בקשת היתר לבניית בית מגורים נוסף בנחלה

במסגרת תביעה שהגיש בעבר כסלו (וחוכרים אחרים ביישוב) ושהתנהלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת ת.א. 1986/01 (להלן: פסק הדין בתביעת כסלו) עתרו האחרונים לאכוף על הנתבעת את הסכמתה להקמת יחידת מגורים נוספת בחלקה ב' בנחלה ולהורות לה לחתום על בקשותיהם להיתר בנייה.

...

על רקע האמור עתרו התובעים כאמור להשבת הסך של 231,440 ₪ שנטען כי שולם על-ידם כדמי היתר לבניית בית בנחלה.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מכמה וכמה נימוקים ובראשם קיומו של שיהוי רב ומניעות; כך, התביעה דנן הוגשה יום אחד בלבד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות כאשר עד למועד הגשת התביעה לא נטענה כנגד הרשות כל טענה לפיה דמי ההיתר נגבו שלא כדין.

כן, נקבע כי החלטות מאוחרות של מועצת הרשות, ככל שקיימות כאלה, אינן משנות את זכויותיהם החוזיות של התובעים הנ"ל. לכן, מצא בית המשפט לצדד בגישה לפיה אין מקום לפרש את ההסכמים בהם התירה הרשות לתובעים לבנות בהתאם לבקשתם – כחלים רק על בניה בחלקה א', וכן אין מקום להתיר לרשות לחזור בה מהתחייבותו כלפי התובעים, או להשתחרר ממנה.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים ובכלל זה ההסדר הדיוני שעל בסיסו ניתן פסק דין זה, הנני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

בהתאם לכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, הסיכסוך שבין הצדדים התעורר לראשונה בסוף שנת 2015 לערך עת שפנה הנתבע מס' 1 אל התובעים ויידע אותם אודות כוונתו לבנות בית מגורים נוסף עבור בתו בשטח נחלתו.

הנתבע הביא מודד למדידת שטח הנחלה וקביעת הגבול בין שתי הנחלות וכן הגיש בקשה להיתר בנייה למבנה הנוסף.

...

בהתאם להלכה המנחה שנפסקה בעניין פרושקובה, שטח ההרשאה (הנחלות) וגבולותיו נקבע בהתאם לתנאי ההרשאה, ומשאלה נקבעו תוך הפניה לנחלות מסוימות כפי סימונן במפת התכנון של הסוכנות, הרי שאת גבולות הנחלות יש לקבוע בהתאם למפה זו. עם זאת, מצאנו כי המדובר הוא בגבולות זמניים אשר הנם תקפים כל עוד הצדדים נמצאים במעמד ברי רשות, או כל עוד לא שונו גבולות שטחי ההרשאה על ידי בעלי הקרקע (מדינת ישראל וקק"ל).

אשר על כן, אני מקבל את התביעה במובן זה שאני קובע כי הגבול בין נחלת התובעים מס' 47 ונחלת הנתבעים מס' 48 במושב בית יוסף, הינו הגבול המופיע והמסומן במפת הסוכנות מיום 20/02/1951, וכפי המופיע ומסומן בנספח ד' שצורף לחוות דעתו של המודד שפירא.

באשר לחלק הצפוני של הגבול שבין נחלות 47 ו- 48, אני מורה לנתבעים לסלק את ידם משטח נחלה 47 מהקטע המתחיל בשביל האספלט (העובר לפני החממות והסמוך להן) וצפונה עד הכביש הציבורי והכול לפי הגבול על פי מפת הסוכנות ובהתאם לסימון שבנספח ד' לחוות דעתו של המודד שפירא.

4.4 בית המגורים המקורי (מבנה 12 בתשריט) אין מחלוקת בין הצדדים, כי בית המגורים המקורי בנחלה ניבנה כדין.

לא נתנו לי. אחרי בקשה דרך עורך הדין ההיתר הזה לא מדבר על 160 מטר בית בנוי.

בחוות דעת זו נכתב לגבי מבנה 11: "שטח הבית על פי תכנית בניה מאושרת כ-100 מ"ר כולל מרפסת, על פי תכנית בניה מאושרת הבית מסומן להריסה. הבית נטוש ונכון ליום הביקור אינו ראוי למגורים". רואים אנו, אפוא, בחוו"ד הערכת שווי המקרקעין, שהוגשה כראיה מטעם הנתבעים, מצוין מפורשות, שעל פי תכנית בניה מאושרת בית המגורים הנוסף מסומן להריסה, כאשר זהו המצב התיכנוני התקף.

...

ייאמר מיד כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעים 2-1 להיעדר יריבות.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת של מומחה ביהמ"ש, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, שנשלחו אליו ע"י הנתבעים, מצאתי כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה, באופן שהערכת שווי הקרקע ומרכיב היזמות כפי שפורטו בסעיף 10 לחוות הדעת, ישמשו בסיס לקביעת דמי השימוש ביחס למבנים בהם בוצע שימוש ללא היתר, בהתאם לתקופות הרלוונטיות שקבעתי לעיל.

כמו כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים, ולפיה אין לאפשר חיוב ברווח יזמי בנוסף לחיוב דמי שימוש ראויים בשיעור 6% חלף 5%, שכן מדובר בקנס כפול.

לאור האמור אינני רואה מקום לסטות מחוות דעת מומחה ביהמ"ש בעניין זה. 4.9.7 על בסיס כל האמור לעיל, ובכלל זה אימוץ חוות דעת המומחה, בהתאמה לתקופות השימוש ביחס למבנים, דמי השימוש המגיעים לתובעת מהנתבעים בגין שימושיהם במקרקעין הינם כדלקמן: · בגין מכולות 1 ו-2 עבור התקופה שמתחילת שנת 2017 ועד ליום 30.4.19, סך של 5,796 ₪ בתוספת מע"מ; · בגין מכולות 4-8 עבור התקופה שמחודש יוני 2016 ועד ליום 30.4.19, סך של 17,595 ₪ בתוספת מע"מ; · בגין מבנה 9 עבור התקופה שמחודש יוני 2016 ועד ליום 30.4.19, סך של 18,598 ₪ בתוספת מע"מ; · בגין מבנה 11 עבור התקופה שמשנת 2010 ועד ליום 30.4.19, סך של 272,379 ₪ בתוספת מע"מ. סיכום לסיכום, ניתנים בזאת הסעדים הבאים: 5.1 נאסר בזאת על הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם לעשות כל שימוש חורג באיזה מן המבנים שבמשק, המסומנים בתשריט כמבנים 1 – 2, 4-9 ו-11 - 12.

לביסוס טענתם התובעים מפנים לחוזה החכירה ממנו עולה שהשימוש המותר אינו רק חקלאי אלא גם הקמת בניינים (סעיף ג' לחוזה); לבקשה שהגיש גרוס לקבלת היתר בנייה שגם ממנה עולה שהשימוש בחלקה 16 אינו רק חקלאי (תצהיר ת/2 והנספחים לו), ולמסמכים נוספים המעידים לטענתם כי לאורך שנים המינהל היתייחס לחלקה 16 כאל משק עזר או נחלה.

טוענים התובעים כי הבקשה להיתר לבניית בית מגורים בחלקה 16 שומטת את הקרקע תחת עמדת הנתבעת, שכן עולה ממנה שגרוס (ואף המינהל) סברו שאין מניעה לבנות בית מגורים בחלקה 16 ואות היא כי לא מדובר בחלקה שייעודה חקלאי בלבד.

...

טענות נוספות התיישנות - הנתבעת טענה כטענה מקדמית כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה.

תוצאה התוצאה היא שדין התביעה להידחות.

הגעתי למסקנה כי אין לעשות צו להוצאות וזאת מהטעם שכמפורט לעיל, יש מסמכים המעידים כי בתקופות מסוימות סברה גם הנתבעת כי חלקה 16 היא משק עזר, ואף בחנה ביצוע עסקת שינוי ייעוד וניצול.

התובעים אינם יכולים לבוא היום בטענות בעיניין זה כלפי המושב שלא היה חייב לעשות כן. אחד מחברי המושב (שירמן) פעל להצמדת החלקה לנחלתו, וקיבל את אישור האספה הכללית, אך גם הוא לא מימש לבסוף את הזכות לבנות יחידת מגורים בשטח זה. להורי התובע הייתה אפשרות לממש זכות למגרש נוסף בשטחי המושב, אך הם בחרו שלא לעשות זאת.

מכאן שגם לשיטת התובע לא ניתנה לו הבטחה חוזית מחייבת מאחר והמושב אינו הגוף המוסמך לאשר את הצמדת החלקה לנחלה או להקצותה כמגרש נפרד בו יבנו התובעים בית נוסף, והוא כפוף בעיניין זה להחלטות הרשות.

על כן סוכם שבעלי חמשת הנחלות יפנו לועדת לוצאטו ואם זו תאשר את בקשתם, יהיה עליהם להגיש תב"ע בה יוקצו חמש מגרשים ע"ח שטחים ציבורים; עוד נכתב שפתרון זה מקובל על הרשות.

...

עמדת הרשות הייתה שאין לאפשר המרת נחלות ואולם ניתן לאשר את זכות הייזום.

מכאן מתבקשת המסקנה שהרשות נוהגת בשוויון עם כל חברי המושב.

סוף דבר התביעה נדחית.