לחוק, שכותרתו "סייג להסגרת אזרח". לפי סעיף זה, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.

כמו כן, הדרישה הנוגעת לפליליות הכפולה בסעיף 2(א) לחוק נוגעת רק לעצם קיומה של עבירה דומה בספר החוקים של שתי המדינות הרלוואנטיות, אך היא אינה טומנת בחובה דרישה לזהות במדיניות האכיפה או הענישה הנוגעת לעבירה זו. כך, ניתן להסגיר מבוקש למדינה המבקשת גם כאשר ישנם הבדלים ניכרים במדיניות זו (עניין פלוני, פסקות 22- 23).

כך, ייתכן וישראל תיענה לבקשת הסגרה גם מטעם מדינה אשר איננה נוהגת להסגיר את אזרחיה אלא להעמידם לדין בשטחה גם על עבירות שביצעו במדינות זרות, שכן נוהג זה עונה על כלל ה"או הסגרה או שפיטה", ונתפס בהתאם כעומד בדרישת ההדדיות של הליך ההסגרה (עניין אוזיפה פסקה 77).

...

כאמור, לאורך ההליך המשיב עצמו שב והודה במסכת העובדתית של האירועים, דהיינו, שהעימות שלו ושל חבריו עם הקרבן הביא את הקרבן לקפוץ אל תעלת המים, ובסופו של דבר למצוא את מותו.

כאמור בשלב ראשוני זה, במסגרת הליכי הסגרה, יש רק להוכיח כי ישנן די ראיות לכאורה להעמדתו לדין של המשיב בגין העבירה, וסבורני כי העותרת עמדה בנטל זה. המקום המתאים לבירור טענות המשיב לגופן בנושא זה הוא בבית המשפט בצרפת, אשר יכריע בשאלת הקשר הסיבתי לאחר שיבחן את מכלול הראיות הרלוונטי, במסגרת בחינת אשמו או חפות של המשיב.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבל את העתירה ומכריז על המשיב בר-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה.

חשש זה מובנה בהליכי הסגרה, והוא מיתעצם עוד יותר בהיתחשב בעונש המאסר הכבד לו צפוי המשיב אם יורשע בארצות הברית בעבירות בהן הוא מואשם.

כמו כן עומדים לצורך זה לרשות המשיב דרכונים זרים תקפים, ומכתב האישום עולה כי הוא עשה גם שימוש בדרכונים מזויפים ובשמות בדויים, העשויים אף הם לסייע לו בהמלטות.

לחובתו הרשעה משנת 2009 בעבירת אלימות בגינה נדון לעונש מאסר על תנאי.

על כך נאמר בבש"פ 7269/14 הנ"ל כי "במקרים מסוימים המחויבות הבינלאומית והצורך להגשימה יובילו להטיית האיזון שבין הזכות לחירות לבין ההגנה על שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי לטובת האחרונים". בדומה לכך בבש"פ 725/09 הנ"ל: "בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שבוש אחר בניהול המשפט( גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת היתחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להמלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האנטרס הצבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה". במסגרת האיזון והשקלול של הערכים הרלוואנטיים, לא ראיתי לייחס משקל, למצער לא משקל מכריע, לנכונות המשיב לממן מכיסו אבטחה פרטית במקום מעצר הבית.

...

על כך נאמר בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (30.1.09), תוך כדי הצגת ההתפתחות החקיקתית הנזכרת בקשר לזכות לחירות אישית: "בכל זאת, אין זהות מלאה במסגרת השיקולים והאיזונים בין דין המעצר הפלילי הרגיל לדין המעצר לצורך הסגרה.. קיים שוני מהותי בין הליך פלילי רגיל לבין הליך הסגרה במובן המשקל שיש לתת לעילת המעצר המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים, שעניינה חשש להתחמקות מהליכי שפיטה של נאשם או מבוקש הסגרה בענייננו. שוני דומה, אם כי בחשיבות פחותה, עשוי להתקיים גם בהקשר לעילת מעצר שעניינה שיבוש הליכי משפט. במסגרת הליכי הסגרה, ניתן משקל מיוחד לחשש להימלטות המבוקש מן הדין בשל אופיים המיוחד של הליכים אלה, הטומנים בחובם חשש מובנה וטבעי להתחמקות המבוקש מן הדין. בבקשות הסגרה מדובר על-פי רוב במבוקש הסגרה שכבר נמלט מאימת הדין מהמדינה המבקשת, שבה לכאורה בוצעה העבירה, והוא מסרב להעמיד עצמו, מרצונו, לשיפוטה של אותה מדינה. החשש מפני בריחתו של המבוקש במהלך הליכי ההסגרה, הוא, על כן, מובנה בטיבו של ההליך, ומחייב זהירות מיוחדת. לכך נילווה היבט ייחודי נוסף שאינו מאפיין הליכי מעצר רגילים, הקשור באחריות המיוחדת החלה על ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, לקיים את התחייבותה הבינלאומית מכוח האמנה להסגיר מבוקש בר-הסגרה, ולאפשר את הבאתו למשפט במדינה המבקשת... החשש המובנה מהימלטות המבוקש בהליכי הסגרה, בשילוב עם האחריות המיוחדת החלה על מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת לקיים הליכי הסגרה תקינים, מביאים לכך שבאיזון הכולל בין השיקולים השונים הנדרשים לצורך החלטת מעצר בהליך הסגרה ניתן משקל מיוחד להיבט זה במסגרת בחינת חלופת מעצר אפשרית ומתאימה... בית המשפט מכיר בזכותו של מבוקש הסגרה להתהלך חופשי,שעוצמתה בהקשר להליך הסגרה אינה פחותה מזו המוכרת בהקשר להליך פלילי רגיל, אלא שבצד הזכות לחופש, יינתן בשיקולי המעצר משקל למאפיינים הייחודיים של הליך ההסגרה, הכורכים סיכון מיוחד ומובנה להימלטות המבוקש, בצד אחריות מיוחדת של ישראל למימוש הליך ההסגרה במסגרת התחייבויותיה הבינלאומיות... המסקנה העולה מניתוח זה היא כי מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל..." (ההדגשות הוספו).

בבש"פ 7445/09 מדינת ישראל נ' עבאס (17.9.09) הציגה השופטת (כתוארה אז) נאור את הגישות השונות בפסיקת בית המשפט העליון לעניין אבטחה בשכר, והכריעה ביניהן באומרה: "עמדתי שלי היא כעמדתו של השופט דנציגר. אף אני סבורה כי באפשרות של חלופת מעצר אשר רק מי שידו משגת יוכל לזכות בה – טמונה בעייתיות. הדבר פוגע בעקרון השוויון בין עצורים. בעייתיות נוספת באפשרות של חלופת מעצר בתשלום נובעת, לדידי, מקיומו של ניגוד עניינים מובנה בין העובדה שהמשמורנים נשכרו ומועסקים על ידי העצור או מי מטעמו ובין תפקידי הפיקוח המוטלים עליהם. על כן, להשקפתי, אין לאשר את חלופת המעצר שבית המשפט המחוזי אישר". גישה דומה הביע השופט הנדל בבש"פ 4511/14 מדינת ישראל נ' דסוקי (3.7.14): "לעמדתי, כאשר היכולת להשתחרר לחלופת מעצר תהא תלויה אך ביכולתו הכספית של העציר, כבמקרה בו הוא נדרש לשכור מפקחים –שיקול הפגיעה בשוויון בין עני לבין עשיר גובר. אין זה רצוי בעיניי כי אחד ייעצר ואחד ישוחרר רק בשל יכולתם הכלכלית. קושי נוסף עשוי להתעורר כאשר עצור ששוחרר לחלופה שכזו עומד תקופה מסוימת בתשלום עלותה, אך אינו יכול להמשיך בכך. בהעדר פתרון מקיף יותר לכלל הנאשמים העצורים, אינני סבור כי הקשר הישיר והברור בין יכולת כלכלית לבין שחרור עצורים הוא יאה. בכך מצטרף אני לעמדתו של השופט דנציגר, ששם את הדגש על ההיבט העקרוני של העניין". ואם כך נקבע בבקשת מעצר במסגרת הליכים פליליים המתנהלים בתוך ישראל, לא כל שכן שכך יש לומר בבקשת מעצר במסגרת הליכי הסגרה, לנוכח השיקולים המיוחדים החלים במסגרת זאת כמפורט לעיל.

לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת.