בקשת ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה בשל אי ידיעה

טענות הצדדים המבקשים טוענים כי מעולם לא הגיע אליהם כתב התביעה ולכן לא ידעו על קיום ההליך המשפטי.

עוד טענה המשיבה כי מבחינה משפטית אין מקום לביטול פסק הדין לא מחמת הצדק היות ולא נפל פגם בהמצאה וגם לא משיקול דעת, מאחר שלמבקשים אין למעשה הגנה עניינית וסכויי הצלחת ההגנה שלהם נמוכים.

דיון והכרעה בבחינת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה יש להבין אם מדובר בפסק דין שנפל בו פגם לבין החלטה שניתנה כהלכה ובטול פסק הדין נתון לשיקול בית המשפט.

...

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני מורה על ביטול פסק הדין מחובת הצדק ללא כל קשר לסיכויי הצלחת ההגנה של המבקשים.

המזכירות תשלח את החלטתי לצדדים.

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, בשל אי התייצבותו של הנתבע לדיון אשר היתקיים ביום 2.1.24.

כך שהנתבע ניזרי אינו יכול לומר שלא ידע מהחלטה זו. יתר על כן, הנתבע ניזרי הוא שהגיש את הבקשה ומשבית המשפט נתן את החלטתו במועד, צריך היה הנתבע ניזרי לעקוב אחרי ההחלטה והוא עשה כן. התובע הגיש בקשה אחת בעניינינו וכיוון שהייתה מבולבלת, מסורבלת, ומלאה בטענות מן הגורן ומן היקב, הוריתי לנתבע להגיש בקשה בהירה יותר שבה יציג אישור רפואי ספציפי המסביר מדוע נעדר מהדיון ביום 2.1.24.

בעיניין אחר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה תא (חי') 11650-05-14 אחמד מאדי נ' נואף בדארנה כך: "על פי נוהלי הנשיא לטפול בבקשות דחיית דיון, רשאי בית המשפט לבקש ממבקש דחיה המבוססת על מחלה, לצרף אישור רפואי לפי סימן ג' לפקודת הראיות. בתיק זה הוגשה בקשה לדחייה המבוססת על מחלת התובע, לפי מיסמך מרופא המציין שהתובע סובל מחום וכאבי בטן. חום וכאבי בטן הם סימפטומים למחלה קלה או קשה. יש שופטים, עורכי דין ומתדיינים, שכאשר הם סובלים מחום וכאבי בטן הם לוקחים כדור וממשיכים בעבודה, ויש כאלה שסובלים במידה שאינם יכלים לתפקד. איני רופא, ואיני יודע אם מצבו של התובע מצדיק העדרות מישיבת הוכחות בתביעה שהגיש לבית המשפט. על כן, קבעתי שעל המבקש להמציא אישור רפואי לפי פקודת הראיות או תעודה רפואית לפי תקנות הרופאים, אשר יכללו קביעה רפואית, לפיה התובע אינו מסוגל להתייצב לדיון. המבקש המציא את המסמך הקודם, כשעליו חותמת של קופת החולים. אין ראיה מספיקה לכך שהתובע מנוע מלהופיע לדיון בשל מחלה. הסכמת הצד שכנגד אינה מספיקה, ובין היתר משום שדחיית הדיון תבוא על חשבון תיקים אחרים שהגיע זמנם, שלא הסכימו לדחייה. על כן, אני דוחה את הבקשה לדחיית הדיון." אי לכך ציינתי שבמקרה דנן אין לקבל את סקירת מצבו הבריאותי ומכתבי הזימון לבדיקות שצרף הנתבע כראיה המעידה על מחלה שמונעת ממנו להתייצב לדיון, ואין לקבל את טענת הנתבע, לפיה לא ניתן להמציא אישור רפואי בהתאם לפקודת הראיות אודות מחלה שסובל ממנה.

...

בעניין ע"א  765/18 חיון נ' חיון ואח', נאמר על ידי כבוד השופט שטיין כי בדבר שקר יש להפעיל את ההלכה הבאה: "סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים.

" יצוין כי בעניין רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן נאמר, כי "השיקול המנחה השני בבחינת בקשה לביטול פסק דין, נוגע לסיכויי ההגנה. על מבקש ביטול פסק הדין להראות, ברמה הלכאורית, שיש לו אינטרס בביטולו ושטיעוניו אינם עולים בגדר הגנת בדים, שכן אין תועלת בביטול פסק-דין אם אין כל סיכוי שתוצאתו תשתנה לאחר בירור ההליך". אני סבור שסיכוייו של הנתבע לזכות במשפט הם קלושים ביותר ואף ניכר כי הגנתו הינה הגנת בדים.

לסיכום, אני סבור, כי הנתבע נהג בזלזול חמור כלפי בית המשפט מקום שלא התייצב לדיון, וכן, כאשר הגיש בקשות חוזרות לדחיית הדיון בסמוך למועד הדיון.

בנוסף, המשיב ציין בתביעה שהוא קיבל ייעוץ משפטי שגוי לפיו החוב למל"ל הוא חוב בר תביעה בהליך ואולם נודע לו שהדבר אינו כך. "כלומר, המשיב דכאן מודה כי שיקר וכי הוא ידע גם ידע על חוב המזונות עוד בשנת 2011". גירסתו של המשיב לפיה הוא לא ידע על פסקי הדין אינה סבירה, שעה שבהליך הפש"ר הוא נחקר ע"י המנהל המיוחד "ואין ספק כי חוב המזונות אשר אינו בר תביעה בהליך עלה במסגרת דוחות אלה". פסקי הדין ניתנו לאחר שהוכח שבוצעו הימצאות כדין.

גם התביעה להגדלת מזונות שהומצאה למשיב בשנת 2002 נימסרה לידי אמו "ואין ספק כי ידע על כך". יש להעדיף את כלל "הידיעה" על כלל "ההמצאה". על פי הפסיקה, במסגרת החובה לפעול בתום לב דיוני, הייתה חובה על המשיב "לפעול במסגרת מיגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי הדין הגיע לידיעתו". המשיב מנוע מלבקש את ביטולם של פסקי הדין כשהוא ידע על קיומם ו"לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב".

כפי שנקבע בבש"א 230/86 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 בעמ' 358-359: "ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים, הנוטים לדחיית הבקשה". כמו כן, בפס"ד נשר נקבע כי: "החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האנטרס הצבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין". לפיכך, ענייננו נופל בגדריו של כלל "הידיעה", הגובר בנסיבות עניין זה על כלל "ההמצאה". כפי שנקבע בפס"ד מאירפלד בפיסקה 15: "מקום בו מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, בקשה הנוגעת לשיקולי צדק ויושר דיוני, קשה להלום מצב בו בעל דין היודע בפועל על קיומו של פסק דין ונמנע מלבצע פעולה כלשהיא, יתלה את העיכוב בנימוק פורמאלי גרידא של אי-המצאה כדין". כאמור, חלק מהשיקולים שעל בית המשפט לבחון לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, היא גם השאלה מה סכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין.

...

לדבריו, עוד בשנת 1996 הוסכם בבית המשפט קמא כי המשיב ישלם מזונות לקטינה בסך של 300 ₪ לחודש בלבד וזאת בעקבות חתימת המערערת בבית הדין הרבני על נספח להסכם הגירושין משנת 1992 שבמסגרתו היא אישרה שקיבלה מראש את כל המזונות המגיעים לה עד שהקטינה תהיה בת 18 ונספח זה אושר ע"י בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.

יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

אני סבור שהתשובה היא שלילית.

יפים לעניינינו דברי בית המשפט ברע"א 1297/13 יהודה כהן נ' בנק לאומי סניף המלך ג'ורג' ירושלים (21.3.13): "פסק הדין המקורי נגד המבקש ניתן לפני יותר מעשרים שנה, בשנת 1992, ובסמוך לאחר מכן הוחל גם בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו. קשה לצפות כי שנים כה רבות לאחר מתן פסק הדין יידרש הצד שכנגד להידרש לטענות עובדתיות לגופו של עניין בכל הנוגע למחלוקת המקורית. על כך יש להוסיף שהמבקש לא פנה לביטול פסק הדין נגדו בהזדמנות הראשונה לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ולכאורה עשה כן באיחור ניכר". סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיב לא הוכיח שקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כה משמעותית, שעה שלפחות מאז שנת 2011 המשיב ידע אודות פסקי הדין והיה עליו להגיש את הבקשה בתוך 30 יום מאותו מועד.

על כן, הופתע עו"ד רצאבי לגלות, כך על-פי האמור בבקשה לביטול פסק-דין, כי בית המשפט נתן פסק-דין בהעדר הגנה וכי הוגשה כלל בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה.

ביום 16.1.2018 קבע בית משפט השלום בפתח תקווה, בתביעה הקודמת, כי כהן ישיב לבקשה לביטול פסק-הדין וכי בשלב זה יעוכב ביצוע פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה (להלן: ההחלטה לעיכוב ביצוע).

בשלב זה טוען גרנק כי "לא ידע את נפשו מרוב תדהמה". על כן החל בפניות חוזרות ונישנות ללישכת ההוצאה לפועל שלא תדווח על אודותיו כמי שאינו עומד בפירעון תשלומים.

בנסיבות אלה, עותר גרנק לסעדים הבאים: א) 10,000 ש"ח כפצוי עבור הנזק הממוני שניגרם לו עקב סרוב חברת הליסינג להיתקשר עמו בהסכם הלוואה (לטענת גרנק, בהקשר זה, "כימות הנזק הממוני בגין סרוב לקבל אשראי בסך 144,000 ש"ח הנו מורכב, ועל כן בחר גרנק להעמידו על 'הצד הפחות'"; סעיף 32 לכתב התביעה); ב) 6,510 ש"ח כהוצאות שנאלץ להוציא לצורך פנייה ליועץ משכנתה (לצורך רכישת דירה "בעקבות הדיווח"; סעיף 33 לכתב התביעה); ג) 11,700 ש"ח כהוצאות שבהן נשא לצורך קבלת ייעוץ משפטי בהתנהלות מול לישכת ההוצאה לפועל ובנק ישראל, לצורך תיקון דרוג האשראי (סעיף 34 לכתב התביעה); ד) 100,000 ש"ח, בשל הנזקים שנגרמו לו משום שלא יכול היה לרכוש דירה עד תיקון הדיווח על-ידי בנק ישראל (סעיפים 36-35 לכתב התביעה); ה) 50,000 ש"ח כפצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בגין פירסום לשון הרע כלפיו (סעיפים 29 ו-38 לכתב התביעה); ו) 50,000 ש"ח כפצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), בגין פגיעה בפרטיות (סעיפים 30 ו-39 לכתב התביעה); ז) סך של 70,000 ש"ח, בגין עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה ונזק לא ממוני (סעיף 41 לכתב התביעה).

ברם, אף שנטען בבקשת הביטול כי טענה עובדתית מובהקת זו (בדבר הסכמה למתן ארכה מצידו של עו"ד סעדון), נתמכת בתצהירו של עו"ד רצאבי, הרי שתצהיר שכזה לא הוגש מעולם בתביעה הקודמת (עו"ד רצאבי בחקירתו הנגדית בפניי מסר, כי אינו יודע לומר אם התצהיר האמור מטעמו, בתמיכה לבקשה לביטול פסק-הדין בהעדר הגנה, אכן הוגש בתביעה הקודמת, אף שטען כי הוא זוכר שתצהיר מטעמו "הוכן"; פרוטוקול, עמ' 48, ש' 10-7; עמ' 49, ש' 7-5).

...

הנה-כי-כן לא הוכחו גם בהקשר זה נזקים ממוניים, אך גם ביחס לניסיונו של גרנק לרכוש דירה והמהמורות שעמדו בדרכו עקב הדיווח השלילי במאגר נתוני האשראי, אני סבור כי נגרמה לו עוגמת נפש, שהוכחה, ובגינה הוא יהיה זכאי לפיצוי, כפי שיפורט להלן.

אני סבור כי בשל מכלול הטעמים המפורטים לעיל אכן יש הצדקה לפסוק לגרנק פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב אי-סגירתו של תיק ההוצאה לפועל, ולהעמידו, בעיקר בהתחשב בדיווח השלילי על אודותיו במאגר נתוני האשראי, על סך של 20,000 ש"ח. תוצאת הדברים היא כי גרנק הוכיח שנגרם לו נזק בסך 31,700 ש"ח אך נוכח הקביעות שלעיל בנוגע לאשם התורם מצידו, כי אז תוצאת הדברים היא שעל כהן לפצותו ב-50% מסכום הנזק שהוכח.

התביעה מתקבלת אפוא באופן חלקי במובן זה שכן ישלם לגרנק סך של 15,850 ש"ח, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 5.6.23 (כב' הרשמת הבכירה דנה בילאר) במסגרתה דחתה את בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה מיום 31.3.22.

כעבור 11 חודשים, ביום 19.2.23 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהעדר הגנה בטענה כי מעולם לא קיבלו את המסירה הנטענת בתצהירי המוסר ואף נפלו פגמים באישורי המסירה ובתצהירי המוסר: כמו כן טענו המבקשים כי הבקשה מוגשת במועד שהוגשה (לאחר 11 חודשים) שכן גם פסה"ד לא הומצא להם ולפיכך לא ידעו עליו עד סמוך להגשת הבקשה.

...

"בעל דין אינו רשאי להעלות טענות חדשות בערעורו. כלל זה מופנה בעיקרו כלפי טענות עובדתיות...הסיבה לכך היא כי אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית שאותה ניתן להניח בפני הערכאה המבררת בלבד, ואף יש פגיעה ביכולת הצד השני להתמודד עם טענות שלא הועלו בשלב הראוי. (ע"א 499/85 עיזבון שפייר נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה; ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית]." (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13 [2020] עמ' 971] לאור האמור, אין בידי להידרש לטענת הזיוף, אשר כאמור הועלתה לראשונה בערעור זה. כאמור, המבקשים ממקדים את ערעורם בטענת הזיוף ובאותה הזדמנות חוזרים על יתר טענותיהם אותה דחה בימ"ש קמא; ברם לאחר שעיינתי בהחלטת בימ"ש קמא המפורטת והמנומקת, אינני רואה כי נפלה טעות בנימוקיו של בימ"ש קמא: אכן צדק בימ"ש קמא משקבע כי הפגמים באישורי המסירה (לכשעצמם וללא כל קשר לטענת הזיוף אותה העלו המבקשים לראשונה בערעור זה) אינם מהותיים כלל כפי שפירט בימ"ש קמא ואין בהם כדי להחליש את המוצהר בהם כלל וכלל.

[ייתכן כי לו פגמים אלו היו מצטרפים לטענת הזיוף, יתכן והמסקנה הייתה אחרת; אלא שכאמור הטענה לפגמים נטענה לכשעצמה וללא כל טענה לזיוף]; גם טענות המבקשים לסיכויי הגנתם אין בהן דבר משמופנות הן בעיקר כנגד חוקיות הצו – שתוקפו כבר אושרר בהליך משפטי קודם ולפיכך מנועים המבקשים לטעון כנגד הצו בתביעה כספית זו שנשענת על הצו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ובפוף להערתי בסעיף 12 לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.