בקשת דייר מוגן לביטול פסק דין פינוי שניתן בהעדר הגנה

ביום 26.11.13 הגיש המערער "בקשה דחופה ביותר לביטול פסק הדין שניתן בפסיקתא, כמבוקש, ולהעניק לי הגנה". בבקשה טען המערער כי לא קיבל הזמנה לדין, וכן כי הוא לא פולש אלא דייר חוקי וכך גם צוין כי בחוזה הרכישה של הבניין מכונס הנכסים של עריית תל אביב נרשם במפורש, כי הבניין "תפוס". ביום 15.12.13 הגיש המערער תצהיר לתמיכה בבקשתו ובו פירט כי אחיו, שאינו מתגורר עמו, אלא בדירה אחרת בבניין, קיבל את ההזמנה ולא העבירה אליו.

ובסופו של יום הודיע לנו המערער כי הוא מבקש להגיש ראייה נוספת, הוא מוכן להתפנות בעוד 24 חודש וכי הוא יגיש תביעה לדיירות מוגנת בתוך 24 החודשים, כאשר המשיבה לא תוכל לטעון להשתק עילה ו/או פלוגתא מכוח הליך זה. המשיבה סירבה להודעה זו של המערער.

יחד עם זאת, בדיון עצמו ולאחר שבית המשפט הפנה שימת לב הצדדים לסוגיה הודיע ב"כ המערער, שבדיון כבר היה מיוצג, כי הוא מערער גם על פסק הדין עצמו, דהיינו הפסיקתא שקבעה פינוי וניתנה ביום 6.11.13.

עוד יש לציין, למען הסר ספק, כי ההליך הערעורי בו נקט המערער מופנה, על פי דברי ב"כ המערער בדיון, גם כנגד פסק הדין בהיעדר הגנה מיום 6.11.13, ובהקשר זה קובעת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי "המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהיעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו -ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)". מכאן, שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין בהיעדר הגנה מיום 6.11.13 יימנה מיום 4.2.14 מועד ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין.

...

לפיכך, נראה לי וכך אציע לחברי, כי תבוטל החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל והתיק יושב לערכאה הדיונית, על מנת שיינתן למערער יומו בבית המשפט, כך שיגיש בקשת רשות להתגונן כדין, אך ורק לעניין הדירה בקומה השלישית (ראו האמור בסעיף 44 לעיל), ויתקיים דיון בבקשה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך לדון בבקשה להגשת ראיה נוספת, אשר ממילא תעלה ככל הנראה בדיון בפני הרשם.

סוף דבר אני מציעה לחברי, לבטל את פסק הדין מיום 6.11.13 וכן את ההחלטה מיום 4.2.14.

המבקשים נדהמו לגלות כי בתאריך 21.11.19 ניתן פסק דין בהעדר הגנה בתיק הנ"ל, כל זאת מבלי שהמשיבה יידעה את המבקשים על הגשת תביעה זו. כתב התביעה הומצא למבקשים רק בתאריך 21.11.19 עת פנתה ב"כ המשיבה לצורך קבלת אסמכתא בגין הסדרת זכויותיהם של המבקשים כדיירים מוגנים בנכס, בהתאם לבקשותיהם החוזרות והנישנות שהוגשו למשרדי המשיבה.

המשיבה פעלה בחוסר תום לב בכך שהגישה תביעה לפינוי וסלוק יד ובמקביל המשיכה לגבות את דמי השכירות.

ביטול מחמת הצדק כאמור לעיל, פסק דין שניתן במעמד צד-אחד בשל העדר המצאה כדין למבקש הוא פסק דין פגום מעקרו הטעון ביטול מחובת הצדק "שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397 (1954); ראו גם: ע"א 5000/92 בן-ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, 835 (1994)).

...

בענייננו, עיון בטענות ההגנה שהעלה המבקש, אשר פורטו בתמצית לעיל, מוביל אותי למסקנה, כי אין המדובר בהגנת בדים.

מכל האמור, אני קובע כי באיזון שבין סיבת המחדל לסיכויי הגנת המבקש באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על ביטול פסק הדין.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, פסק הדין מיום 21.03.2019 מבוטל בזאת.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופט טל חבקין) מיום 21/7/19 בת"א 20896-02-15 ולפיה נדחתה בקשת המבקש - הנתבע 2 לבטל פסק דין שניתן נגדו בהיעדר הגנה ביום 29/6/15.

משלא הוגש כתב הגנה על ידי הנתבע 2 – המבקש ניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה עוד ביום 29/6/15, ולפיו ניתן צו לסילוק יד ופינוי מהנכס ברחוב רבינוביץ שפ"ר 1 בתל אביב (להלן: "הנכס"), לרבות מחדר קרור ומחסן המצוי בנכס.

בנוגע לטענות ההגנה טען, כי הוא דייר מוגן בחנות בנכס, אותה רכש מד"ר שנהב.

...

ו) באשר לסיכויי ההגנה: בימ"ש קמא בחן למעלה מן הצורך גם את סיכויי ההגנה והגיע למסקנה כי אף הן נמוכים ביותר באופן שאינו יכול להצדיק את ביטולו של פסה"ד. אין לא אלא להצטרף לאמור בהחלטת בימ"ש קמא בנדון.

נקבע כי התנהלותו מהווה זלזול בוטה בבימ"ש. בנסיבות אלה, אני סבורה כי סיכויי ההגנה אינם מצדיקים את ביטול פסה"ד והם נמוכים במידה שאינה מצדיקה התערבות בהחלטת בימ"ש קמא.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ביום 17.10.21 ניתן כנגד המבקשים פסק דין בהעדר הגנה, וביום 2.12.21 הוגשה מטעמם בקשה לביטול פסק הדין, במסגרתה נטען כי המבקשים הם אחים מצד אימם המנוחה אשר היתה דיירת מוגנת בדירה ושילמה למשיבה דמי שכירות; פסק הדין לפינוי אימם בהליך ת"א 76611/94 בוטל בהחלטת הרשמת ורדה שוורץ מיום 6.7.2008; התביעה כנגד אימם המנוחה נזנחה; המשיבה צירפה נסח ישן; הפסיקתא נחתמה בהעדר סמכות הואיל ותאור הנכס תוקן על דרך הוספת "גוש 9004 חלקה 35" חדשים; המשיבה לא מציינת מתי וכיצד פלשו המבקשים לדירה ומתי נודע לה על הפלישה; המשיבה הטעיתה את בית המשפט בדבר המצאת כתב התביעה למבקשים.

...

ביטול פסק הדין שניתן נגד אמם המנוחה של המבקשים אינו מוביל למסקנה כי אמם המנוחה היתה דיירת מוגנת.

הגשת בקשה להכרה בזכויות כשלעצמה אינה מעידה על זכויות, בעיקר כשהבקשה נדחתה והמבקש לא פעל במישור זה. צירוף השיק, בשנת 2007 לבקשה לגבי תשלום עבור 7 שנים באופן רטרואקטיבי, שנים רבות לאחר פטירת המנוחה, מחזק את המסקנה שלא שולם שכר דירה במשך שנים רבות.

על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית למעט כאמור ביחס להוצאות בהן חויב המבקש 1.

בנוסף לאמור, נקבע לגבי סכויי הגנתו של המבקש בבית המשפט, כי בקשתו להכיר בו כדייר ממשיך נדחתה על ידי ועדת האיכלוס; וכי בנוסף, המשיבה הציגה פסק דין שהורה על פינוי האם מהנכס.

המבקש גורס כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי החלטה לבטל פסק דין שניתן לפינוי האם נעשתה מטעמים טכניים, וטוען כי בפסק הדין נקבע כי קיימת עילת הגנה טובה לעניין זכויות האם בנכס.

לאחר הגשת הבקשה והתשובה לה, הצדדים הגישו מספר בקשות מוסכמות לעיכוב הליכים לפרקי זמן ממושכים וזאת, בעקרם של דברים, לשם מיצוי משא ומתן בין הצדדים ולבחינת הצורך בהעברת בקשת המבקש להעברת זכויות בדיירות מוגנת להכרעה לפני ועדת פשרות של רשות מקרקעי ישראל.

כידוע, ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה אפשר שיעשה באחד משני מסלולים: הראשון הוא "ביטול מחמת הצדק" בשל פגם היורד לשורש ההליך, והשני הוא ביטול פסק הדין לפי שיקול דעתו של בית המשפט (ראו: תקנה 131 לתקנות; רע"א 6730/22 נתניהו נ' אלקלעי, פסקה 11 (16.11.2022); רע"א 4740/22 איטח נ' פיינרו, פסקה 7 (18.12.2022); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (12.9.2017) (להלן: עניין פלוני); רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 5 (8.10.2015); רע"א 4163/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 5 (18.6.2013)).

...

בנוסף, סבורני כי בבחינת סיכויי ההגנה של המערער, יש ליתן משקל גם לאופיו של ההליך העיקרי, שנוגע להקשר הרגיש של זכויות בנכס, שכנטען הוא דירת המגורים היחידה של המערער, בה התגורר כל חייו.

על רקע מכלול הנסיבות שתוארו לעיל, סבורני כי ניתן להפעיל סנקציה מידתית יותר, בראי זכות הגישה לערכאות, בדמות של פסיקת הוצאות על המערער.

על רקע האמור, סבורני כי יש לקבל את הערעור כך שפסק הדין של בית משפט השלום יבוטל, בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח תוך 60 ימים, שאם לא כן, יעמוד פסק הדין על כנו.